מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"מי שטייטלע בלז", "עיירתי בלז"

בתמונה זאת רואים אותי ואת נכדי
כאן רואים אותי את אמי ואת אבי
סיפור זה מספר על תולדות חייה של רבקה שוורץ

על עצמי

קוראים לי רבקה שוורץ על שם סבתא שלי רבקה. שם הנעורים שלי הוא קוטרו. נולדתי ברומניה בתאריך 7.12.1940. עליתי לארץ ישראל בשנת 1960. התחתני עם בעלי ז"ל קרול שוורץ בשנת 1962. נולד לי בן אחד ויש לי שני נכדים.

ילדות

נולדתי ברומניה בתאריך 7.12.1940, למרים ומשה קוטרו. התגוררתי מאז לידתי ועד שעזבתי את רומניה בעיר באקו, שבמחוז מולדובה ברומניה. אבי עסק בסנדלרות כשהיה צעיר ומאוחר יותר שימש יו"ר איגוד העגלונים בעיר באקו. זכור לי, שהוא היה נוהג לשיר בבית את השיר "מי שטייטלע בלז", בתרגום "עיירתי בלז"

השיר שאבי שר:  "מי שטייטלע בלז", בתרגום "עיירתי בלז"

החיים אז היו קשים ולא היינו יכולים להרשות לעצמנו הרבה דברים בגלל שלא הייתה פרנסה. אני זוכרת, שאמי הייתה הולכת לשוק לקנות מצרכים חיוניים ולא יותר.

בילדותי שיחקתי עם בובות ביחד עם חברותיי בביתי. היום כבר לא משחקים במשחקים כאלה או דומים לכך. המאכל האהוב עלי היה מרק עם קוסקוס. התחביב שלי היה חוג ללימוד שפת היידיש. עד היום דוברת שפה זאת. הלכתי לגן ילדים, אבל לא אהבתי להיות שם ופעם אחת אפילו ברחתי מהגן לקרוב משפחה שהגעתי אליו הוא לקח אותי חזרה לגן. לאחר סיום הגן ועד כיתה ב' למדתי בבית ספר יהודי. אחרי נפילת המלך ברומניה ועליית הקומוניסטים לשלטון בוטלו בתי הספר ליהודים ולכן עברתי ללמוד בבית ספר לבנות.

אהבתי להיות שם, למרות שהיינו בסך הכל בכיתה 5 בנות יהודיות מתוך 30 תלמידות בכיתה. הבית ספר היה נראה חדש מבחוץ, עם ארבע קומות במצב תחזוקתי טוב. הכיתה הייתה נראית כמו כיתה היום. שיטת עונשים כמו מכות עם סרגל על הידיים  ולעמוד בפינה. אני זוכרת את תחושת אי הנעימות שחשנו עקב האנטישמיות של המורים.

בכיתה ו'  הצטרפתי לתנועת נוער שקראו לה פיונאר. קיבלנו עניבה אדומה, זאת הייתה תנועת הנוער שלנו כמו שיש "צופים" בימנו. לא היה לי טקס ולא חגגו לי את בת מצווה כי זה לא היה מקובל. מכיתה ט' הייתי בתיכון ארבע שנים עד לסיום וקבלת תעודת בגרות. שם היו לי שני מורים יהודים שזה היה דבר נדיר. יש אירוע הזכור לי מהילדות הוא סיום בית הספר יסודי והמעבר לתיכון. אני זוכרת מגיל ההתבגרות שאחרי הבגרות לא התקבלתי ללימודים אקדמאים בגלל שהייתי רשומה לעלות לארץ ישראל.

עלייה לארץ

עליתי לארץ בשנת 1960, כשהייתי בת 20 יחד עם הוריי. נסענו ברכבת מבאקו לבוקרשט ומשם לנאפולי שבאיטליה. אחר כך עלינו על אונייה עד לחיפה. עלינו לארץ מאוחר ממה שרצינו בגלל שהשלטונות הקומוניסטים לא הרשו לעלות לארץ ישראל. הסיבה לעלייתנו לארץ הייתה ציונות ואיחוד עם כל בני המשפחה שכבר היגיעו לפננו לארץ.

עם הגעתנו לארץ שיבצו אותנו לגור בצריף בטבריה עילית. לאבא שלי לא הייתה עבודה שם, אז עברנו לגור בחיפה. אני עברתי לקיבוץ יקום כדי ללמוד את השפה העברית.

חיי הפרטיים

אחרי שלמדתי וידעתי את השפה העברית עבדתי בתור מוכרת בחנות, אחרי זמן מה למדתי חשבונאות והחלפתי מקצוע למנהלת חשבונות ועבדתי במקצוע זה במשך 30 שנה. מנהלת חשבונות במשרד החקלאות. משם פרשתי לגמלאות.

בשנת 1962 התחתנתי עם בעלי ז"ל קרול שוורץ שהכרתי עוד מרומניה היינו חברים מגיל 17. בזמן חתונתנו הייתי בת 22. טקס החתונה התקיים בחיפה בבית השוטר. משה בני נולד בשנת 1967. אחרי שבני נולד היו לנו חיים מאושרים ויפים עד שנת 1993 השנה שבה בעלי נפטר.

למרות מה שקרה שיקמתי את חיי עם בן זוג לחיים שמו איציק (יצחק). אנחנו ביחד כבר 20 שנה. בשנת 2000 בני התחתן עם אשתו שלומית נולדו להם שני בנים שהם נכדיי. שהם כל עולמי. אנחנו מבלים הרבה ביחד בטיולים ובארוחות משפחתיות.

 

הזוית האישית

רבקה שוורץ: לי היה ממש כיף לספר לנכדי את ההיסטוריה של משפחתו בדרך כיפית שבה הוא גם לומד. תכנית הקשר הרב דורי ממבטי, זה דבר מאוד חיוני, זאת הזדמנות של הנכדים להכיר את החיים של כל המשפחה שלהם. לדעתי, זה דבר מאוד חיוני לדורות ההמשך כדי שידעו את  סיפורי העבר של משפחתם.

גלעד: תכנית הקשר הרב דורי ממבט נכדי. עכשיו אני יודע יותר על עבר המשפחה שלי. אני ממש אהבתי את הוכנית היא מהנה וכיפית וזה נתן לי ידע רב בנושא משפחתי.

מילון

viață
פירוש המילה: חיים ברומנית

עיירתי בלז
עיירתי בֶּלז, הוא פזמון יידי מפורסם משנות ה-30 המבטא יחס נוסטלגי לחיים היהודיים בעיירה בלץ (באלטי) שבבסרביה (לעתים קרובות מיוחס הפזמון בטעות לעיירה בלז שבאוקראינה) בצורת געגועים כלליים לבית הילדות ולתמימות הנעורים. הוא נכתב על ידי יעקב ג'ייקובס.

ציטוטים

”נכדיי, שהם כל עולמי. אנחנו מבלים הרבה ביחד “