מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מדמשק לישראל ברגל – סיפור עליית אמי

פעילות קשר רב דורי ביני לבין בר, שרי, לאה
תמונתה של אימי מימי הקיבוץ
המסע הרגלי לארץ ישראל מסוריה של אימי

שמי חנה אבוטבול סבתא של בר, נולדתי בשנת 1955 בישראל בעיר חיפה, בבית החולים רוטשילד שהיום שמו "בית חולים בני ציון". אני, מספרת את סיפור עלייתה של אמי, גניה ארזי (שם נעוריה מבית הוריה הוא לוי- קלתום) שהיא סבתא רבתא של בר נולדה בסוריה בעיר דמשק בשנת 1933. שמה של סבתא גניה בסוריה היה גו'נה ושם נוסף אג'ני.

סבתא נולדה וגדלה בסוריה בעיר דמשק, אבא של סבתא גניה – סבא מצליח, עבד כרוקע נחושת ועשה עבודות נחושת מיוחדות בעיקר לעשירי הערבים בסוריה, כמו כן, היות והייתה להם משפחה גדולה, סבא עבד גם כסנדלר של הקהילה היהודית. אמה – סבתא חיסנה –  (כשעלתה לישראל שינו את שמה לטובה) לא עבדה כי בזמנים ההם הנשים לא עבדו מחוץ לבית.

החיים היו קשים מאוד. הפרנסה הייתה בדוחק (קשה) הם היו במשפחה 7 נפשות הורים, ילדים: 4 בנים ו – 2 בנות. בנוסף סבתא של אימי גרה איתם. (היא הייתה אלמנה כי הערבים רצחו את בעלה בדמשק וסבא מצליח היה בן יחיד).

סבתא גניה, זוכרת שהאחים הגדולים שלה, היו יוצאים משכונת היהודים ומסתובבים ועובדים בעיר אבל שוב רק עד שעות אחר הצהריים. היא כילדה הייתה הולכת לבית הספר וחזרה הביתה. אסור היה להם להסתובב חופשי בעיר דמשק הגדולה. בשכונת היהודים הם היו מסתובבים חופשי משחקים בקלאס, תופסת וכל מיני משחקי ילדות עד לפני רדת החשכה. ברדת החשכה כולם היו מסתגרים בבית.

היהודים בדמשק חיו בשכונה כמו גטו, קראו למקום בערבית "חארת אל יהוד" בתרגום לעברית "שכונת היהודים" במרכז השכונה היה צריף קטן ובו ישב שוטר ערבי שהשגיח ובדק מה היהודים עושים בשכונה.

היהודים שעבדו מחוץ לשכונה היו צריכים להגיע עד שעת ערב לא מאוחרת לשכונה כי הם פחדו מהצקות של הערבים ושל המוחבאראת – הצבא/משטרה הסורית.

תמונת חארת אל יהוד

%d7%97%d7%a8%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93

מנהגים

בדמשק המשפחה של אימי, הייתה מסורתית מאוד. כל היהודים בסוריה שמרו את השבת.

בבית לא היה תנור ואביזרי בישול פרט לפרימוסים ולכן הם כל יום שישי היו מביאים למאפייה המקומית את סיר החמין (תבשיל) שלהם לתנור האפייה הגדול שהיה במאפייה. הם היו מסמנים את הסיר בסימון שלהם כדי לא להתבלבל בסירים ולמרות זאת הרבה פעמים משפחה אחת לקחה את הסיר של משפחה אחרת בשוגג.

יש מאכלים שעד היום אני, אחיותיי והרבה מיוצאי סוריה מכינים כגון: קובה, קישואים ממולאים, סופריטו, מג'דרה, טבולה, לחמה בעג'ין מעמול, כעכ – עוגיות מלוחות עם שומשום ועוד ועוד, למדנו את כל המתכונים מהאימהות שלנו, הן למדו מהאימהות שלהן ואנחנו מהן. ומקווה שגם בני משפחתי ימשיכו במסורת המאכלים האלו. המאכלים האלו הם מאכלים אשר מתבשלים במטבח הערבי ובמטבח הטורקי. היהודים בסוריה שהיו תחת שלטון טורקי למדו מהטורקים את כל המאכלים האלו והם השתרשו כמאכלים שלנו בעדה הסורית.

