מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהמגרב לציון

אני וסבא מבלים יחד
הילדות במעברה
עלייה והתיישבות בארץ
אלברט (אני)

שמי אלברט (אברהם). במרוקו נהגו לתת לתינוק שנולד שני שמות: האחד עברי והשני לועזי. הייתה תקופה שמרוקו הייתה תחת שלטון צרפתי והשמות הצרפתים הפכו ליותר אופנתיים.

נולדתי בעיר קזבלנקה שבמרוקו בשכונה שנקראה (RUE DE SAFI). גרנו בשכונה מעורבת שמתגוררים בה גם יהודים וגם מוסלמים והשכנות ביננו הייתה טובה.

אבי חיים היה בעל מכולת ואמי אסתר עסקה בשזירת חוטי זהב על נרתיקי טליתות ושמלות כלה מסורתיות.

אנחנו שמונה אחים (אני השישי במספר): בנים – דוד, אני ומקס; בנות – סימון, קולט, אנט, פני וקלודין.

המשפחה שלי

יש לי סיפורים ששמעתי מאמי ואחיותיי הגדולות ממני והם הפכו אצלי לזיכרונות. אני אספר לך שניים מהם (והם יהפכו על ידי לזיכרון).

הסיפור הראשון הוא על יום לידתי. זה היה בערב המימונה, אמי נסעה בכרכרה לבקר משפחות ומכרים, ואז התחילו צירי הלידה הם לא הספיקו להגיע הביתה ונולדתי בכרכרה תוך כדי נסיעה. הביתה אמי כבר חזרה עם תינוק בערב המימונה. את השם מימון הוסיפו לי משום שנולדתי במימונה, חג שמסמל את סיום חג הפסח. במימונה מכניסים את החמץ ומכינים את המופלטה הידועה המרוחה בחמאה ודבש ומברכים אחד את השני ב"תרבחו ותסעדו", שפירושו לשובע ולרווחה.

יש המאמינים כי המימונה היא בכלל שדה שלמענה חוגגים את הערב הזה ומפצים אותה בכל הטוב שנמנע ממנה בימי החג. במרוקו האמינו בשדים ואלו שלא האמינו עשו זאת ללא מודע.

טיהרו את הבית בקטורת, וכשחנכו בית הקפידו לפזר בפינות הבית קוסקוס למענם ועוד כאלה וכאלה שעד היום נוהגים לעשותם.

זיכרון ילדות נוסף ממרוקו הם הבילויים בפארקים הגדולים. באחד הימים הלכתי לאיבוד כשביליתי עם אחותי, והפחד הכי גדול של היהודים במרוקו היה מחטיפת ילדים שהייתה אז נפוצה. אמי שכרה כרוז שעבר מרחוב לרחוב וצעק אם מישהו ראה ילד העונה לתיאור שלי. למזלי מצאה אותי אישה יהודייה שסיפרה שישנתי בפתח ביתה והכניסה אותי אליה, עד שיבואו לחפש אותי. כששמעה את הכרוז יצאה אליו אך לא הסכימה לתת אותי לידיו וביקשה לראות את אמי. עד כדי כך לא האמינו. ואכן אמי הגיעה וכמובן שהודתה לה.

אני ואחותי

ההורים הרעיפו המון אהבה ותמיכה, כל רצונם היה שנצליח בחיים. אמי הייתה מעורבת יותר בחינוך הילדים. אבי לרוב היה עסוק בעבודתו ובלימוד תורה, ובשבתות הלכנו אתו לבית הכנסת, הוא נהג ללבוש גלבייה. מאחר והיה אדם דתי וזה היה הלבוש הצנוע של אז במרוקו. אמי צעירה ממנו בהרבה שנים והתלבשה בלבוש מודרני. תמיד היה אוכל בבית, אוכל מרוקאי שעד היום אנו אוכלים, ובערבי שבת וחג הארוחות היו יותר חגיגות. היה גם החמין שהיינו לוקחים למאפייה השכונתית ולמחרת בשבת הבאנו הביתה (לא לכולם היו תנורי אפייה).

היהודים נפגשו בבתי כנסת בזמן התפילה ואף במקומות בילוי, בתי קפה, קולנוע ועוד. כילד אני לא זוכר ממש חברים, אך זכורים לי משחקי הרחוב השכונתיים: שיחקנו בכדור, קורקינט, גלגל עם חוט וחמש אבנים.

אבא שלי
אמא שלי

 

למדתי בבית ספר אליאנס, למדתי חשבון, תורה, עברית וצרפתית (L'ALLIACE). אחרי הצהריים למדתי בתלמוד תורה ובזמן הפנוי שיחקתי בשכונה. היחסים שלנו עם המורים לא היו חביבים כלל, מעמדו של המורה היה מעמד של יראת כבוד ומי שהפר את הכללים נענש בעמידה בפינה ולפעמים קיבלנו מכות עם מקל על קצות האצבעות. לא זכורים לי טיולים או מסיבות, כנראה שהיו בחגים מאחר וזה היה בית ספר יהודי, אבל אני לא זוכר. גם לא זכור אם היה חדר אוכל. בבית אכלתי מכל מה שבישלו, אני לא זוכר שהתפנקתי. אבי הביא ממתקים מהמכולת שהייתה בבעלותינו ואמי אפתה את הלחם ואת העוגיות ולא היה חסר לנו דבר.

