מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהמעברה בפרדס חנה לבאר שבע

טוהר מראיינת אותי
אני חוגגת יום הולדת לבן שלי

העלייה לארץ
נולדתי באיסטנבול בטורקיה לאבי, בנימין, ולאמי אסתר. היה לנו קשה בטורקיה. בהתחלה הטורקים התייחסו אלינו יפה, אחר כך כשלמדנו שיש ארץ ישראל, הם גילו יחס עוין כלפינו. הם התייחסו אלינו בזלזול, שנעוף מהארץ שלהם. ברגע שנפתחו השערים לארץ ישראל, הם דרבנו אותנו לעלות למקום שלנו. הגענו לארץ בשנת 1949 פני ראש השנה, ואת כל החגים כבר עשינו באוהל בארץ. 

אח שלי עלה לפנינו, ואחר כך אנחנו הגענו. באוניה הראשונה עלו כל הצעירים בני  17-18 בגילאי צבא. העלו אותם ראשונים כדי לעזור לצה"ל. אחר כך הייתה אוניה שנייה, שמה היה "אן מרי" ובה היו כל היהודים בכל הגילאים. אני עליתי עם ההורים וארבעת אחיותינו. לקח לנו שבועיים עד שהגענו לארץ ישראל. באונייה היה צפוף, אבל היו לנו מיטות. היה פרוזדור ארוך ומיטה על מיטה  4 קומות. היו ארגזים של בוטנים וחטיפים, הכל היה מעורבב ואכלנו מה שבא. היה כיף באוניה. הייתי בת 15 ורק רציתי להגיע לארץ. לקח יותר משבועיים, כי האוניה התעכבה בלב ים. האוניה הייתה מטלטלת בצד לצד והיו לי בחילות והקאתי הרבה פעמים. כשהגענו לארץ כולם שמחו ומחאו כפיים. מהסוכנות חיכו לנו בנמל ואספו אותנו בלילה עם משאיות גדולות. המון אנשים. כולם צפופים. למחרת שמו אותנו במעברות בפרדס חנה. 

כשהגענו היה חם. ישנו לילה אחד באוהל זמני, למחרת העבירו אותנו לאוהל יותר גדול. שם היינו עם עוד משפחות וחלקו לנו אוכל. אחרי כמה ימים היה יום הכיפורים. כולם צמו באוהל והכינו עבורנ בית כנסת באוהל גדול אחר. התרגשנו מאד מכך שאנו מתפללים לראשונה בבית כנסת בארץ ישראל. במעברת פרדס חנה סבלנו, אבל היינו מרוצים מפני שהיינו בארץ ישראל. אחותי ואני הלכנו הרבה לפרדסים לקטוף תפוזים, קילפנו אותם וכולם אכלו יחד. אחרי יום הכיפורים ירד שלג כבד מאד והאוהלים התמוטטו.
 
עברנו למקום הקבוע שלנו בארץ בבאר שבע. הכניסו אותנו לבית קטן, בית של חדר אחד, שירותים ומטבח. הכל קטן מאד. היינו שש נפשות בבית הקטן. גרנו בבאר שבע בשכונת דרום. כל השכנים כמעט היו מתורכיה. בבאר שבע בהתחלה לא היו כבישים, לא היו מדרכות, לא היה חשמל, לא היה אור בבית. הייתה לנו עששית מנפט. בחורף היינו מחממים את הבית עם תנור נפט. לא היה מקרר. היה עגלון שמוכר קרח מצלצל בפעמון וצועק: "קרח, קרח." היינו רודפים אחריו והוא היה חותך לנו קרח לפי מידת הקופסא ששימשה כמקרר קטן, וככה היינו מקררים את האוכל.
בשביל לחם היינו עומדים בתור. בהתחלה כשעלינו חילקו לנו תלושים של אוכל. כל משפחה קיבלה תלושים לפי מספר נפשות. היינו עומדים בתור חצי יום או יום שלם בשביל אוכל.
 
בסך הכל אני מאד מרוצה שאני בארץ ישראל. אני שמחה שעשינו את הצעד הזה ובאנו לארץ ישראל – מדינת היהודים. למרות כל הקשיים, ברוך השם יום יום. אני אישה אופטימית ומודה לאלוקים על כל השפע שנתן לנו. 
הקמת משפחה
אחרי שלוש שנים בארץ התחתנתי עם בחור מצרי. ההורים שלי לא יכלו לעזור לי כי המצב היה קשה מאד. אהבתי את בעלי. הוא היה בחור טוב. אהבתי אותו איך שראיתי אותו. בעלי היה בן שלושים והיה גדול ממני ב-12 שנה. התחתנו בבית כנסת. לא היה אז אולם חתונות. לחתונה באו רק המשפחה שלי ושלו. הוא דיבר ספרדית ואני דיברתי ספרדית, וככה שוחחנו בינינו עד שלמדנו את השפה בארץ. אני הלכתי לאולפן ללמוד עברית. בעלי למד עברית דרך העבודה שלו בבית החולים. אני לא עבדתי.
כשהתחתנו גרנו בהתחלה במעברה. חדר אחד, שירותים ומטבח בחוץ. אחר כך עברו לשכונה ג' וכשהילדים גדלו עברנו לשכונה ד' לדירת הרכבות. היו שני חדרים וסלון עם גינה גדולה והיה מרחב גדול לילדים. בהתחלה היה לי מאד קשה עם הכלכלה, אבל בעלי עבד בבית החולים "הדסה". בהתחלה בתור שומר ואחר כך בתור סניטר. כשפתחו את "סורוקה" הוא עבד שם 35 שנה ופרנס את המשפחה.
 
המשפחה של בעלי התייחסה אלי יפה מאד. לבעלי היו עוד שתי אחיות ואח אחד. היינו יוצאים לטיולים משותפים עם המשפחה שלו ועם המשפחה שלי. בעלי היה אבא טוב, למרות שהוא שעבד קשה מאד הוא הקפיד על זמן איכות איתי ועם הילדים. בעלי נפטר בשנת 1977, לפני 25 שנה.
 
נולדו לנו שני בנים, שמריהו ואבי, ושתי בנות, מרים ז"ל ורגינה. יש לי שבעה נכדים ושני נינים, וכיום בשנת תשע"ב, אני מחכה לנין השלישי.
 
סיפור מהחיים
לפני שמונה שנים אחותי, הבת שלי ובת אחותי נסענו לטיול לתורכיה. הלכנו לחפש את הבית שגרנו בו ומצאנו שקודם לכן הרסו את הבתים שם לגמרי. רק המכולת ובית הכנסת נשארו שם. זה מה שנשאר מהילדות שלי .ביקרנו את בית הכנסת שאבא היה בו רב וראינו שהוא במצב שמור. השמש שפתח לנו את הדלת היה יהודי. הוא נתן לנו מטפחות ראש ונשקנו בהתרגשות את ספרי התורה.

מילון

מוכר הקרח
כשלא היו מקררים חשמליים, שמרו את האוכל בארגז קירור עם בלוקים של קרח. מוכר הקרח היה מגיע לשכונה על עגלה, מצלצל בפעמון וצועק בקול גדול "קרח, קרח" ואנשים היו באים לקנות.

ציטוטים

”המפגשים עם גרציה היו לפעמים עצובים ולפעמים היו שמחים. מרתק לשמוע את הסיפורים“