בראש השנה היו הסליחות – אלו תפילות שהיו מתפללים לפני ראש השנה, החל מתחילת חודש אלול. הגבאי של בית הכנסת היה עובר בין הבתים ומעיר בקולי קולות את האנשים לפני זריחת החמה שיגיעו לתפילה בבית הכנסת. בחגים כולם היו לובשים לבן והיו מאכלים מיוחדים לכל חג, שהיו מכינים אותם רק בחגים.

אמא סיפרה בט"ו בשבט הם היו יושבים סביב שולחן, לכל ילד הייתה שקית נייר חומה ועל כל פרי שברכו כל ילד קיבל פרי לתוך השקית. היו ילדים שאכלו את הפירות באותו היום והיו כאלה שהשאירו ואכלו במהלך כל השבוע. זכור לי שכילדה גם אנחנו הנכדים היינו מגיעים לבית סבא והיה טקס דומה.

היהודים בדמשק, היו נוסעים או הולכים ברגל למקום שנקרא ג'ובר שם היה בית כנסת עתיק שהמסורת אומרת שהוא המקום שבו משח אליהו הנביא את אלישע לנביא. היהודים בדמשק האמינו שמקום זה הוא מקום לרפואה לאנשים חולים והיו מגיעים לשם לכמה ימים מביאים איתם אוכל ושתייה. במקום היו חדרים כמו באכסנייה. כאשר סבא וסבתא שלי החליטו לברוח מסוריה ולעלות לישראל, הם סיפרו לשכנים שהם נוסעים לכמה ימים לג'ובר כדי לא לעורר את סקרנותם מדוע הם לוקחים אוכל וצידה לדרך. סגרו את ביתם בלי לקחת דבר ובעזרת ערבי ששילמו לו כסף עברו את הדרך לכיוון ישראל ועברו את הגבול.

העיר דמשק

%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%a7

ילדותה של סבתא

סבתא גניה, למדה בבית ספר "אליאנס" בסוריה, הם למדו בעיקר בשפות ערבית, צרפתית ומעט מאוד עברית. מי שהקימה את בית הספר בדמשק הייתה הנרייטה סולד שביקרה כמה פעמים בבית הספר הזה. כי בזמנו אפשר היה לבקר בסוריה לנסוע ברכבת לדמשק כי הגבולות היו פתוחים. הבנים בסוריה ידעו עברית טובה יותר מהבנות כי הם למדו תורה.

לבית הספר הם הגיעו עם תלבושת אחידה – שמלה שחורה ארוכה עד אחרי הברך עם צווארון לבן, גרביים קצרות ונעליים שחורות. הם למדו בבית הספר כמעט את כל המקצועות שלומדים היום. הלימוד היה בצרפתית המורים היו יהודים מהאזור ורק המורה לערבית הייתה ערבייה. בהפסקות הם שיחקו במשחקי בנות – קלאס, מחבואים וכו'.

הרעיון וסיפור העלייה

כאשר סבתא גניה הייתה בת 13 הגיעו לביתה בדמשק בחשאי, נציגים מישראל של עליית הנוער הציוני – והחברים מהחלוץ, (החלוץ – אירגון של צעירים מסוריה) ודיברו איתם על האפשרות  של עליית הילדים לישראל. היות שבתקופה זו הייתה שליטה של האנגלים על סוריה ועל ישראל, האנגלים לא הרשו ליהודים לעלות למדינת ישראל.

