מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהישרדות לעצמאות

שחר וסבתו לאה
לאה ואחותה חביבה ז"ל בילדותן
סיפורה של לאה לוזר אשר שרדה את השואה ברומניה ואת עלייתה ארצה והתישבותה

אני נולדתי בשנת 1936 בתאריך 8/4 בעיר יאש שברומניה. נולדתי לזוג הורים בשם פאולינה וסולומון בוטנרו ואחות בשם חביבה (אנוצ'ה). 
 
בשנת 1941 האנטישמיות ברומניה גברה בתאריך ה – 28/6/1941  פרצו חיילי רומניה ביחד עם הגרמנים בעיר יאשי ועשו פראות והרג המוני.
 
בחצר שלנו היה סניף של המשטרה שהבטיחו לכל דיירי החצר בו גרנו שכולנו היינו יהודים שלא יעונה לנו שום דבר, הם יסגרו לנו את הבתים וכשיבואו הפורעים הם יגידו להם שכל היהודים נלקחו כבר.
 
לאה  ובעלה בחתונתם
 
 
אבי לא האמין לדבריהם ולקח אותנו למסעדה של אחיו באותו הרחוב.  זה היה ביום ראשון הארור שהייתי בת חמש שפרצו לתוך חצר המסעדה של דודי גרשון בוטנרו, אבא שלי יחד עם אחיו ישנו בבית המגורים שבקומה השניה של המסעדה. החיילים פרצו לתוך הבית ובמכות וצעקות הורידו אותם למטה והם לא הבינו מה קרה.
אני יחד עם אמי ואחותי ועם  סבתי ועוד בני משפחה היינו בחצר כשקראו לכל היהודים להרים את הידיים ולנוצרים אמרו לזוז הצידה.ואת כל הגברים היהודים לקחו אותם בשיירה "כביכול" לקחת פתק שחרור מהמשטרה המרכזית, לא ידענו מה זה בכלל.
אמי שכחה ממני מרוב פחד ואני יחד עם איזה דוד זקן שאינני יודעת מיהו ברחנו למרתף היין המקומי והסתתרנו מאחורי חביות היין הענקיות שהיו במים שנטפו מהקירות ונהיה שלוליות ענקיות שבתוכן הסתתרנו. אני הייתי קטנה לכן המים הגיעו לי עד מתחת לבית השחי והיה פחד נוראי והיה קר מאוד. אחרי שנהיה שקט יצאנו החוצה והתחלנו לקלוט מה קרה.                      
 
סבתא שלי טאובה בוטנרו הלכה עם השיירה של הגברים למרות שהחיילים גירשו אותה היא לא הרפתה, האבא שלי היה פצוע ברקה ודם רב זב מהפצע. שהשיירה הגיע לתחנת המשטרה המרכזית שם במכות הכניסו אותם בכוח לתוך המבנה ואת הסבתא גירשו.
 
מאז ועד היום אינני יודעת את מקום קבורתו של אבי וגם אינני יודעת מה עשו אתו אם הכניסו אותו ברכבת או הרגו אותו במקום, כל בני המשפחה הגברים נלקחו והושמדו. אנו לא יודעים איך. הפרעות ביאש (פרוגרום) התרחשו בתאריך28/6/1941 בו נהרגו כמעט כל יהודי יאש. 
 
החיים נהיו קשים מכל הבחינות מצבנו הכלכלי היה גרוע מאוד ונאלצנו להסתפק במעט ואמי מכרה תכשיטים פרוות וכך יכולנו לשרוד.  
עם כל הכאב חזרנו לשגרה וללימודים בבית הספר.
 
השלטון התחלף לשלטון הקומוניסטי ואמי הוכרה כאלמנת מלחמה וקיבלנו הטבות מסומיות. אמי קיבל רישיון למכירת בולים וסיגריות מכל הסוגים וכך התפרנסנו. צינו לעלות לארץ ישראל (פלסטינה) אבל לא אושר לנו. חיכינו ללא ברירה וביום בהיר אחד סוף סוף קיבלנו את האישור לעלות ארצה, השמחה שלנו הייתה רבה למרות שלא ידענו מה מצפה לנו.
 
