מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהגולה לגאולה

נכדתי האהובה מיקה ואני
אמי ואני - תחילת שנות החמישים
"... ולמרות התנאים הקשיים של החיים בארץ, לעומת חייהם בפולין, לא התלוננו כי הרגישו בארץ שלהם"

נולדתי בפולין בשנת 1948, בעיר קטנה בשם דזרז’וניוב. שם אימי פולה ושם אבי שמעון. בפולין, אימי הייתה גננת ואבי היה מנהל רכש במפעל גדול.

בשנת 1957, עלינו לארץ – הוריי, אחותי הגדולה חנה ואני, דרך הים באוניית נוסעים גדולה בה פגשתי לראשונה מלחים אפריקאים אשר הכירו לנו את המסטיק שהיה בעינינו ממתק מדהים.

 

אני, ילדה בת 9, נשלחתי לקיבוץ גליל ים ואילו הוריי נשלחו ליוקנעם שם עבדו בקטיף שזיפים, גרו בבית קטן בישלו על פתיליה וישנו במיטות סוכנות מתקפלות, ולמרות התנאים הקשיים של החיים בארץ לעומת חייהם בפולין לא התלוננו כי הרגישו בארץ שלהם.

יום הניתוק מאימי, כשהגעתי לקיבוץ, זכור לי כחוויה קשה במיוחד. כשנאלצתי להיפרד מאמא שהביאה אותי לשם ירד כבר הערב ונשארתי ילדה בת 9 בחשכה, לבד, ללא הכרת השפה ויכולת לתקשר. כל בתי הילדים בקיבוץ נראו אותו הדבר. לא ידעתי איך אסתדר. עמדתי ובכיתי עד שהגיע מישהו מחברי הקיבוץ והוביל אותי לבית הילדים.

לאט לאט נקלטתי בחברה, קיבלתי מורה שלימדה אותי וקרוא ולכתוב בעברית. זכורה לי הפעם הראשונה שביקשו ממני לקרוא בקול רם בכיתה, מאוד התרגשתי.

צורת החיים החדשה בקיבוץ – מגורים עם ילדים בלבד מאוד ביגרה והעצימה. היינו עצמאיים והוטלו עלינו משימות ואחריות כמו דאגה לניקיון המגורים שלנו לאחר שעות הלימודים ולפעמים גויסנו לקטיף פרי הדר.

מאוד אהבתי את חברי הצברים ורציתי להידמות להם בלבוש כמו סנדלים תנ"כיים ומכנסיים קצרים גם החיים בקיבוץ קסמו לי. היינו חבורה מגובשת, לפעמים שובבים ועשינו הרבה תעלולים, קיוויתי שאשאר שם תמיד.

ב- 1960, חזרתי לגור עם הוריי אשר עברו בינתיים לתל אביב. השנה הראשונה בתל אביב לא הייתה קלה, מאוד התגעגעתי לחברי מהקיבוץ והחיים שם. בתל אביב סיימתי בית ספר עממי ותיכון. הייתי חברה בתנועת נוער, יצאנו למסעות וטיולים ומאוד אהבתי את אותה התקופה.

התגייסתי לצבא בשנת 1966 ושירתתי בנח"ל. בשנת 1967, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים הייתי בהיאחזות כרם שלום. אנחנו, הבנות, עמדנו בשער ההיאחזות וחילקנו לשיירות החיילים שעברו כריכים ושתיה. ביום השני למלחמה הציע לנו נהג אוטובוס שנסע לחזית להחזיר פצועים להצטרף אליו. זו היתה חוויה מטלטלת מאוד. היה קשה לראות את הבחורים שלנו פצועים, חלקם אף קשה.

 

אחרי הצבא למדתי להיות לבורנטית רפואית, מקצוע שלא אהבתי.

שנתיים אחרי פגשתי את בעלי, כעבור שנתיים נישאנו והקמנו משפחה, נולדו לנו שלושה ילדים – שני בנים ובת , כולם שרתו בצבא, למדו הקימו בית בישראל, ואנו זכינו לנכדים מקסימים שאחת מהם, מיקה, הזמינה אותי להשתתף בפרויקט המקסים הקשר הרב דורי.

קישור לסיפור בפורמט PDF:  מהגולה לגאולה

סיפור אהבה מלכה גלבוע: 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

פתיליה
פתילייה היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות; בישראל הוא מכונה "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול. חומה של הפתילייה נמוך ולכן היא משמשת לבישול אטי. בישראל של תקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה נמצאו פתיליות בכל בית, בחלק מהבתים יותר מפתילייה אחת, והן שימשו לכל צורכי הבישול. בניגוד לפרימוס שנפוץ אף הוא באותה תקופה - הפתילייה איננה רועשת כלל. סימן ההיכר שלה הוא ריח ה"נפט" שהיא מפיצה.

מיטת סוכנות
מיטת סוכנות היא המיטה הסטנדרטית הפשוטה שסיפקה הסוכנות היהודית לעולים החדשים שהגיעו ארצה בתקופה בה הסוכנות עסקה גם בקליטת עלייה. מיטת הסוכנות הסטנדרטית הייתה מיטת ברזל בנויה ממסגרת מלבנית מברזלי זווית על רגלי ברזל. לאורכה ולרוחבה של המיטה נמתחו פסי פח המחוברים לצלעות המיטה. למיטות הטובות יותר היו גם קפיצים המחוברים לפסי המתכת, בין הפסים ובין המסגרת המלבנית, כדי לתת גמישות רבה יותר לפסים, עליהם הונח המזרן. המזרן, שסופק עם מיטת הסוכנות, היה ממולא קש.

צבר
צבר הוא מושג שהחל כסלנג והפך לחלק מהשפה העברית התקנית, והוא משמש ככינוי לכל יהודי יליד ארץ ישראל. כמילת סלנג היא בוטאה במלעיל, אך כמילה תקנית היא מבוטאת במלרע. המילה נגזרה משמו העברי של הקקטוס האמריקאי הנפוץ בישראל - צבר מצוי. ההשוואה לצמח המדברי הקוצני, שפריו המתוק והרך מחופה קוצים, מרמזת שהישראלי הצבר מחוספס ו"קוצני" כלפי חוץ אך רך ומתוק מבפנים. בנוסף, השוואה זו משמשת כמטאפורה לקליטתו של צמח הצבר במרחב הישראלי, אשר עלתה כה יפה, עד שהוא נעשה לאחד מסמלי המקום של ארץ ישראל.

סנדלים תנ"כיים
סנדלים תנ"כיים הם סנדלים בעלי מבנה פשוט: סוליה אליה מחוברות שתי רצועות עור המהודקות לרוחב כף הרגל ומסביב לקרסול. העור ממנו מיוצרים הסנדלים צבוע לרוב בצבע חום או שחור. שמם ניתן להם בשל כך שהם מעניקים לצבר מראה של דמות מקראית.

ציטוטים

”צורת החיים החדשה בקיבוץ - מגורים עם ילדים בלבד מאוד ביגרה והעצימה.“