מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מגלות לגאולה

סבתא מרים ודנ בקשר הרב דורי
סבתא מרים בסיום לימודיה בתיכון
ממלחמת עולם השנייה עד העלייה לארץ

נולדתי בניו יורק להורים ששרדו את השואה (מלחמת העולם השנייה). אבא שלי נולד ברומנייה בעיר אורדיה העיר הייתה מלאה ביהודים ואפילו באלון שבות היישוב שבו אני גרה היום, יש לפחות ארבעה אנשים שהגיעו מהעיר אורדיה. היו שם את כל הזרמים של היהדות, אבל רוב היהודים שמרו שבת וקיימו מצוות. כשאבא שלי למד בבית הספר בתיכון הוא התחיל להרגיש את השפעת כניסת הגרמנים לרומנייה. הוא היה חייב לעזוב את בית ספר ולעבוד בעבודות קשות, בכבישים. הוא החליט להשיג לעצמו עבודה יותר קלה ועבר לעבוד בבית חולים, תוך כדי עבודתו הגרמנים התחילו להעביר את כל היהודים מעיר וגם מהכפרים שמסביב לגטו, הבית שלו היה בתחום הגטו והם היו צריכים להכניס עוד משפחות לביתם הקטן שהיה עם חדר שירותים אחד. עד שהתאקלמו למצב החדש כבר החליטו הגרמנים להוביל אותם אל מחנות הריכוז.

אבא שלי ואח שלו רצו לברוח, אבל אימא שלהם אמרה שהיא לא עוזבת את ההורים שלי שהיו בשנות ה-90 לחייהם. היא נתנה להם את הסכמתה ואמרה שהם יכולים לברוח. הם היו מאוד קרובים לסבא וסבתא שלהם ומאוד ממושמעים ולכן הם לא ברחו. הגטו עמד בסך הכל שלושה שבועות. הם ידעו שההובלה למחנות הריכוז תהיה בשבת ואבא שלי עבד בבית חולים בליל שבת, הוא סיים את המשמרת ורץ הביתה כדי לראות שכולם מתחילים לצעוד לכיוון תחנת הרכבת. הוא שוב רץ מהר כדי לקבל ברכה ולהיפרד מסבא וסבתא שלו והגיע לקרונות הרכבת עם משפחתו: שתי אחיות, הורים ואח קטן (אח אחד היה בעירהבודפשט). הנסיעה בקרונות הייתה סיוט אחד גדול, עם המון בכי, אנשים שמתו בדרך וצחנה רבה, כי לא היה איפה לעשות את הצרכים. כשהגיעו לאושוויץ הדלתות נפתחו ואפילו הוא לא הספיק לחבק את אימא שלו. הוא ואחיו הופנו לתור של הכשירים לעבודה. אימא שלהם, הסבתא והסבא הופנו לתור של ההשמדה. גם האחיות שלו הופנו לתור הכשירות לעבודה. אבא שלי עבר המון מחנות במהלך תקות השואה, איכשהו הצליח לשרוד, בגלל רצונו לחיות. הוא הקפיד וטיפל כל הזמן בניקיון גופו ואפילו רחץ את עצמו בשלג בחורף. במצעד המוות הוא ואחיו ברחו הגרמנים ירו עליהם ופספסו. זו הייתה התחלת דרכם בחזרה לחופש.

