מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מהגולה הבוערת למולדת הבטוחה

סבתא רחל עם ליה נכדתה בטיול בנגב.
סבתא רחל, עם אחותה יפה, ואחיה צבי בעגלה.
עליה, קליטה במעברה, התיישבות, התנדבות והקמת משפחה שורשית בארץ ישראל.

סיפורה של סבתא רחל בן שימול

נולדתי בטג'יקיסטן ביוני 1945, הוריי נמלטו לשם מפולין, כל אחד לחוד, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הם ברחו מהנאצים. כפליטי שואה הם נדדו ברחבי אירופה איתי ועם אחותי הגדולה, אותה אימי אימצה. הגענו למחנה עקורים במרסיי שבצרפת. שם  נולד אחי צבי. אבי רצה להגר משם לארגנטינה, לשם הגיע אחיו בשנות השלושים, אך אימי התעקשה לעלות לישראל כי האמינה שבמדינת היהודים יהיה הכי בטוח לחיות. ממרסיי עלינו ב- 1948 באנייה "נגבה" לישראל, למדינה שקמה רק חצי שנה קודם.

%d7%94%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%a0%d7%92%d7%91%d7%94-%d7%97%d7%93%d7%a9

הגענו למחנה עולים, ואבי עם עולים נוספים נסעו ליפו לחפש דירות נטושות. עברנו לגור באחד הבתים ביפו באזור שנקרא אז "השטח הגדול", והיה מוקד של פשע, ולכן כילדה מאוד התביישתי להגיד שאני גרה ביפו. ביפו נולדה אחותי הצעירה פנינה. בגן הילדים כולם היו עולים חדשים, למדנו מהר עברית. אומנם בבית דיברתי באידיש עם אבי עד מותו בגיל 95. אבל אימי עבדה כעוזרת גננת וגם היא כמונו למדה לדבר ולכתוב עברית. בחורף 1950 ירד שלג  ויצאנו לכיכר השעון ביפו לבנות בובות בשלג. אימי תפרה לנו בובות והכינה כדורים מסמרטוטים ישנים. בראשית שנות ה-50 העבירו אותנו למעברת פחונים. בקיץ הפח היה לוהט מחום, המקלחות והשירותים היו בצריף ציבורי, לכן בלילה השתמשנו בסירי לילה. כדי להאיר היו לנו עששיות, ואמא בשלה על פתיליה. בחוץ היו מרחבים ועצי תות לטפס עליהם ולשחק. האימהות הכינו בחגים מאכלים מסורתיים, כמו בורשט, געפילטע פיש, רגל קרושה, קרעפאלך ועוד. השיא היה ב-1956 עברנו לשיכון. בית מאבן, מים זורמים, חשמל, שירותים ומקלחת בבית. הייתי הילדה הכי שמחה בעולם.

rachel-1

ראיתי במו עיניי איך מדינת ישראל גדלה, מתפתחת ונבנית. במקום דרכי עפר נסללו כבישים, נבנו עוד ועוד שיכונים, בית ספר ומרפאה. במלחמת סיני הדבקנו נייר דבק על החלונות ובלילות שמרנו על האפלה בבית. ידענו כילדים שהצבא שלנו הוא חזק וינצח, מאוד בטחנו בו . למדתי 8 שנים נפלאות בבית ספר יסודי "יונה הנביא". ובעקבות המבחנים ובסיום כיתה ח, זכיתי במלגת לימודים בתיכון. וכך למדתי 4 שנים בעירוני ז' לקבלת תעודת בגרות. השכונה הייתה מגרש המשחקים הקבוע והמהנה ביותר. בחופשות בילינו בשפת הים, בחוף "גבעת עליה" ורכבנו על אופניים לשייט בירקון.

scan027

בשנת 1963 התגייסתי לצה"ל. שרתתי בחיל השריון בבית-דרס במשך שלוש שנים (שנה אחת בקבע). המדים היו גאוותי, בזמן השירות למדתי בסמינר צהל למורים בשעות הערב. הלימודים בסמינר צה"ל היו חינם  בתנאי שבתום יום הלימודים אסכים לעבוד בהוראה בישוב פיתוח. כך הגעתי לעבודה בדימונה בנגב שהוקמה רק 8 שנים קודם. להורי היה קשה מאוד לקבל את העובדה שהבת שלהם נמצאת כל כך רחוק מהבית, לבד, בין בדואים, כלשון אימי. אך אני הרגשתי שהגיע הזמן לתרום את חלקי למדינה שקלטה אותנו ואפשרה לי ללמוד ולהתפתח. היום אני גאה מאוד בדורות שחינכתי במשך 35 שנה בדימונה.

בדימונה הכרתי את בעלי שהיה גם כן מורה שם, היינו בני 23 כשנישאנו בירושלים, נשארנו לגור בדימונה, ושם גידלנו את שלושת ילדינו. במסגרת שנות ההוראה עבדתי בתפקידים מגוונים: בשנת 1972, כשהגיעו גלי העלייה הגדולים מברית המועצות למדתי וניהלתי 4 אולפנים שנפתחו בדימונה. בשנות ה 80 יצאתי פעמים בשליחות משרד החוץ ללמד עברית במינסק שברוסיה, בין לבין לימדתי וניהלתי הוראת עברית קריאה וכתיבה למבוגרים בירוחם. במשך שנים התנדבתי בבית האבות בדימונה, מזה כ-15 שנה אני מתנדבת בסניף יד שרה בדימונה באהבה רבה.

כשהילדים בגרו חלקם עברו ללמוד מחוץ לעיר. כל אחד במקום אחר, ובסופו של דבר כולם עזבו את העיר ונותרנו שם לבדנו. יש לנו כיום 9 נכדים והם מתגוררים בתל אביב, שוהם ולפיד. אנחנו בקשר קרוב וחם עם הילדים, הנכדים, האחיות וכל המשפחה המורחבת וממשיכים את המסורת של אמי שתמיד חינכה ואמרה לנו שהמשפחה זה הדבר החשוב ביותר. מרגש אותי ואת אחיותי לראות איזה שבט מלוכד וגדול צמח מאישה אחת קטנה שהצליחה לשרוד את המלחמה, עלתה ארצה והקימה משפחה לתפארת בארץ ישראל.

scan0010

הזוית האישית

ליה: מהסיפור של סבתי למדתי דברים חדשים ונהנתי מאוד

סבתא של ליה: שמחתי לספר לה על ההיסטוריה המשפחתית שהיא נושקת להקמת מדינת ישראל. אני מקווה, שהיא תמשיך ותספר לדורות הבאים על הגעת המשפחה לארץ ובנייתה.

מילון

צבר
מישהו שנולד בארץ, הוא חצוף כמו קוצי הצבר, אבל גם מתוק כמוהו.

ציטוטים

”"משפחה זה הדבר החשוב ביותר"“