האזנו למוסיקה מרוקנית, אך אחיותי ואחיי הגדולים האזינו למוסיקה לועזית והפופולרית שהייתה באותה תקופה. רקדנו גם ריקודי בטן, וגם ריקודים סלוניים. האזנו לתקליטים שהתנגנו בפטיפונים, בילינו הרבה בבתי קולנוע, ויצאנו לפארקים ולגני שעשועים בשעות הפנאי.

אמצעי התקשורת היו מכתבים ששלחנו אחד לשני דרך הדואר, והיו גם טלפונים, אך לא בכל הבתים. היו גם טלפונים ציבוריים שהגישה אליהם לא הייתה קלה מאחר והם היו רחוקים משכונות המגורים. לרוב נוצרו קשרים דרך מפגשים חברתיים או מבילויים משותפים.

עלינו לארץ ישראל בשנת 1961 והסיבה לכך הייתה הכמיהה שהייתה מאז ומתמיד לארץ ישראל ארץ הקודש. הפלגנו באנייה לצרפת, שם שהינו מספר חודשים במקום שנקרא "קון דרנס". משם באנייה הפלגנו לארץ ישראל, לנמל חיפה ומשם למעברת נפוליאון בעכו. הצטופפנו כל המשפחה בצריף שהיה מאוד קטן ועד שהגיעו המטלטלים שלנו נאלצנו להסתפק במה שהסוכנות העניקה, מיטה מברזל ומזרונים מקש, ריהוט דל שכלל שולחן וכיסאות, פרימוס לבישול ועששית נפט שהאירה את הבית עד שחוברנו לחשמל.

תעודת עולה סגורה
תעודת עולה פתוחה

אבי היה אדם דתי ומבוגר מאמי בהרבה שנים. כאן בארץ הוא לא עבד מסיבות בריאותיות אך נהג לקחת אותנו לבית הספר ולימד אותנו תורה והלכות. אמי לעומתו נאלצה לעבוד לפרנסתנו, היא עבדה אחרי העלייה בנטיעות של הקרן הקיימת ודאגה שלא יחסר לנו דבר. מידי פעם יצאנו לטייל אתה. אני חושב שלאמי היה קשה במיוחד. מאחר ונאלצה לעבוד בעבודה קשה בקרן קיימת, מה שלא הורגלה במרוקו, אבל אני לא זוכר תלונות או צער כלשהו.

כילד השתלבתי די מהר, התקבלתי לבית-ספר יסודי שהיה במעברה וסיימתי את הלימודים היסודיים ברמת-הדסה בקריית טבעון.

אני וחבריי

בהמשך עבדתי בבית קפה בחוף הארגמן בעכו שהיה שייך למשפחתי. כל יום היו הופעות של זמרים שהגיעו לבדר את החיילים ששהו בנופש הסמוך לבית-הקפה. זו הייתה תקופה נפלאה וחווייתית. את סבתך הכרתי כשהגיעה לבקר את אחותה בעכו והיינו נפגשים במקומות בילוי ועל חוף הים.

אני עם אשתי בחוף הים

 

לימים הקשר התחזק ביננו, אהבנו מאוד אחד את השנייה והחלטנו להינשא. נולדו לנו שני בנים: חיים אבא שלך, ואליקו אחיו הצעיר ממנו. היום אני מתענג מנכדותיי – ממך מאי, מאחותך התאומה ליאל ומאחותך הקטנה תמר.

לולה, אשתו של אלברט, השתתפה גם היא בתכנית, והעלתה את סיפורה: תשורה לי מזכרונותיי אלייך

סיפור מצחיק מהילדות

כשהגענו ארצה, מן הסתם לא ידענו לדבר עברית וכדי להתבדח אמרו לילדים שאם תאכלו את הפתקית שדבוקה על הלחם תדעו לדבר עברית והיו כאלה שאכלו…

פריטים שאני רוצה להעביר אלייך מאי

זוג פמוטים להדלקת נרות שבת ומשחק קלפים ששיחקתי עם הוריי והיום עם נכדותיי שנקרא "רונדה"

פמוטים להדלקת נרות שבת
קלפים של רונדה

 

הזוית האישית

אברהם אדרי: בעבודה זו העלתי זכרונות שלימים נשכחו ולא פעם נעזרתי במשפחתי כדי להיזכר בהם. חוויתי יחד איתך שוב את ילדותי ואת סיפור העליה לארץ ישראל, אני אסיר תודה על הזכות שאפשרה לי להשתתף בפרויקט מבורך זה.

מאי: סבא יקר שלי, נהנתי מאוד לעבוד אתך ולשמוע את הסיפורים על עברך שגרמו לי להבין איך העבר עיצב אותך לסבא הנפלא שהינך היום, גיליתי עלייך המון דברים חדשים. תודה על הזכות אוהבת מאוד מאי.

מילון

מימונה
חג שמסמל את סיום חג הפסח, מכניסים את החמץ ומכינים את המופלטה הידועה המרוחה בחמאה ודבש ומברכים אחד את השני בתרבחו ותסעדו, שפירושו לשובע ולרווחה.

ציטוטים

”אפשר להנות ולשמוח בחיים גם ללא אמצעים רבים“