מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מההקמה עד לתקומה

מאיר עמית מצייר במחשב ציור לט"ו בשבט
כרטיס חבר אצ"ל כשהייתי מדביק כרוזים
סיפור של נער שנולד בתקופת כיבוש הבריטים והשתתף בכל האירועים הפיזיים עד להקמת מדינת ישראל

שמי מאיר עמית, נולדתי בחיפה ובגיל 7 עברה המשפחה לירושלים ושם גרתי עד שנת 1949, כי המשפחה ביקשה שנחזור לחיפה. אבי יוסף נולד בטבריה ואמי נולדה בחיפה. אנחנו משפחה בת חמש נפשות כולל שני אחים ואחות אחת.

בהיותי ילד בן 11 התקבלתי לתנועת בית"ר בתנועה פעלתי שנתיים כאשר עמדנו במוצאי שבת כל הבית"רים למסדר על גג התנועה לבושים בבגדי בית"ר עם תופים וחצוצרות שהיו חלק מהטקס, ליד הכבישים הגיעו וצצו מכוניות משוריינות של הצבא הבריטי שהקיפו את הבניין שלנו ולא איפשרו לנו לצאת או להיכנס.

חיילים ושוטרים בריטים נכנסו ל'קן' בית"ר ודיברו עם מפקדיהם האחראים בתנועת בית"ר במקום. בעקבות זאת התנועה הוכרזה כתנועה בלתי חוקית, בלתי ליגלית, ולכן כל הצעירים שוחררו לבתיהם ואסור היה לדבר עם המדריכים ואף חלקם נעצרו. חלק מהמדריכים קפצו מהגג וברחו, כך אנו הבנו שהם היו מבוקשים על ידי המשטר הבריטי. אנחנו חזרנו כל אחד לביתו למספר שבועות ולא ידענו מה קורה איתנו, לפתע הגיע אחד המדריכים אלינו לשכונה וביקש לרכז את כל הבית"רים הצעירים וקרא לנו למפגש כי יש לו מה לומר.

בפגישה אמר לנו בשמחה שלמרות שהשלטון הבריטי אוסר על הבית"רים להתכנס הוחלט שאנחנו נמשיך לפעול בצורת מחתרת ואז קראנו לתנועה "בית"ר במחתרת", נקבעו לנו מקומות מפגשים בתוך פרדסים של זיתים. כעבור מספר שבועות המדריך העמיד אותנו בשורה וקרא לנו להתגייס לשורות האצ"ל. כולנו קפצנו בשמחה והמדריך הודיע לנו שהתפקיד שנמלא הוא הדבקת כרוזים. המבצע התנהל בצורה זו: קיבלנו פח של דבק וכרוזים שאותם היינו צריכים להדביק על קירות ירושלים. ההדבקה בוצעה בדרך זו: שניים מהחבורה שתפקידם היה לאבטח היו מתקדמים כ-100 מטר קדימה אחד מהצד הימני של הכביש והשני מהצד השמאלי של הכביש. הם היו מזהירים ומתריעים את הסיסמא הידועה מראש שפירושה לברוח מהר כי יש מכוניות משטרה של הצבא הבריטי. היינו כל הקבוצה, מיד בורחים ומתפצלים לדרכים שונות למקום שקבענו מראש להגיע אליו. מאחורי השניים מאבטחים צעד איש עם פח דבק שתפקידו למרוח דבק על הקיר והוא מתקדם מאחורי המאבטחים הקדמיים. בעקבותיו מחזיק הכרוזים היה מצמיד את הכרוז לדבק המרוח ומוודא שהוא יידבק היטב!, מאחורינו זוג מאבטחים נוספים שתפקידם לסרוק את השטח מאחור ולהתריע אם יש חיילים או שוטרים בריטים כי הם תמיד רדפו אותנו.

בכרוזים שהודבקו על קירות העיר, היו בדרך כלל אודות הפעולות שביצעו חיילי המחתרת, כנגד משרדי הממשלה, כמו הבינין המלון המלך דוד שפוצץ בעצמאות כדי חלב הארגון הצליח להחדיר כמה כדים שמולאו בחומרי נפץ לתוך הבינין בעורמה שהם מביאים כדי חלב למלון. הפיצוץ אירע ובו נהרגו ונפצעו הרבה מהבריטים, כי במלון שכנה מפקדה של השלטון הבריטי.