אימא שלי נולדה באנטוורפן שבבלגיה, הבת שביעית, הכי צעירה מתוך שבע. היא נולדה למשפחה עשירה והיו להם מטפלים ומשרתים בבית. אבא שלה היה סוחר יהלומים ובעל צדקה גדול. היו הרבה עניים שהיו מגיעים לדלת ביתם, כי היה קשה להתפרנס באותו זמן ולכולם הוריה היו נותנים קצת כסף. כשהגרמנים פלשו לבלגיה בפעם הראשונה, הרבה יהודים ברחו, אבל אחר כך ראו שזה לא כל כך נורא וחזרו. לאט לאט התנאים החמירו ואימא שלי התחילה ללבוש את הטלאי הצהוב על בגדיה. אסור היה להם להסתובב בחשכה, בשעות הערב והלילה. יום אחד דפק על הדלת יהודי עם גיבנת, איש שכל היהודים לא אהבו אותו וצחקו עליו ורק סבא וסבתא שלי ריחמו עליו ונתנו לו תמיד אוכל וכסף. איש זה בא להזהיר אותם  וסיפר להם שהגרמנים הולכים לקחת את הבן שלהם למחנה עבודה. הבן שלהם ששמו היה צ'ארל החליט לברוח וכתוצאה ממידע זה, המשפחה כולה הייתה חייבת לברוח בין לילה.

הם התחבאו מתחת לעגלת משא מלאה בתפוחי אדמה ואסור היה להם לצייץ. עוד לפני בריחה, אימא שלה החביאה בתוך הבובה שלה הרבה יהלומים וכסף ותפרה את הבבה בחזרה. מהמחבוא בעגלה, הם עלו על רכבת, היה פחד אימים ואיכשהו הם הצליחו להגיע לדרום צרפת, שם ראו שהגרמנים נמצאים ומושלים ביחד עם הצרפתיים. אבא שלה שכר מדריך, כדי שהוא יביא אותם לשווצריה. הם יצאו בלילה והלכו דרך היערות בצרפת, בגשם ובחושך. לא רחוק מהגבול, המדריך שליווה אותם, עזב אותם בסערה, בערפל והראה להם את הכיוונים שהם ימשיכו לצעוד. הם התחילו לצעוד בלי לדעת לאן הולכים. הם היו חייבים לסחוב את אימא שלי, כי היא הייתה נכה. פתאום הם שמעו מישהו  מדבר בשפה הגרמנית. סבא שלי התחיל להגיד "שמע ישראל", כי הוא חשב שהגרמנים יהרגו אותם ואז הגיע שומר הגבול שאמר "אל תדאגו אתם בשווצריה". מכיוון שהיו להם כסף ויהלומים, הם הצליחו להתקיים ולגור בפנסיון קטן בשווצריה עד תום המלחמה.

אימא ואבא שלי  ביום האירוסין

לאחר המלחמה אימא שלי עברה כמה ניתוחים, שאחד מהם איפשר לה ללדת. בניתוח נוסף שעברה, נלקח חלק מהמרפק שלה והוסיפו אותו חלק לברך וכך היא יכלה ללכת בכוחות עצמה, אבל המשיכה לצלוע. בתום המלחמה עברנו לגור בארצות הברית, שם אני נולדתי.

נולדתי בשנת 1955, הייתי הבת הבכורה, כולם מאוד שמחו, במיוחד אבי, שהיה יכול לתת לי את השם על שם אמו שנהרגה בשואה. עד היום אני מרגישה כמו נר זיכרון לדור ההוא ולכן אני שמחה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, המשמרת את שרשרת הדורות.

אני זוכרת, שהורי רצו שאתחיל את הלימודים בגיל חמש וחצי, כפי שהיה נהוג אז בארה"ב והגננת לא רצתה, כי לא ידעתי להחזיק עיפרון. ביום הראשון של כיתה א' היה הוריקן גדול, במקום לנסוע בהסעה, אבא שלי לקח אותי ברגל בגשם השוטף והחזק שירד באותו יום. למדתי בבית ספר יהודי ששם למדו ב"שיטת עברית" בשפה העברית. מאוד אהבתי את ההצגות בבית ספר, השתתפתי בהם וגם שרתי במקהלה. הצטיינתי גם בספורט, הייתי בין הטובות במין משחק שמשלב בייסבול וכדורעף, בכללי הייתי תלמידה טובה.