רעיון העלייה של הילדים לישראל הגיע ממנחם לוזיה ,יליד דמשק שבסוריה, שעלה לישראל  כמה שנים קודם והיה חבר קיבוץ אפיקים. הוא פנה להנרייטה סולד שדאגה לעליית ילדי יהודי אירופה וביקש ממנה לעזור לו להעלות את ילדיי יהודי סוריה, הוא חשב שבעקבות עליית הילדים גם ההורים שפחדו להגיע לישראל יגיעו בעקבות ילדיהם. הנרייטה סולד נענתה לבקשתו וכך התחילה משימת עלייתם לארץ של ילדי סוריה בעיקר דמשק שהיא קרובה מאוד לגבול הצפוני של מדינת ישראל.

הנציגים של עליית הנוער הציוני – והחלוץ, דיברו בחשאי  עם ההורים של אמי ובקשו מהם לאפשר להם לעלות לישראל את אימי ואחותה של אימי יפה שהייתה צעירה ממנה בשנתיים – הייתה בת  11. ההורים בתחילה לא הסכימו פחדו מאוד לשלוח את הבנות לבד לאחר שכנוע סבתא ללא ידיעתו של סבא  רשמה את בנותיה לעלות לישראל בתנאי שהן יישארו תמיד יחד. נאמר להורים של אמי, שאסור להם לשוחח על עליית הבנות לישראל אפילו לא עם הקרובים להם ביותר ובוודאי שלא לבנות שאמורות לעלות לישראל.

בתאריך 30.05.1945 יום שבת בצהריים, הגיע ההודעה לסבתא חיסנה, שהיא  צריכה לשלוח את הבנות עם נציג של הנוער החלוץ (שמו של הנציג הוא משה ממרוד) לבית העלמין הנוצרי אשר בדמשק. ומשם יאספו את כל הילדים ויקחו אותם לישראל. בבית העלמין שזה לא מקום טבעי שילדים יהיו בו, קיבלו הוראה להתחבא בין הקברים עד שיקראו להם. והם היו שם עד רדת החשכה. אמא של אמי – סבתא חיסנה קראה לבנותיה הלבישה את אמי ואחותה בכמה וכמה שכבות של שמלות כי בתקופה ההיא בסוריה הבנות לא לבשו מכנסיים והן גרבו כמה זוגות גרביים, למרות שכבר היה חם, היא פחדה שלא יהיה להן קר היות שבאזור סוריה ורמת הגולן קר מאוד בלילה וגם לא הייתה בטוחה לאן  הן יגיעו.

מבלי ליידע את סבא מצליח שהיה באותה עת בבית הכנסת שלחה את הבנות עם אדם שהיה זר לה. צריך הרבה אומץ והמון אמונה וציונות כדי לעשות דבר כזה, לתת את הבנות לאדם זר. התאריך הזה של חודש מאי והשבת נבחרו בקפידה, היות ובתאריך זה חם יותר באזור ובחודש זה השיבולים צומחות לגובה והילדים שהם לא גבוהים במיוחד יכלו לעבור בתוך שדות השיבולים בלי להראות ולהיתפס ע"י האנגלים. והשבת נבחרה היות והיהודים היו ידועים כשומרי מסורת שאינם נוסעים בשבת, אף אחד לא חשב שביום כזה מישהו מהיהודים יפעל ויעשה כזה מעשה. יום זה נבחר כי זהו יום ראש חודש שבו הירח הוא בתחילתו והיה חושך מוחלט כך שהיה קשה לגלות את הילדים.

