מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהעיר לקיבוץ ובחזרה

עם נכדתי יובל.
בצעירותי.
האם בשביל חיים נוחים כדאי לוותר על עצמאות וחופש בחירה?

שמי צביה שריג, נולדתי בשנת 1958 בעיר רחובות. שם נעורי הוא צביה מילר.

החיים בקיבוץ מספקים צרכים רבים וחיי חברה תוססים, אך לחיים נוחים יש מחיר. האם בשביל חיים נוחים כדאי לוותר על עצמאות וחופש בחירה?

אני עירונית במקור, נולדתי וגדלתי בעיר רחובות בשכונת "אושיות". כשאני מתרפקת על זיכרונות ילדותי, אני רואה בדמיוני ילדים משחקים ברחוב ובשכונה בגומי, קלאס, מחניים ומשחקי חברה מגוונים, עד רדת החשיכה, עת האימהות קוראות לילדיהם לשוב הביתה לארוחת ערב. היחסים ביני לבין חברותיי היו חמים וקרובים, כמו כן גם היחסים עם ההורים. פעמיים בשבוע הייתי הולכת לשעורי נגינה באקורדיון (כלי נגינה בעל מפוח וקלידים).

כשמלאו לי שמונה-עשר חורפים, התגייסתי לצה"ל לתפקיד צפט"ית (הצפנה ופיענוח טכני). שירתי באזור הדרום בחבל ארץ שכיום נמצא בשליטת המצרים, "שארם א-שייח", בחצי האי סיני. השירות הצבאי עבר עליי בנעימים, שם הכרתי חברים וחברות חדשים, בעוד נופיו של הים האדום היו הרקע הקבוע והיפה.

בתום שירותי הצבאי, הכרתי בחור חבר קיבוץ "גבעת ברנר" בשם משה, שלימים הפך לבן זוגי ובעל מסור ואוהב. לאחר נישואינו החלטנו להמשיך את החיים בקיבוץ, שם נולדו ארבעת ילדינו. לבתי הבכורה קראתי חן, היא אמה של יובל נכדתי הבכורה. החיים בקיבוץ היו מורכבים. היו לנו תנאים מאוד נוחים לגידול ילדים, מדשאות ופינות חמד פתוחות, נרחבות ובטוחות לפעילויות עצמאיות של הילדים וכן, קהילה תומכת מגובשת קרובה ומעורבת. בנוסף לזאת, היו מעגלים חברתיים ומשפחתים אשר תרמו לתחושת סיפוק וביטחון. שירותים רבים ניתנו לחברי הקיבוץ – מכבסה, חדר אוכל, מתפרה, מרכולית, מרפאת שיניים ומוסדות נוספים שענו על צרכינו היומיומיים. הייתה לנו כלבת זאב מסורה, ששיחקה עם הילדים וליוותה אותם כל יום לגן ובחזרה. לכלבה קראו טלי. באחד מטיולי השבת שלנו נפל לבתי השנייה, לימור, תפוח לוואדי. טלי מיד רצה, ירדה בוואדי והחזירה ללימור את התפוח. בשכונה שלנו גרו משפחות בגילאים שלנו וילדיהם היו בגילאים של ילדינו. הייתה אווירה משפחתית בשכונה, חגגנו יחד חגים כמו סוכות, חנוכה ופסח. יש לנו זיכרונות יפים רבים מהשכונה ומהקיבוץ.

היעדר קשיים כלכליים והחיים הנוחים לא הגיעו ללא מחיר – מוסדות הקיבוץ הרבו להתערב בהחלטות הפרט ודרשו אישורים על כל צעד והחלטה שרצינו לקבל. לדוגמה, חוגי העשרה לילדים ולימודים אקדמאים שלא בהתאם לצורכי הקיבוץ – לא אושרו. יתרה מכך, הזכות להיות עם ילדינו בעת הצורך עקב מחלה נמנעה מאתנו, על מנת למנוע היעדרות מעבודה שהייתה ערך עליון בחברה הקיבוצית. בחירת מקום העבודה נעשתה גם היא לפי שיקולי הנהגת הקיבוץ. על כל ילד שנולד הייתה חובה לתת "תקופת חינוך" (לעבוד שנתיים בבתי ילדים). וכך, עבדתי במשך כמעט עשור במקום עבודה שלא מבחירתי.

בן זוגי ואני חשבנו רבות על עתיד ילדינו, והחלטנו לעשות שינוי – לעזוב את הקיבוץ. ההחלטה הייתה קשה ומאתגרת. היו שיקולים רבים שעתידים היו לשנות את עתיד המשפחה. עברנו לגור ביישוב "מזכרת בתיה" . דאגנו לא לנתק את הילדים מהחברים שלהם בצורה טראומתית, ולכן המעבר היה הדרגתי.

החיים מחוץ לקיבוץ גרמו למשפחתנו להתאחד ולפרוח. הייתה תחושת עצמאות, אנחנו היינו מסופקים בעבודה שבחרנו בעצמנו, הילדים פרחו בחוגי העשרה ומבחינה חברתית, הייתה הרגשה של שליטה בחיים.

טיול משפחתי

שנים לאחר המעבר הפסקתי לעשן, התחלתי לעשות הרבה ספורט והרגשתי עצמאית, חופשיה ומובילה. ארגנתי טיולי משפחות וערבי חג משותפים בשכונה שבה גרנו. יצרנו לעצמנו סביבה חברתית חדשה ופורייה.

שינוי משמעותי נוסף היה בפן הבין-אישי. הרגשתי שיש לי יכולת השפעה על חיי. הייתה הרגשה של שליטה בחיים, זה מה שרצינו, להחליט כיצד להתנהל ולאן להפנות את המשאבים: חינוך, תרבות, פעילות פנאי וטיולים.

טיול בשדות

הפכתי מאדם מובל לאדם מוביל – אם קודם לכן הייתי חייבת לנהוג לפי החלטותיהם של אחרים לגבי נושאים הקשורים לחיי הפרטיים, עכשיו חשבתי, שקלתי והחלטתי מה כדאי לי ומה מתאים לי.

במבט לאחור הרגשתי שטוב שעזבתי את הקיבוץ למרות שהעזיבה הייתה מלאה בחששות וקשיים רבים.

הזוית האישית

סבתא צביה: נהניתי לספר ליובל על ההיסטוריה המשפחתית ועל עברי ונהניתי מהתעניינותה בסיפור. נהניתי לבלות בחברתה וללמוד ממנה טכנולוגיה נוספת.

הנכדה יובל: נהניתי לשמוע סיפורים שלא הספיקו לספר לי וללמוד עוד.

מילון

צפ"ט
הצפנה ופיענוח טכני.

ציטוטים

”הפכתי מאדם מובל לאדם מוביל“