ארזנו את החפצים בצער רב שלא יכולנו לקחת יותר מ75 ק"ג לבן אדם וזה בזכות שאמי הייתה אלמנת מלחמה היתר קיבלו פחות מאתנו. נפרדנו מכולם בעצב רב אבל עם תקווה לחיים טובים יותר בארץ ישראל.
נסעו לעיר הנמל קונסטנצה ושם עלינו על האנייה ששמה transilvania. לפני כן שלחנו את הארגזים עם כל התכולה עם המען ישראל. אחרי בדיקת המסמכים ושיבוץ לתאים באנייה החלה ההפלגה.
 
השייט היה נוראי היות ולא הייתי רגילה לתנודות הים והבטן הציקה לי מאוד. גם האוכל שהיה מצוין אבל לא הייתי רגילה אליו הציק מאוד מפני שהוא היה בסגנון הונגרי וכמעט לא אכלתי. בגמר ההפלגה ראינו סוף סוף באופק את חופי חיפה שם הורדנו ושיבצו אותנו למחנה עולים מחנה "אוהלים" בשער העלייה. המעבר היה קשה מאוד ושובצנו באוהל ענק עם משפחה מכורדיסטן מרובת נפשות.
 
באנו מאירופה ולא היינו רגילים לסוג זה של אנשים והיינו מפוחדים מאוד והתכנסנו בפינה קטנה של האוהל. לא הבנו את שפתם והם לא אותנו למרות שהיו חביבים מאוד והציעו לנו אוכל שאמי סירבה לקבל כי לא הכרנו את סוג אוכל זה.
התחלתי לסרוק את המקום עם המילים בודדות שידעתי בעברית שהן לא דומות לעברית של היום. זה היה נקרא לישן קוידש.
רציתי מאוד ללכת לקיבוץ והגעתי למשרד שלו ידעתי מה הוא שהוא נקרא "הסוכנות היהודית" הסברתי מה רצוני והם הבינו אותי והבטיחו לי שסידרו לי מקום בקיבוץ. האמא התנגדה אבל אחרי הסברי שברצונו ללמוד את השפה ואין לי ברירה אחרת אלה במקום הזה. בהיותי קרוב לבת 15 שנים הייתי צריכה להיות משובצת בחברת נוער. הסברתי להם שיש לי אחות צעירה ממני וברצוני להיות יחד אתה באותה קבוצה (קבוצת ילדים). שובצנו בקיבוץ "המעפיל" ליד חדרה (צומת כפר הרואה).
קבלת הפנים בקיבוץ הייתה חמה מאוד רוב הילדים היו מרומניה וגם בודדים מכל מיני ארצות. התחלנו ללמוד בחצי יום לימודים ויתר הזמן עבדנו בכל מיני עבודות. עבדתי בפלחה, בפרדס, בגן ילדים ובגינת נוי. במשך הזמן היו מאוד מרוצים ממני וקידמו אותי לאחראית על הנוי בקיבוץ יחד עם האחראי הגדול. ושוב אחרי זמן מה נהיתי מנהלת סידור עבודה של הקבוצה.
למדתי בשקדנות והתקדמתי מאוד ועשינו חרם על השפה הרומנית וכך יכולנו ללמוד לתקשר בשפה העברית.
לא גמרתי את זמן שהותי בקיבוץ לפי החוזה  והשתחררתי מהקיבוץ. בינתיים אמי הוצאה מהמחנה העולים על ידי דודיה שהגיעו מארצות הברית והשכירו לה דירה במשותף עם אחיה ברחובות. אני הצטרפתי אליה וחביבה נשארה עדיין בקיבוץ והתחלתי לחפש עבודה. נרשמתי בלשכת "נוער העובד" והמנהל זליג הבטיח לי מקום עבודה טוב בתנאי שאלמד מכונת כתיבה ידנית. עשיתי גם את זה ובגמר הלימודים קיבלתי את מקום עבודתי הראשון בארץ בבית חולים ליולדות ונשים ברחובות (רחוב בנימין) בתפקיד פקידה רפואית.
התחברתי ברחובות לנערות ממוצא רומני והתחלנו לגבש חברה. החברה הטובה ביותר שלי הייתה ונשארה עד היום שושנה לייזר שלעתיד נהיתה גיסתי. באמצעותה  הכרתי את אחיה אנצ'ל לוזר שבעתיד נהיה בעלי.
המשכתי לעבוד בחריצות והיו מאוד מרוצים ממני ואחרי זמן מה התחתנתי עם אנצ'ל בתאריך ה-23/3/1953 בהיותי צעירה מאוד ולא שירתתי בצבא.
 