הילדים, שהיו מאוד ממושמעים להוריהם, הלכו עם נציג החלוץ, הגיעו לבית העלמין ומאוד פחדו מהמקום ואל נשכח שהם היו לבד ובלי ההורים . לילדים נאמר שהם יוצאים לטיול ולכן הסכימו להישאר ללא ההורים והרבה מהחברים והחברות שהם הכירו מבית הספר והשכונה היו איתם. לאחר שכל הילדים הגיעו העלו אותם למשאית גדולה, את הילדים הכניסו לפנים המשאית, שמו ברזנט והמון חציר בחזית המשאית ופירות וירקות כדאי שאם הערבים או האנגלים ישאלו אותם מה יש במשאית הם יגידו שהם מעבירים פירות וירקות. הילדים קיבלו הוראה לא לפצות פה, אפילו לא להשתעל כי אחרת ייתפסו אותם והם ייכנסו לכלא, לכן כל הילדים היו מאוד מפוחדים ושמרו על דממה.

כאשר עברו את הגבול בין סוריה לישראל הורדו הילדים מהמשאית והתחילו ללכת ברגל לכיוון קיבוץ דן ,בכל פעם שמכונית עברה היו צריכים לשכב על האדמה או על אבנים וסלעים שהיו שם. הם סבלו מאוד מברחשים ועקיצות של יתושים. הם הגיעו לקיבוץ דן לאחר כמה לילות של הליכה חבולים ופצועים ושהו שם לילה, למחרת העלו אותם על אוטובוס כאילו הם ילדי קיבוץ שיוצאים לטייל באזור, נתבקשו לשיר שירים בעברית. הם הגיעו לקבוץ איילת השחר, שמו אותם באוהל גדול ובחצות הלילה חילקו אותם לזוגות בשורה והם הלכו ברגל שוב בין סלעים ובתוך שדות של שיבולים, הכלבים באזור נבחו מאוד השעה היה שעת לילה מאוחרת, הילדים פחדו מאוד אבל לא העזו לבכות או לדבר. לא היה אוכל ולא שתייה הם הלכו בשקט וקיבלו הוראה שבכל פעם שהפרוג'קטורים – פנסים הגדולים של האנגלים העירו את השטח מיד לשכב על האדמה. וכך הם עשו בלי להתלונן.

הם עשו את דרכם ברגל היו כבר עייפים מאוד, המלווים שלהם הראו להם אורות שנראו קרובים ואמרו להם שהנה עד האורות האלו אנחנו צריכים להגיע, בכל פעם האורות נראו קרובים אך הם הלכו והלכו כל הלילה. כאשר הגיעו סוף סוף לראש פינה, הכניסו אותם לתוך צריף גדול הם מרוב עייפות יישנו על הריצפה, למחרת לקחו אותם לאיזה מפעל באזור נתנו להם להיכנס שם לשירותים ולשטוף את הפנים והידיים וללא אוכל ושתייה חמה, העלו אותם שוב לאוטובוס של אגד נתנו להם כרטיסי אוטובוס וחילקו את הילדים בין הנוסעים ואמרו שאם האנגלים יעלו שלא יידברו שיראו רק את כרטיס הנסיעה. הם נסעו לצפת ומשם לחיפה לבית ההסתדרות ברחוב החלוץ. מבית ההסתדרות העלו אותם שוב לאוטובוסים ולקחו אותם למשמר הים ושם הם נשארו יומיים שלושה.

למשמר הים הגיעו נציגים מהקיבוצים והחליטו מי מהילדים הולך לאיזה קיבוץ. הילדים הועברו לקיבוץ עין חרוד, אפיקים, לאשדות יעקב, ליגור ועוד ועוד. אימי ואחותה הועברו לקיבוץ אפיקים. אימי אחותה ועוד כ – 40 ילדים הגיעו לקבוץ אפיקים, ילדות מפוחדות מאוד – הגעגועים להורים, בכי רב, פחדים רבים ממקום לא מוכר, שפה לא מוכרת ואנשים לא מוכרים ואפילו צורת הלבוש נראתה להם שונה, הם היו רגילים ללבוש רק שמלות וחצאיות ובקיבוץ הם ראו נשים שלובשות מכנסיים ועובדות וזה נראה להם שונה. הם נאחזו האחד בשניה. הילדים חולקו כל 3-4 בחדר. בלילה היה קשה מאוד כל הילדים בכו מפחד, הכלבים בקיבוץ נבחו כי הגיעו אנשים זרים, אפילו לא מבוגר אחד היה איתם כדי להרגיע וכך עד שהתרגלו למקום.

