מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהליופוליס שבמצרים למושב משמרת שבגוש תל מונד

סבתא רבתא עליזה והנין ליהוא
סבתא עליזה בכיתה ג' במצרים
תולדות חייה של סבתא רבתא עליזה פרידמן

היליופוליס 1931-1946
שמי עליזה ונולדתי בהיליופוליס (מצרים) במשפחה מאוד אוהבת וחמה במיוחד:
יש לי אח קטן ממני ושמו מרדכי (מורדי), אחות יותר קטנה מאחי ושמה מזל, אמא ויקטורייה, אבא שמואל, סבתא פורטונא, כובסת ומשרת. סבתא פורטונא  תמיד הגנה עלינו מפני עונשים בבית. מאוד אהבתי לטייל בזרועותיו של המשרת שלנו מפני שהיה לוקח אותי לכל מקום ומספר לי סיפורים. תמיד אהבתי להירדם בצלילי מוזיקה ולטייל במרפסת עד שנרדמתי על ידי הסיפורים של סבתא.
 
אחי מורדי עלה אתנו ארצה בשנת 1946 ואחותי מזל עלתה יותר מאוחר עם עליית הנוער דרך מרסי (צרפת). מורדי אחי למד בפנימייה של שפייה והיה בא כל שבוא הביתה בשבתות וחגים. עד לגיוסו בצה"ל. בשחרורו מצה"ל הוא הכיר את שרה כיום אשתו. הם גרים בחיפה. מזל הלכה ישר עם כל הקבוצה לקיבוץ עינת שם הכירה את בעלה אבנר והתחתנו, כיום הם גרים במודיעין.
מקום מגורי – היליופוליס 1931-1946
סיימתי בית ספר עממי ששמו אברהם בתש. אחריו עברתי לתיכון ששמו היה אינגליש מישן קולג'. הייתי חברה בתנועת נוער ששמה העברי הצעיר (השומר הצעיר). היו לנו פעילויות שבועיות לדוגמה: ספורט, שירה, ריקודי עם ולפעמים גם מחנה של יומיים עם לימוד איך להדליק אש כדי ללמוד להסתדר בעצמנו. בנוסף היו קנים אחרים (שבטים אחרים) מקהיר ואלכסנדרייה שהיו מתחרים בתחרויות שונות. חברים מהכיתה ומהקן נפגשנו בהפסקות ושיחקנו: קלאס, קפיצה בחבל ומשחקי זוגות. החברה הראשונה שלי הייתה רוזת הכרנו בבית הספר.
 
מקום מגורינו – משמרת 1946- ועד היום
אני ומשפחתי עלינו ארצה לישראל בשנת 1946 באופן חוקי ברכבת מקהיר לחיפה. העבירו אותנו לנס ציונה ושם היו לנו קורסים בעברית אחר הצהריים. גם בנס ציונה הייתי חברה בתנועת הנוער העובד. אחותי הלכה לקיבוץ עינת ואחי לשפייה. בתנועה היו לנו טיולים בארץ בדרום ובצפון כדי להכיר את הארץ.
 
באחד הטיולים שלנו הלכנו לבקר בדרום את האחד עשרה הנקודות הראשונות שעלו על הקרקע ביניהם בית אשל, נבטים, רביבים ועוד… בנבטים הכרתי את בעלי יצחק (ז'ק) פרידמן שהוא היה שם עם קבוצה מבלגיה וצרפת דוברי צרפתית שרצו להקים התיישבות יחד. עקב התפרקות הנקודות לאחר מלחמת השחרור יצחק הגיע לנס ציונה וכך הכרנו יותר טוב.
 
בעלי יצחק (ז'ק) ומשפחתו
אמא לאה פרידמן (קושר) אבא יעקוב פרידמן ודינה פרידמן אחותו הקטנה, התגוררו בליל (עיר בצפון צרפת הגובלת לבלגיה). בשנת 1943 האמא וכל המשפחה נהרגו בשואה חוץ מ ז'ק אבא ודינה. בשנת 1946, בתום מלחמת העולם השנייה, ז'ק עלה לארץ בעליה ב' על ספינה ששמה "ביריה", עם הצטופפות מאוד גדולה ללא תנאים סניטרים. עם הגעתו הוא התגורר בבית אורן ואחר כך בנס ציונה.
 
