מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מג'רבה לנתיבות

חווה עם נופר וטליה
בגדי חינה טוניסאית שהביאה חווה.
הדרך לארץ הקודש

שמי חורי חוה עליתי בשנת- 51 לארץ ישראל מג'רבה שבתוניסיה.

העליה לארץ ישראל ארכה כשישה חודשים,- היינו חודש בטוניס, ושם חיכינו עד שיתפנה מקום באוניה שנוכל לעלות לארץ ישראל וכל פעם דחו את זה.

היינו חמישה חודשים בצרפת- בקונדרינס, ושם היה לנו קשה מאוד כי לא יכולנו לאכול את האוכל שהיו מבאים לנו כי האוכל לא היה טעים. היינו קונים ירקות ומבשלים אותם ואנחנו היינו משפחה גדולה אז לאט לאט נגמר לנו הכסף, אז אחי התחיל לעבוד בסבלות. אחי השני היה רב, וזה היה בזמן של יום כיפור, אז הוא שחט עופות לאנשים. אני עבדתי אצל אישה בבית – ניקיתי לה את הבית ויום אחד היא הכשירה עופות בקערה של אוכל רגיל ואני אמרתי לה שאסור, שצריך כלי מיוחד בשביל בשר והיא אמרה לי, מה פתאום, הרב אבוחצירה מתארח אצלי ויש לי חדר במיוחד בשבילו. אז שתקתי כי מה אני ילדה בת 9, מה אני יודעת.

יום אחד הרב הזה בא עוד פעם והיא אמרה לו הילדה הזאת אמרה לי שאי אפשר להכשיר בקערה הזאת, וצריך כלי מיוחד לבשר, והוא אמר לה, בטח היא צודקת אסור לעשות בקערה הזאת, צריך כלי מיוחד. מאז היא התחילה לשאול אותי שאלות, כי אנחנו באנו מג'רבה ואנחנו יודעים את כל ההלכות על כף היד כמו שאומרים.

אחרי שישה חודשים עלינו על אוניה והדרך באוניה לקחה לנו-7 ימים וזה היה מאוד קשה, כי הייתה לי מחלת ים. זה היה נורא, מכיון שהיו לי המון סחרחורות והקאות, ולילדה בת 9 להרגיש ככה זה ממש מבלבל ואפילו מתסכל, ואני לא הצלחתי להבין מה קורה עם הגוף שלי. הרגשתי רע מאוד. ואם כל זה לא היה מספיק, היה לנו רגע מפחיד מאוד שבו אמרו לנו שהאוניה הולכת לטבוע,עקב בעיות שהיו בים. כולם התחילו להילחץ ונוצר בלגן באוניה, ואני כילדה בגיל 9, לא הבנתי מה קורה. התחילו להוציא סירות הצלה וחליפות הצלה וכולם התחילו להתפלל ולקרוא תהלים כדי שהאוניה לא תטבע.

אני חושבת שהתפילה הזאת הייתה התפילה העוצמתית, חזקה ואמיתית כי התפללו הרבה אנשים יחד באותה השעה. אחרי שניצלנו, סוף סוף הגענו לחיפה, וזה היה מרגש!!! אימי נישקה את האדמה והתרגשנו מאוד.

היינו חודש בשער העליה ושם חיכינו עד שיפנו אותנו, ומשם הגענו לנגב, למושב בית הגדי, ושם חילקו לנו משק ושטחים והתחלנו לגדל ירקות ואז לא היו תאילנדים ולא ערבים שיעשו לנו את העבודה אנחנו היינו עושים הכול!

הייתי קמה בשעה חמש בבוקר חולבת ארבע פרות ידנית, הייתי מאכילה את העופות והולכת לשטח, הייתי עובדת עד הערב. בגלל העבודה הקשה הידיים שלנו היו מחוספסות  וכאבו ממש רוב היום! אך יותר מיכול היינו שמחים שאנו עובדים את האדמה של א"י- כשאני בת 9 בלבד!!!

היינו הולכים לבית הספר וישר הכניסו אותי לכיתה ג', כי ידעתי קרוא וכתוב והייתי בבית ספר עד כיתה ו'. לא היה לנו חטיבה אז יצאתי לעבוד בחקלאות.

הגעתי לגיל 18, התחתנתי ועברתי לנתיבות. גרתי עם חמותי שנתיים. ילדתי 9 ילדים, 4 בנים ו5 בנות. יש לי גם נכדים שיהיו בריאים. עבדתי כסייעת בגן, ועכשיו אני מתנדבת בגן, יום אחד בשבוע. יום ביד שרה, יש אישה שאני מבקרת אותה כל שבוע, אני מחכה לשמוע ספורים ממנה והיא ממני ואני שמחה לבקר אותה וכמובן שאנו מדברות לרוב, שותות תה יחד ונהנות!

הזוית האישית

חווה – הגעתי למפגשים עם רצון עז ללמוד כמה שאפשר, למדתי מעט בעבודה על המחשב, אבל יש מקום להמשך, ולמדתי להכיר את הבנות נופר וטליה – שמחנו להכיר ולהיפגש עם חווה וחיכינו לה לקראת כל מפגש.

מילון

קונדרינס
ה"מחנה" – אותו מקום מגורים ארעי – לנוכחות קבועה בחיי העם. אחרי הקמת המדינה, שהו בו עולים ממזרח אירופה ומצפון אפריקה. כחצי מיליון עולים עברו במחנה מרסיי. (כתבה ב-ynet)

ציטוטים

”אימי נישקה את האדמה בהתרגשות“