כשלמדתי בכיתה ז' פרצה בישראל מלחמת ששת הימים. שמענו על פרוץ המלחמה גם בארה"ב, הבנו שמשהו מאוד מפחיד קורה בארץ. כל הבנות בכיתה שלי, נכנסו לשירותים והתחילו לבכות, כי פחדו כמו כולם שמשהו יקרה לישראל. בכינו בערך שעתיים עד שנרגענו. המורים הופתעו  מתגובתנו והדמעות שירדו שם באותו יום, אבל למזלנו ישראל ניצחה, זו לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על ישראל.

בשנת 1966 אבא שלי טס לישראל יחד עם אח שלו, כדי לבקר את האחיות שלו, אותן לא ראה משנת 1948. הוא ואח שלו היגרו לארה"ב ואחיות שלו עלו מרומניה לישראל, כי הבעל של אחת מהן הוכנס לכלא. כשאבא שלי חזר מהביקור בארץ, אחרי שפגש את האחיות שלו, לא הפסקנו לשאול שאלות על ישראל.

כשאבא שלי הגיע לארה"ב אחרי המלחמה, הציעו לו להיות בבית יתומים. הוא מאוד אהב לשיר, היה לו קול יפה והציעו לו ללמוד להיות חזן, במקביל הוא התחיל ללמוד אנגלית והתחיל בלימודים המיוחדים כדי לעבור את מבחני האזרחות בארה"ב. לפרנסתו הוא היה צריך לעבוד כשוטף כלים. לאחר שעבר את מבחני האזרחות, אבא שלי התגייס לצבא האמריקאי שלחם אז בקוריאה. אבא שלי הכיר אישה והלך לבקר אותה במקום עבודתו ואותה אשה אמרה לו שיש לה חברה שמתאימה לו וזאת אמי. הם יצאו כמה פעמים והרגישו בנוח אחד ליד השני. אותה אשה שפגש (אמי) הייתה צריכה לעבור ניתוח אפנדציט ואבא שלי הגיע לבית חולים לבקרה עם זר פרחים ענקי וביקש ממנה להינשא לו. בנוסף הוא גם ביקש  את הרשות מאימא שלה, זה קרה בחודש פברואר שנת 1963. הם התחתנו בחודש יוני 1953, לאחר שיצאו  כחברים, אך ורק שלושה שבועות. שנתיים אחר כך אני נולדתי.

 כתינוקת

אבי עדיין עבד באותה עבודה כחזן ואז הבנו שזה לא טוב, כי כחזן הוא היה צריך לצאת בשבתות, לכן הוא בחר במקצוע אחר והתחיל לעבוד עם דודו כסוחר יהלומים. תוך שמונה שנים היינו ארבעה ילדים שלוש בנות ובן. בבית, שלושת הבנות חלקו חדר אחד, למרות שלא היה הרבה כסף בבית הרגשנו טוב כולנו. התחנכנו בבית ספר יהודי פרטי, שעלה הרבה כסף ואני בנוסף הייתי גם בחוג פסנתר ולמדתי נגינה. נהגנו לנסוע להרבה חופשות בקיץ או שהיינו הולכים למחנות קיץ בין ששה שבועות. רכשתי שם הרבה ציונות, כי במחנות הקיץ, היינו צריכים לדבר בעברית. כל חמרי הפעילות היו כתובים בשפה העברית לדוגמה: התפריט והשלטים בדרך לבקתה. מי  שדיברה הכי הרבה בעברית קיבלה פרס (דגל בן יהודה), כך עודדו אותנו לדבר עברית.

כשלמדתי בבית הספר התיכון ביימתי את ההצגה של מסיבת סיום התיכון תמיד אהבתי לכתוב. בגיל 15 ביקרתי בפעם הראשונה בישראל. היינו בנתניה כחודש ימים ובחולון שבוע. ממש התאהבנו בישראל. בעקבות ביקור זה, החלטתי שאנסה לחזור לישראל, כמה שיותר פעמים וכמה שיותר מהר. ביקרתי גם בירושלים, בכותל וממש התחברתי למקום.