פעולות נוספות היו כגון התקפה על משטרת רמת גן שבה נתפס החייל דב גרונר, נשפט וגזר הדין היה מוות בתליה. הייתה לו אפשרות להמיר את פסק הדין למאסר עולם בתנאי שיודה ויבקש חנינה. דב גרונר סירב וטענתו הייתה בפני השופט הבריטי כי הוא לא מכיר בזכויות הבריטים ושליטתם על ארצנו, ארץ ישראל היא שלנו!

דב גרונר הועלה לגרדום בתלייה, כמוהו נתפסו ונתלו כמדומני עוד 11 חיילי הארגון הצבאי וחיילי לח"י. רובם נתפסו בעת פעולות צבאיות של האצ"ל והלח"י. בפשיטות על מחנות הצבא הבריטי ומשרדי השלטון שלהם.

כל פעלה כזאת פורסמה בכרוזים שאותם הדבקנו על הקירות בחוצות ירושלים.

כל חיילי הארגון שנתפסו, נשפטו למוות בתלייה, ונתלו. ניתנה להם אפשרות לחנינה אם יודו. כולם סרבו, בטענה שהשלטון הבריטי בארץ הוא לא חוקי ואינם מכירים בחוק הבריטי. שניים מהם התפוצצו בהתאבדות כשרימון יד הוגנב לכלא, הם התחבקו בניהם בלבבותיהם ופוצצו עצמם כששירת התקווה בפיהם.

בדרכי לבית הספר עברתי דרך מחנה צבאי בריטי והוא תמיד הציק לי כי היה שם דגל מתנוסס של הצבא הבריטי ושנים שהייתי הולך בדרך הזו לבית סיפרי וחולף על פניו. יום אחרי, בדרכי לבית הספר נחשכו עיני מרוב גאווה כי על התורן התנופף במקום דגל ישראל. מרוב התרגשות בכיתי משמחה וזו פעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה שלנו קמה לדרך הכונה, בהמשך ולאחר הנפת הדגל הוקמה במקום כיכר שנקראה 'כיכר הדוידקה'.

הסיפור של הדוידקה

עם הכרזת המדינה ע"י האומות המאוחדות, פרצו קרבות בין יהודים לערבים במיוחד בירושלים. היהודים הופגזו ע"י מרגמות והפציצו את העיר ונפלו בקירבנו קורבנות ונפגעים. לנו [ליהודים] לא היו מרגמות כדי להשיב מלחמה עד שלוחם בשם דוד המציא ובנה מרגמה משלנו, המרגמה הזו נקראה 'דוידקה' והיא הפציצה את האיזורים הערביים כתגובה להפצצות שלהם.

ירושלים הייתה מוקפת מסביב בכפרים ערביים ולא היה לנו קשר עם הערים האחרות בקושי היה אוכל. בתקופה זו הייתה ירושלים במצור.

הפגנות מדי פעם, הייתי כילד נתקל בהפגנות שאורגנו נגד הצבא הבריטי. הצטרפתי בעצמי להפגנות במקרה. הסיסמאות שנזרקו מקולות המפגינים לדרישה "מדינה יהודית העלייה החופשית – בוז לספר הלבן, יחי דגלנו כחול לבן". הספר הלבן בו נכתבו חוקים שאסרו על עליית יהודים לארץ.

הארגון הצבאי הלאומי "האצ"ל".

עם יציאת הצבא הבריטי מירושלים כל בני הנוער שהיו באצ"ל [בעיקר מדביקי כרוזים], הועברו לגיוס בבסיס של הנוער שהוקם בבניין בשכונת קטמון. בזמן זה ברוב חלקי הארץ הצבא הבריטי עזב את הארץ אבל נשאר עדיין בירושלים, התושבים היו עדיין תחת שליטת האנגלים שהתכוננו לעזוב את ירושלים. בעיר התנהלו קרבות קשים, הכנופיות הערביות ניסו לכבוש את אזורי העיר מידי היהודים, גם באמצעות הפגזות יום יום. עם עזיבת הצבא הבריטי את ירושלים.

זכורה לי אסיפה המונית של אנשי אצ"ל שהצטרפו וגויסו לצה"ל. ובפעם הראשונה ראינו את מנחם בגין שהיה מפקד האצ"ל. דמות נערצת ומסתורית, המודיע על הצטרפות האצ"ל ובעקבותיו גם לח"י לצה"ל שהוקם באותם הימים כצבא המדינה בדרך. באותם הימים הייתי בבסיס הנוער של האצ"ל בקטמון. כעבור זמן מה נערך בבסיס מסדר בו הודיעוהו כי הבסיס ייסגר לתמיד והוקמה תנועת החירות. חלקנו הצטרף לקורס מדריכים, בעוד אחרים עברו לגדנ"ע (גדודי נוער), לקראת גיוסי לצה"ל בהתאם לגילם, כי היינו מתחת לגיל 18.