אישור שז"ק פרידמן שוחרר ממחנה עתלית.
 
משמרת 1946- ועד היום
תחילתנו על אדמת משמרת בשנת 1947 החלטנו להינשא ולהקים משפחה. היות ורצינו להיות עצמאים פנינו לסוכנות היהודית שנתנה לנו כמה אופציות למושבים ובחרנו במשמרת. תחילה גרנו בפרדס על יד הבאר באוהל ואחר כך בצריף. החברים היו: משפחות כמו: שנידרמן, וולר, צ'אושי, אבני ועוד…לידינו היה כפר ערבי מיסקי שהינו ביחסים די טובים. לקראת הכרזת המדינה, ההגנה שלחה אולטימטום (העמיד בפני עובדה) שאם תוך 48 שעות הם לא מתפנים מפגיזים אותם. "ההפגזה" הזאת הייתה צינור של 8 צול כמובן מכוסה עלים וענפים שיראה כתותח (העלינו את "התותח" מעל הבאר ששם היה גר שומר) ומכוון ישר לכפר הערבי. הכפר התפנה תוך פחות מ48 שעות..המשפחות שגרו בפרדס עברו למושב חרות, הסמוך למשמרת, חלקם אצל משפחות וחלקם באוהלים וצריפים. בשנות ה-'48/'49 התחילו לבנות את הבתים במשמרת, עלינו על הקרקע כ30 משפחות ונכנסנו לבתים. כל שתי משפחות קיבלו מהסוכנות חמור קפריסאי/פרד, פרה וגם כמה עופות. שלחו לנו מדריך שלימד אותנו לעבד את הקרקע, לזרוע ולשתול שתילים (קישואים, מלפפונים, עגבניות ,בעיקר בוטנים תפוח אדמה ועוד…) כשהגיע הזמן להוציא את תפוח האדמה והבוטנים היינו על הברכיים מוציאים אותם במו ידינו ולא פעם חזרנו עם פצעים בידיים וכאבי גב.
 
במקום מטבח מאובזר היו לנו "פחונים".לכול משפחה היה משק עזר, תרנגולי הודו, אווזים וברווזים. כל ערב הביאו את הבהמות לסככה מרכזית והינו שומרים עליהם בגלל גנבות וחלק מהשומרים הסתובבו גם במושב עצמו (היו גנבות מהכפרים הערבים הסמוכים). אם היה נעלם לנו משהו היינו מודיעים למשמר הגבול שהיו עורכים להם אמבוש (מארב). הייתה אז עזרה הדדית שהתבטאה בעזרה ליולדת, לילדים, (בישול, כביסה, שטיפת רצפות, וביקור חולים) שהיום לצערנו כבר לא קיים… המשפחות גדלו וכך גם המשקים. במשך הזמן בנינו מועדון ובית כנסת (היה גם מקווה שאף פעם לא היה בשימוש).
 
בכל שמחה, ברית, בר מצווה וחתונה כל הישוב היה משתתף בשתייה וכיבוד. פעם בשבוע היה לנו סרט שהתקיים מול הבית שלי; היו מותחים סדין ואליעזר גרין (ז"ל) היה מביא את מכונת הצילום והסרט, הינו על הרצפה או על הארגזים וצופים בהנאה. הילדים היו הולכים בהתחלה לגן במשמרת ואחר כך לבית ספר בתל מונד, לא הייתה תחבורה סדירה ואברהם אבני היה מביא את הילדים לבית ספר עם עגלה וסוסה. לבגרות הם היו לומדים "בתיכון רופין" או "אורט". בעבודה עבדנו בפרדס בהשקיה, גיזום, קטיף וגידולי שדה. לעונת קטיף התפוזים התארגנו בקבוצות וכך העבודה הלכה יותר מהר.
 
שליחותינו באפריקה 1963 – 1973
כעבור כמה שנים כאשר התחילה מדיניות העזרה לאפריקה בשנות ה- 60, נסענו מטעם "מ.ש.ב" (מחלקה לשיתוף בינלאומי) לשליחות באפריקה לארצות דוברי צרפתית בכדי לעזור בגידולי בקר וחקלאות. לא פעם היו באים ממשרד החקלאות של אותה המדינה בה שירתנו, השר ופמלייתו לראות את הנעשה בשטח.
 
