מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מדור לדור

סבתי מברכת אותי ליום הולדתי ה- 8
סבתי ואני בראיון
שנות ילדותה של סבתי

שמי דור, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי לאה בן עמי שביקשה להקדיש את התיעוד לאחיה שמואליק קנדל ז"ל.

סבתא לאה בן עמי מספרת:

"אחי, שמוליק קנדל ז"ל, הוא החלק הארי מנוף ילדותי וממי שאני כיום. שמואליק נפטר ממחלת הסרטן בתאריך 23/11/2011  והוא בן 62 בלבד.

יהי זכרו ברוך !

אני שמוליק בילדותנו

נולדתי בשנת 1952. הדור שנלחם במלחמת העצמאות נקרא דור תש"ח וכינו אותו "מגש הכסף" לפי אחת, השורות בשירו של המשורר נתן אלתרמן. "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".. אני הייתי בין ילידי הדור הראשון שנולד אחרי קום המדינה. רבים מבני הדור שלי נקראו על שמם של בני משפחה שנספו בשואה. אחי שמואליק ואני נקראנו על שמות סבא וסבתא שלנו מצד אבי שנספו בשואה. אבי ברח מן התופת בהיותו בן 17 בלבד. הוריו ושני אחיו הצעירים, נשארו שם ונספו. יהי זכרם ברוך !

בדור שלנו לילדים היו גבולות מאוד ברורים של מה מותר ומה אסור. מרבית האימהות היו עקרות בית. הן נדמו לאותה נמלה עמלנית שאינה נחה לרגע, דואגת לכולם, קמה לפני כולם, מבשלת, מנקה, קונה, מכבסת, מגהצת, מטפלת בילדים ועוד. האבות היו רוב שעות היום מחוץ לבית, עבדו ופרנסו. תמונת מצב שונה לחלוטין מאשר במשפחות בעידן הנוכחי בו להורים יש אחריות משותפת ועשייה משותפת בכל התחומים. לכן גם חגגנו את "יום האם "שהפך כיום ל"יום המשפחה".

להורי הייתה קיימת "שפה סודית "בה דיברו "הגדולים". יש עניינים שהם מחוץ לתחום הילדים, שפה בלתי פוענחת. אצלנו זו הייתה שפת היידיש, מכיוון שההורים שלי היו ילידי פולין. כשאני מביטה בך, דור ובנכדיי האחרים, בסדר יומכם ובעיסוקיכם, אני משתוממת לא אחת, בעיקר מההתפתחות הטכנולוגית שעשתה קפיצת דרך ענקית ובעקבותיה השתנה גם אורח החיים.

כשאני הייתי ילדה, לא היה בבית טלפון. משפחות חיכו למעלה מעשר שנים כדי להתחבר לקו טלפון. נסיעות משפחתיות או אישיות של ההורים לחו"ל אפילו לא עלו על דעתם של מרבית הישראלים. ילדים בחופש הגדול שיחקו עם בני גילם בשכונה. אני עצמי טסתי לראשונה בחיי בגיל 17 לבקר את דודתי שגרה בארה"ב.

קיבלנו חינוך מוזיקלי. לימוד נגינה באקורדיון. מורה קשוח היה מגיע לביתנו מספר פעמים בשבוע. הורינו התגאו ב"כשרונות" המוסיקליים שטיפחו והתהדרו בהם בעיקר באירועים משפחתיים. אני כמובן הפגנתי את "כשרוני" בבת-המצווה שלי, ואחי בבר-המצווה שלו. כולנו הלכנו לבית ספר "עממי" שרק מאוחר יותר נקרא" יסודי". בית הספר היה מכיתה א'-ח'."

חוויות שזכורות לי מאותם ימים

"רוב הילדים למדו בבוקר, אבל הייתה גם משמרת שנייה, בין השעות: 12:00-16:00. למשמרת הזו היה יתרון עצום מבחינת השינה והאפשרות לא לקום בבוקר, אבל חיסרון ענק להורים שהאמינו שהשעות הטובות ללימודים, שבהן באמת לומדים, הן שעות הבוקר. בבית הספר הייתה אחות שהייתה נכנסת לכיתה עם כלי ובו נוזל וכמה מסרגות מזכוכית. התלמידים היו ניגשים אליה והיא הייתה מחטטת בראשם במרדף אחרי כינים. אתה צריך להבין שתופעת הכינים לא הייתה כמו שהיא כיום, נחלת הכלל, אלא תופעה שהעידה על הזנחה בתחום ההיגיינה שיש להילחם בה. הקרקפת הוספגה בתערובת של נפט וחומץ והטיפול נמשך כשבוע, לא פלא שאני זוכרת את החוויה הטראומטית הזו. מידי יום המורים היו בודקים את ציפורני התלמידים. קיבלנו מנה מזעזעת של שמן דגים, תזונה שנתפסה כבריאה ומונעת מחלות.חוויות קצת טראומטיות …

הבילויים בשעות הפנאי

בשעות שבהן לא למדנו בבית הספר, הייתה השכונה הלב הפועם של ילדותנו. שיחקנו מחבואים, קלאס, חבל, הולה הופ, "חמש אבנים", "שלוש מקלות", "פינות", "סבתא סורגת", "ארץ עיר", "גוגואים", "דג מלוח"… בחלק מהמשחקים אתם משחקים גם היום. אלא שאז, שיחקנו ברחוב. לא הייתה תנועה בכבישים כפי שיש כיום. את משחק ה"פינות" שיחקנו כשכל אחד מהמשתתפים עמד בצד אחר של הכביש וזרק בתורו כדור, בניסיון לפגוע בשפיץ של המדרכה ממול כך שהכדור יחזור בחזרה אליו.