בשנת 1955 נולד בני הבכור שלמה, המשכתי לעבוד בבית בחולים אחרי חופשת לידה, בעלי עבד בבניין בתור ברזלן וטפסן כל הקבלנים רצו אותו מפני שהוא היה מאוד חרוץ. כך התקדם בעבודה, נרשמנו לשיכון ואחרי זמן מה שהבניינים היו מוכנים התאכלסנו שלושתנו. הדירה הייתה קטנה מאוד אבל היינו מאושרים שזה הפינה שלנו. בשנת 1959 נולד בני השני דב (דובי) ז"ל .  אחרי חופשת הלידה לא חזרתי יותר לעבודה. בעלי המשיך בעבודתו ואני הייתי עזר כנגדו. עבדנו קשה מאוד ולאט לאט בכוחות משותפים הקמנו את חברת הבנייה "אראל רחובות בעמ" בשנת 1963.
 
עשינו חיל עבדנו בכל אזורי הנגב ובנינו מגורים במושבים, בתי ספר, בית תרבות וכל מיני עבודות בנייה ובניין מועצות אזוריות. הזמן עבר הילדים בגרו ובשנת 1970 נולדה בתי אורנית בתאריך 20/12.
 
מצבנו הכלכלי היה מצוין החברה התרחבה ואז הקטסטרופה הגיעה אנצ'ל לקה באירוע לב. הבן הבכור הפסיק את לימודיו ונכנס לחברה לעזור. העבודה המשיכה, אנצ'ל עבר ניתוח לב פתוח וההחלמה הייתה קשה הבן הבכור ניהל את החברה ואנצ'ל נפטר אחרי שלוש שנים. עבדנו יחד בחברה אני ושני ילדי.
 
בשנת 1993 הפסקתי את העבודה ומאז ועד היום אני פנסיונרית.
 
כיום יש לי שני ילדים בן ובת שלמה ואורנית והבן דובי נפטר בשנת 2013 והותיר אחריו אישה ושולשה ילדים.אני סבתא לשבעה נכדים ונהנית בחברתם ועוזרת במה שאפשר. 
 
תשע"ו   

מילון

פוגרום
פוגרום מילולית: השמדה, הרס הוא פעולה קבוצתית אלימה כנגד קבוצה אתנית או דתית מובדלת, במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה הנפגעת. במונח נעשה שימוש נרחב לתיאור התנכלויות המוניות רחבות היקף כלפי יהודים כקבוצת מיעוט שונה וזרה במזרח אירופה, על ידי קבוצות מאורגנות או ספונטניות. פעולות אלו נבעו מעידוד ציבורי של רעיונות אנטישמיים, וזכו לעתים קרובות לעידוד השלטונות.

לישן קוידש
לישן קודש זה ביידיש ובעברית זה נקרא לשון הקודש,שזה בעצם העברית שהיו מדברים בה רק בתורה.

ציטוטים

”תלך תמיד עם האמת שלך. תהיה נדיב וישר והחיים יחייכו אליך.“