בבוקר למחרת הביאו אותם לחדר אוכל של הקיבוץ, האוכל לא היה טעים לילדים שהיו רגילים לטעמי אוכל שונים. הוגשו להם דג מלוח, גבינה לבנה ומרגרינה מאכלים שהם לא הכירו. האוכל שהוגש להם בוקר צהרים וערב היה אוכל בסגנון ובתיבול עדות האשכנז והם לא הסכימו לאכול את האוכל הזה. המים היו מרים להם היות ובסוריה טעם המים היה שונה היה מתוק. לכן נאלצו להכין להם לימונדה מתוקה כדי שהם ישתו מהמים.

החיים בקיבוץ

בקיבוץ הם פגשו את מנחם לוזיה ואת אשתו שושנה, אשר היו דוברי השפה, הם הרגיעו את הילדים, דיברו איתם בשפה מוכרת להם – ערבית והסבירו להם שהם נמצאים במקום בטוח ושאף אחד לא יכול להזיק להם. הבטיחו שילמדו ויהיו תמיד יחד והחברים בקיבוץ ידאגו לכל מחסורם. ואמר להם שהם הגיעו  ה ב י ת ה .

מנחם לוזיה, תיעד את שמות כל הילדים שהגיעו מסוריה לישראל ורשם גם לאן כל ילד שובץ או הועבר. כנראה שעשה זאת למקרה שההורים שעלו לאחר שנים ארצה ואין להם קשר עם ילדיהם ידעו איפה למצוא אותם. ילדיו של מנחם לוזיה פרסמו את קיומה של המחברת רק לפני כמה שנים, שמה של אמי ואחותה מופיע במחברת זו.

תמונה  מחברת האלף של מנחם לוזיה

%d7%9e%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%aa

לקבוצת הילדים שהגיעה לקיבוץ היה מדריך ושמו מולה. הוא ליווה אותם בכל דבר, בלימודים ובכל פעם שהיו זקוקים לחיבוק חם או מילת עידוד. בקיבוץ הם למדו עד שעת הצהריים ולאחר מכן הם עבדו בעבודות הקיבוץ כגון: קיפול כביסה, גיהוץ כביסה, עבודת גינון בגן הירק, במטבח עבדו הבוגרים יותר. כאשר הילדים שוחחו אחד עם השני בערבית חברי הקיבוץ והממונים עליהם, אסרו עליהם לדבר בשפה זו, הם ביקשו שיידברו אך ורק בעברית כדאי שהילדים יילמדו את השפה.

פרופיל  התלמיד: בתקופת העלייה

%d7%aa%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%93-1

בחודש הראשון לשהייתם בקיבוץ המדריך שלהם מולה זימן אליו כל ילד וילד ובהתייעצות איתם ובהסכמתם שינה להם את שמותיהם מערבית לעברית, שם אמי היה ג'ונה – והם החליטו ביחד לפי המלצתו, לשנות את שמה לגינה. כאשר שאלה מה הפירוש נאמר לה שגינה זו ערוגה שבה גדלים פרחים לכן הסכימה לשם. לאחר שנים שובש שמה לגניה.