בסיום לימודי בתיכון

בשנת 1972, חזרתי שוב לישראל ועבדתי בקיבוץ. בשנת 1973, הייתי בישראל ולמדתי בירושלים, זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. בקיץ שנת 1975, שכרנו דירה בירושלים, אני וחברות. באותו זמן כבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה והתחלתי ללמד את תלמידי כיתה ב' בבית ספר יהודי. בהתחלה נהניתי מאוד, אולם בהמשך הבנתי שזה לא בשבילי. באחד הימים ההורים של בת שלמדתי איתה, ראו שלרווקים ולרווקות יהודים, אין להם מקום להיפגש ולכן הם החליטו לערוך מסיבה מכובדת בדירה שלהם. הם הזמינו 50 רווקות ו-50 רווקים ואני הייתי ביינהם. כשהגעתי לבניין, פגשתי איזה ידיד, שפעם יצאתי איתו והוא הכיר לי מישהו שעמד לידו.

 בסיום לימודי באוניברסיטה

הבחור הזה, היום הוא בעלי. הוא ניגש אליי במסיבה והתחיל לספר שיש לנו חבר משותף. דיברנו והוא לקח את המספר טלפון שלי. בזמן הזה הייתי בתקופת מבחנים ולא יכולנו לצאת. לאחר שיצאנו לשלושה מפגשים, יצאנו יום אחד למסעדה ושם הוא הציע לי נישואים והתחתנו.

ביום נישואינו

בעלי החליט שהוא רוצה להיות מורה והוא לימד בבית ספר יהודי בחטיבה ואני עבדתי כמזכירה. בשנת 1979 הבת הראשונה שלנו נולדה, זה היה בתשעה באב, שבמקרה היא גם האימא של הנכדה שלי. קראנו לה אורית על שם האור שהביאה לנו. בסך הכל גרנו שלוש שנים בארה"ב. כשאורית, בתנו, הייתה בת שנה הבנו שזה הזמן לעלות ארצה, לא היו לנו הרבה אמצעים. הגענו ליישוב אלון שבות הצעירה, כי המשפחה של בעלי גרה שם.

אני ובעלי

זה היה די קשה, כל ההתאקלמות, כי באתי מעיר גדולה, שהיו בה המוני אנשים, חנויות ותחבורה ציבורית טובה ועברתי למקום שבקושי הייתה בו חנות מכולת. שנה אחת עבדתי בבנק לאומי ואז ראיתי פרסומת בעיתון לכלכלן באונברסיטה ניגשתי והתקבלתי. שם עבדתי בערך 30 שנה. התפקיד האחרון שעשיתי הוא מנהלת מחלקת תקציבים וכלכלה, מאוד אהבתי את האוניברסיטה!

במשך 30 השנים האלה נולדו לנו עוד חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות.

משפחתנו – תמונה משנת 2017

הזוית האישית

סיפורה של סבתא מרים, תועד ע"י נכדתה דני. סבתא מרים היגיע לכל המפגשים מהיישוב אלון שבות לשוהם, עד לפרוץ מגפת הקורונה, הם המשיכו וסיימו בעזרתה של המורה יפית מלאכי לסיים את תיעוד סיפורה היפה של מרים.

מילון

אלון שבות
אַלּוֹן שְׁבוּת הוא התנחלות ויישוב קהילתי דתי במועצה האזורית גוש עציון. שם היישוב מסמל את השיבה אל גוש עציון ההיסטורי ומציין את העץ הידוע בשם "האלון הבודד", אשר עומד במרכז הגוש. היישוב הוקם ביוזמת משה מושקוביץ, איש משואות יצחק ותושב גוש עציון לפני נפילת גוש עציון בשנת 1948, שהקים את ישיבת הר עציון יחד עם הרב יהודה עמיטל. רב היישוב הוא הרב זאב וייטמן. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מאוד אהבתי את האוניברסיטה“