במשחק "חבל הקפיצה "הכרתי את חברתי הטובה רותי, אותה אתה מכיר היטב. היינו בנות 10. היא הייתה חדשה בשכונה והזמנתי אותה להצטרף אלינו למשחק ומאז הכל היסטוריה …

כדי לשחק ב"גוגואים "(הגרעין של המישמש ), היינו מחסלים כמויות של משמשים וכשההורים לא ראו, לעיתים היינו זורקים את המשמש עצמו לפח ו"מצילים" את הגרעין. בסופי שבוע, נסענו לטייל בנופי הארץ הקסומים. זכורים לי פיקניקים באוהלים על חוף הכנרת וביער "בן שמן". לא היו חופשות בצימרים מפנקים, אבל היו חופשות כיפיות, חוויתיות.

זיכרונות ילדות משותפים עם שמלויק, אחי

אחי שמואליק היה מבוגר ממני בשלוש שנים. אני לא זוכרת חוויות משותפות בילדותנו המוקדמת. הזיכרונות הראשונים שלי הם מכיתה א'. שמואליק היה אחראי ללוות אותי לבית הספר ובחזרה, ממש כשם שאתה דואג היום לאחותך, מיה, אלא שביתנו היה מרוחק מבית הספר. עד כיתה א', גרנו ברחוב "זבולון" בדרום תל–אביב. שמואליק למד בבית הספר "אחד-העם". כשהייתי בכיתה א', עברנו דירה לאזור שנקרא אז "צפון תל -אביב", לרחוב כ"ט בנובמבר (המועד בו החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי), הרחוב שמקיף את" כיכר המדינה". מאוחר יותר הוסב שמו של הרחוב לרחוב "שרת", על שמו של ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, משה שרת.

שמואליק ואני למדנו בבית הספר "אהבת ציון". שמואליק היה תלמיד מצטיין, יפה תואר, ספורטאי וחברותי מאוד. מאד אהבנו אחד את השני, אבל כמו בין אחים, זכורות לי היטב גם ההצקות הקטנות. היום אני יודעת שזה בא מאהבה. כשבגרנו והיו לנו משפחות משלנו, היינו נפגשים כל שבוע בארוחת שבת משפחתית אצל ההורים.

שירותי הצבאי – צר לי לאכזב אותך. זו נקודת ההחמצה בחיי. נישאתי מיד לאחר סיום לימודיי ב"סמינר הקיבוצים" ולכן לא זכיתי לשרת בצבא. מהנישואים האלה נולדו לי שני בנים מקסימים, אביך יניב ודודך אלעד. אבל הנישואים האלה לא שרדו זמן רב … כשנישאים בגיל כה צעיר, זה די צפוי …

ההחלטה לבחור בתחום החינוך וההוראה 

ההחלטה בהתחלה לא הייתה שלי אלא של הוריי, ששלחו אותי ללמוד בתיכון, שהיה ממוקם במתחם הסמינר ומשם ההמשך היה טבעי. אבל כנראה שהורי זיהו את היכולות שלי וניווטו אותו הכי נכון שאפשר. אם הייתה עומדת בפניי היום הדילמה "מה לעשות כשאהיה גדולה", הייתי בוחרת שוב בתחום החינוך.

העבודה כמחנכת במשך 31 שנה גרמה לי סיפוק אדיר. כשאביך בחר להצטרף למעגל המחנכים הרגשתי גאווה גדולה! זה ממש לא ברור מאליו. כפי שאתה יודע אבא שלך התנסה בתחומי תעסוקה שונים, מגוונים, ולבסוף בחר במקצוע ההוראה. אני מקווה שהוא הושפע ממני בבחירת המקצוע.

בתפיסת עולמי, למחנך יש השפעה אדירה על דור העתיד!

הזוית האישית

דור: היה לי כיף לשמוע על סיפור החיים של סבתי. אני מרגיש שלמדתי הרבה מהמפגשים המשותפים ומהראיון עם סבתי.

סבתא לאה: דור נכדי האהוב נהנתי מאד מהמפגשים במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, למרות המפגשים  התכופים שלנו אף פעם לא יצא לנו לשבת ולדבר קצת יותר על העבר שלי. השאלון שהכנת פתח לפני שנינו צוהר  שלא היה קיים בעבר.

מילון

חלק הארי
החלק העיקרי

נמלה עמלנית
ביטוי המשמש סמל לשקדנות ועבודת צוות

ציטוטים

”המשפחה תמיד תהיה הבסיס לביטחון, המקור לאהבה ולנתינה ללא גבולות. “