הילדים בקיבוץ היו מסיימים את המטלות שהיו להם בשעות אחר הצהריים ולאחר מכן לא ידעו מה לעשות איתם ואיך להעסיק אותם, לכן הועלתה הצעה בקיבוץ שכל משפחה תאמץ ילד אחד או שניים ואחה"צ הם ילכו למשפחות אלו ישחקו עם ילדי המשפחה ויהיו שם עד ארוחת הערב ועד לשעת השינה. אימי נשלחה לאשה רווקה וערירית בשם ימימה, היא פינקה מאוד את אימי ודאגה לכל מחסורה. הילדים התרגלו מהר מאוד לחיי הקיבוץ, כי היה להם טוב, לאט לאט התרגלו למזון שאכלו, לצורת החיים של הקיבוץ, התחילו להכיר את כל חברי הקיבוץ והרגישו חלק מהם, חגגו יחד את כל החגים והיו שותפים מלאים בחיי החברה בקיבוץ. התחילו להתלבש כמו חברות הקיבוץ במכנסיים קצרים וכל צורת החיים והחשיבה שלהם שונתה כי הם ראו תרבות שונה ממה שבאו ממנה ואימצו אותה לחיים.

%d7%96%d7%9e%d7%a0%d7%99
תמונה של אמא במכנסיים

 

%d7%aa%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%a9%d7%aa
תלבושת אחידה בבית הספר אליאנס בסוריה

ראו את ההבדלים בלבוש בין סוריה לקיבוץ

אמי הייתה בקבוצת "שיבולת" והייתה בין הצעירים שאמורים היו לעלות ולהקים את הקיבוץ. למרות ההבטחה שנתנה אמי, היא נאלצה לאחר תקופה קצרה ושכנועים רבים להיפרד מאחותה שהייתה קטנה מידי לקבוצת הילדים שהגיעו לקיבוץ אפיקים, והיא הועברה לקיבוץ נען. התנאי של אמי היה שהיא פעם בחודש תוכל לנסוע לבקר את אחותה.

השבת  השחורה

ביום שבת 29/06/1946 לאחר פעולות רבות של הישוב העיברי נגד השילטון הבריטי בישראל, החליטו הבריטים על עוצר בכל רחבי ארץ ישראל, עצרו את מנהיגי היישוב, ופשטו על כל הקיבוצים המושבים היהודיים. למזלם של היישובים היהודים אחד הקצינים הבריטים הזהיר אותם מפעולה זו ולכן הם נערכו מבעוד מועד.

החיילים הבריטים הגיעו גם לקיבוץ אפיקים, את כל הגברים והנערים מעל גיל 17 הם אספו ושמרו עליהם במגרש בכניסה לקיבוץ. היו פעמים שהחיילים הבריטים היו מביאים איתם רימונים ומאשימים את חברי הקיבוץ ועוצרים חלק מהם. כדי למנוע זאת קיבלו הילדים הוראה שכל ילד יעקוב אחרי חייל בריטי ולכל מקום שהוא הולך ללכת אחריו כדי למנוע האשמת שווא. אימי נאלצה ללכת אחרי החייל הבריטי שעקבה אחריו גם לשירותים.

עלייתם של הורי אימי

שלוש שנים לאחר שאימי עלתה לישראל, בשנת 1948 כשלושה חודשים לפני קום המדינה ומלחמת השחרור הגיעו הוריה גם בעלייה בלתי לגלית בעזרת ערבי שקיבל הרבה כסף להוביל אותם לגבול ישראל. הם הגיעו לחיפה, כי פה הייתה להם משפחה. הם גרו בדירה שהיו בה כחמישה חדרים ובכל חדר התגוררה משפחה אחת. היו לה מטבח משותף, שירותים משותפים וסלון משותף. הם חיו בדוחק ובעוני כי לא הייתה להם עבודה ובנוסף פרצה מלחמת השיחרור, למזלם הם לא היו בבית כאשר הבית שבו גרו הופצץ ע"י הבריטים.

בנם שהגיע שנים רבות קודם (גם לפני אמי) כשעדיין אפשר היה להגיע התגורר ברמתיים שהיום נקראת הוד השרון לקח אותם אליו ומאז ועד שנפטרו התגוררו שם. סבא עבד בישראל כסנדלר.