באפריקה היה המון עובדי אלילים שהאמינו ביכולתם של ראשי הצוות שלהם לרפאות וגם לשלוח קללות. נשארנו 10 שנים ובינתיים הילדים היו בארץ בוגרי מקווה ישראל (בית ספר חקלאי).
 
 
אחד הדברים ה"מצחיקים" זו תמימות האפריקאים. היות והיינו שייכים לסגל הדיפלומטי היינו מוזמנים ומזמינים הרבה. אך השתדלנו לא לקבל הזמנות ליום שישי בערב. לפעמים לא הייתה ברירה ונאלצנו  לענות להזמנות. אחת מההזמנות הייתה ליום שישי בערב בבית הנשיא וקצת דאגתי כי עדיין לא ערכתי את השולחן לשבת. להפתעתנו, כאשר חזרנו הביתה ראינו את השולחן ערוך, מפה לבנה, בקבוק יין ואפילו נרות דולקים! שאלתי את ה"בוי" (המשרת) אם הייתה חברה או שכנה שערכה את השולחן? "לא" הוא ענה. "ממדו (שמו), אז מי הכין את כל זה?" שאלתי אותו. אמר לי ברצינות גמורה: "אני גברת, ראיתי שמש הלכה, גברת לא פה, אני עשיתי מה שגברת עושה כל יום שישי בערב שמתי מפה לבנה, היין והדלקתי נרות."
 
השליחות במדגסקר בסקאי 1982-1983
השליחות האחרונה הייתה במדגסקר שוב בתחום החקלאות והבקר ובתום שליחותינו חזרנו לארץ הגדלנו את הבית, פיתחנו את המשק על ידי שתילת פרדס אבוקדו ופקנים.
 
חזרה לארץ
במשך הזמן המשפחה גדלה התאספו נכדים ונינים. תמיד חגגנו ביחד את החגים כולם יחד, אנחנו נפגשים לעתים קרובות. כיום אני זוכה לחגוג גם ימי הולדת של הנינים. לפני כשנה חגגנו לדודה דינה יום הולדת 90 והשנה נולדו לי עוד שני נינים. אני חברה בתאטרון קהילתי, חבורת הזמר, מקהלה.
 
כיום אני מטיילת הרבה ומתנדבת בבית חולים, גן ילדים ומשתדלת להיות פעילה כל הזמן. מקדישה זמני למשפחתי לשלושת הילדים: לאה, אבי, וגדי ול –  13 הנכדים: תדהר, אוהד, עומר, אופק, ירדן(ז"ל), ניצן, גולן, צופי, מידן, אלעד, ניב, נוי, ורעות. ו- 8 נינים: ליהוא, יהונתן, יערה, טליה, נווה, מטר, אגם ורן.
 
כיום אני מאושרת לראות את כולם סביב.
 
העשרה
הליופוליס: "הליופוליס, או מצרים החדשה (בערבית: ??? ???????, תעתיק מדויק: מצר אלגדידה) הוא רובע יוקרתי בקהיר שבמצרים. הרובע הוקם בשנת 1905 על ידי חברת הליופוליס אואזיס שבראשה עמדו התעשיין הבלגי אדואר אמפן ובוע'וס נובאר, בנו של ראש ממשלת מצרים, נובאר באשא".
תשע"ו, 2016
מורה מובילה אילת שחק   

מילון

הליופוליס
הליופוליס, או מצרים החדשה (בערבית: ??? ???????, תעתיק מדויק: מצר אלגדידה) הוא רובע יוקרתי בקהיר שבמצרים. הרובע הוקם בשנת 1905 על ידי חברת הליופוליס אואזיס שבראשה עמדו התעשיין הבלגי אדואר אמפן ובוע'וס נובאר, בנו של ראש ממשלת מצרים, נובאר באשא.

ציטוטים

”אני ומשפחתי עלינו ארצה לישראל בשנת 1946 באופן חוקי ברכבת מקהיר לחיפה“