המצור בירושלים

ישובים שלמים נפלו בידי הערבים וכנופיותיהם, כגון, גוש-עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה והכותל המערבי המקודש לנו. כוחות ההגנה בשילוב האצ"ל והלח"י כבשו שכונות הגובלות עם ירושלים כמו קטמון וסביבותיה המושבה הגרמנית, מלחה, עין כרם, שיך באדר.

אולם סביבנו היו הרבה כפרים ערביים שצרו על ירושלים והיינו במצור, מזון היה חסר, שיירות שלמות נלחמו לפרוץ את המצור ולהביא לנו מזון. רבים מהרכבים נפגעו וחיילי ההגנה והפלמ"ח, שליוו את השיירות, נפגעו. אבל ברוב המקרים הצליחו לפרוץ את המצור ולהגיע עם השיירות לירושלים העברית.

זכור לי פעם, כאשר ראיתי שהשיירה מגיעה העירה, ורובנו היינו שואגים משמחה וגאווה "כל הכבוד ללוחמים" שהצליחו לפרוץ את המצור ועשרות מכוניות טעונות באוכל ובמזון הובאו לירושלים. אבל, המחיר היה כבד והשיר "באב אל וואד" מתאר זאת יפה מאוד.

לתושבי היישוב היהודי בירושלים נאסר על פי חוק לתקוע בשופר בערב ראש השנה ובכיפור. זאת הייתה גזירה שהערבים יזמו אותה בפני הנציב העליון שחוקק חוק למניעת השמעת קול שופר בכותל. העם היהודי לא השלים על זה והבית"רים לקחו את זה על עצמם להבריח את השופר בימי החגים לתוך הכותל שהיה מוקף בשוטרים וחיילים בריטים. עם הגיע הזמן לתקיעת השופר החזן היה בנגינה של התפילה קורא בקול "רבותיי להצטופף", "רבותיי להצטופף", "רבותיי להצטופף". אנחנו, המתפללים לאט לאט היינו מצטופפים ונדחסים כגוש אחד.

לפתע מתוך הקהל נשמע קול השופר, בקול חזק ועם השמע תרועת השופר פרצו כל החיילים והשוטרים הבריטים שמסביבנו לתוך רחבת הכותל לכיוון השופר כדי להחרים אותו, אך הקהל מיד העביר את השופר מאחד לשני וכל אחד שיכל תקע בשופר גם אם לא ידע לתקע, העיקר להשמיע קולות. השוטרים והחיילים נכנסו עם אלות בידם ותוך דקות ספורות רבים חטפו מכות ודם נשפך על הציציות ועל הרצפה, נעצרו הרבה הועברו למאסר ב"קישלה". ה"קישלה" הוא בית הסוהר אשר קיים עד היום, מתקופת הטורקים שמשלו בארץ עוד לפני תקופת האנגליים.

התוקע האחרון בכותל, בכיפור, בשנת 1947 היה חברי אברהם אלקיים שגם הוא נפצע ועד היום הטלית שלו עם כתמי הדם, נשמרת אצלו מאותו היום. משנת 1947 עד שנפל הרובע היהודי, לא תקעו בשופר עד שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים בשנת 1967.

הזוית האישית

מאיר עמית מספר את סיפורו המרתק, לדניאל סטולפניקוב , סהר דהן. סיפורו של נער שנולד בתקופת כיבוש הבריטים והשתתף בכל האירועים עד להקמת מדינת ישראל.

מילון

קישלה"
ה"קישלה" הוא בית הסוהר אשר קיים עד היום, מתקופת הטורקים שמשלו בארץ עוד לפני תקופת האנגליים. "קישלֶה (מטורקית: kışla, כלומר - "מקלט לחורף", מ kış "חורף") הוא כינוי לבית המעצר שהוקם בעיר העתיקה בירושלים בתקופה העות'מאנית. המבנה שוכן בצמוד למגדל דוד מדרום, בשולי הרובע הארמני, ומשמש כיום את מטה מרחב דוד של מחוז ירושלים של משטרת ישראל". ויקיפדיה

ציטוטים

”כל חיילי הארגון שנתפסו, נשפטו למוות בתלייה, ונתלו“