כאשר הוריה של אימי הגיעו לישראל, היא קיבלה על כך הודעה לקיבוץ והגיעה לראות אותם. היה לה קשה מאוד לתקשר איתם כי היא שכחה את השפה ולא הבינה אותם, היה לה גם קשה עם המנטליות שלהם כי היא הורגלה כבר לצורת חיים וחשיבה שונה. לאט לאט הקשר הלך והתהדק ביניהם, אמא נזכרה שוב בשפה הערבית ותיקשרה איתם ובנוסף הם למדו לדבר עברית.

הרבה הורים לילדים שהגיעו בעלייה שאירגן מנחם לוזיה, הגיעו בעקבות הילדים לישראל, הגעגועים לילדים היו חזקים יותר מהפחד שלהם ולכן הם סגרו את בתיהם ומבלי לקחת דבר מהבית הגיעו לישראל. מנחם לוזיה בעצם הגשים את רעיון העלייה שהורים יגיעו בעקבות הילדים.

על הכרזת מדינת ישראל בתאריך ה' באייר תש"ח, שמעה אימי כאשר הייתה בקיבוץ. כולם יצאו במחול ובשירה והייתה שמחה גדולה. אך כבר באותו לילה התחילו הקרבות של מלחמת השחרור. בקיבוץ חפרו תעלות בין העמדות של הלוחמים ואימי ועוד שכמותה היו צריכים תחת אש לרוץ בתעלות אלו ולהעביר הודעות בין עמדה לעמדה. תחושת פחד לא הייתה להם אלא תחושה של גאווה גדולה, כי תחושתם הייתה של שליחות ומטרתם הייתה שמירה והקמת מדינת ישראל.

בתאריך 3/11/1949 הוקם קיבוץ תל קציר, הקיבוץ הוקם ע"י גרעין התיישבותי של תנועת הצופים וקבוצת צעירים מחברת הנוער "שיבולת" מקיבוץ אפיקים, שמנתה בנים ובנות שהועלו מדמשק לארץ ישראל וראו את חזונם בהקמת יישוב רמת הגולן, והוא קיים עד היום.

סוף  דבר

לאחר מספר חודשים הכירה אימי את אבי ועזבה את קיבוץ אפיקים. אמי התחתנה בשנת 951 עם אבי יוסף ז"ל בחיפה, (שהיה בפלמ"ח ובקיבוץ מנרה וגם לו סיפור חיים) הם הביאו לעולם 5 ילדים: ארבע בנות ובן אחד. יש להם 12 נכדים ו – 5 נינים. כולנו מתגוררים בישראל. גדלנו על סיפורי העלייה, על סיפורי הפלמ"ח והקמת מדינת ישראל ועל אהבת המולדת. אמי גרה כיום בקריית מוצקין.

הזוית האישית

חנה אבוטבול: המסר שלי לילדים הוא, שלפני קום המדינה היה קשה מאוד ליהודים בגלות. היהודים שהיו ציונים מאוד עשו מאמצים אדירים להגיע ולהקים את מדינת ישראל ולכן חשוב מאוד לדעת את ההיסטוריה  של ארץ ישראל ומדינת ישראל ולשמור על הערכים, התרבות, והמסורת. ובעיקר לשמור ולהגן על המולדת שלנו – מדינת ישראל כי אין לנו מקום אחר לחיות בו בביטחון.

התלמידות: למדתי מהסיפור שהיהודים היו מאוד ציוניים והיה חשוב להם להגיע למדינת ישראל. ושכל הכבוד לסבתא שעברה כילדה את כל הדרך ברגל. הקשר והכבוד לסבתא גניה גברו מאוד וכל הזמן אני שואלת שאלות כי אני רוצה לדעת עוד ועוד פרטים. הקשר של הנכדים עם הסבתא נעשה חזק ביותר.

מילון

דוחק
בקושי

ציטוטים

”שמאוד חשוב שיש לנו את מדינת ישראל ולא לוותר על הערכים שלנו ועל המדינה שלנו. “