מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מגלות ושואה לחירות והגשמה

אני יהודית, בגיל 14
סרטיפיקט - רישיון עלייה לארץ
מי שחולם מגשים

נולדתי בשנת 1947 בשורני שבצ'כוסלובקיה. צ'כוסלובקיה נוצרה בשנת 1918 בעקבות התפרקות האימפריה האוסטרו הונגרית ופוצלה ב- 1993 לשתי מדינות עצמאיות: סלובקיה וצ'כיה.

הורי אליעזר כהן (יליד 1922) ואנה בלה שטרן (ילידת 1925) נולדו אף הם באותה עיירה. היתה זו עיירה בה חיו יהודים חילוניים ודתיים לצד "גויים". לאמי היו 10 אחים ואחיות, היא הייתה השישית, משפחה דתית, אבי בא ממשפחה יהודית מסורתית-חילונית.

אמה של אמי בריינדל-בתיה  הייתה עקרת בית, אביה אלעזר שטרן – השתתף במלחמת העולם הראשונה, אחד מאחיו נהרג במלחמה זו. בשובו היה ממכובדי העיירה, עסק במסחר, שינוע עצים מהרי הטטרה, הפעיל מפעל סודה וחוות סוסים בהרי הטטרה. הוא דאג שכל ילדי המשפחה יקבלו השכלה כללית בבי"ס מעורב בבוקר ואחה"צ השכלה יהודית בבי"ס יהודי, ספרו שכל ילדי שטרן הצטיינו במתמטיקה והתקבלו בברכה בביה"ס המקומי שנהג למיין את תלמידיו.

הילדים הבוגרים סייעו בפרנסת המשפחה, שחיה ברווחה יחסית. השפות המדוברות בבית היו: סלובקית, גרמנית לצורך תקשורת עם סבתא רבא שלי  צילה וייס ילידת וינה נויישטט שבאוסטריה שחייתה בביתם, והונגרית –אותה נאלצו ללמוד בעקבות הכיבוש ההונגרי.

אבי היה בן יחיד לאביו מיכאל. לאמו קטרינה, היו 3 ילדים בוגרים מנישואים קודמים. אבי התייתם מאביו בגיל 13, מה שחייב אותו בהמשך לקחת אחריות על המאפייה שהייתה בבעלות אביו.

הכיבוש ההונגרי הקשה על חיי היהודים, אך בהנחיית הרב פריי –  הם המשיכו את חייהם "כרגיל" בתקווה שהמצב לא יחמיר. אחד מאחיה של אמי, אהרון שטרן, היה בגיל גיוס ונדרש להצטרף לצבא. הוא סרב והחליט בניגוד לדעת הוריו לעלות כמעפיל לפלשתינה שהיתה בשליטת הבריטים שהגבילו את מספר הרשיונות לכניסה לפלשטינה.

כשההגבלות על היהודים בסלובקיה הוחמרו הצליח אהרון להשיג לאימי סרטיפיקט (רשיון עלייה), היא הגיעה עד האנייה שאמורה הייתה להביאה לפלשתינה, והחליטה לשוב לעיירה כדי להמשיך ולסייע לאימה בטיפול באחיה הקטנים.

בשנת 1939 בהיותה בת 15 גורשו היהודים מבית הספר המקומי ונאסר עליהם לקיים את ביה"ס היהודי.

אביה, שהיה מחד, בעל חזון ומאידך, מעשי, קיבץ עוד 5 בנות מחברותיה של אמי והפך אותן לכתת לימוד באחד הבתים (הלימוד כללו לימודים כללים בצד לימודי תפירה). כל בת קבלה מכונת תפירה יוקרתית של זינגר. הגברים נשלחו למחנות עבודה.

אמי שנראתה מפותחת לגילה נשלחה על ידי אביה למחנות העבודה למסור חבילות אוכל. לדבריה היא הצליחה במשימות בשל מראה תמים- עניה הגדולות, ולדעתי – אומץ לבה. במקביל נשלחה גם למשפחות שבניהן נשלחו למחנות או עלו לארץ כמעפילים והנשים נותרו ללא מפרנס. נתינה ודאגה לחלשים הועברו כמסר במשפחה.

בשנת 1942 נלקחה אחותה הבוגרת – פאולה עם שני ילדיה למחנה ההשמדה מיידנק. הכובשים דרשו להעביר לידיהם כסף וכל דבר ערך שהחזיקו בבית. אבי סרב למסור לכובשים את הטבעת של אימו ואביו  וצמיד של אימו. הוא הטמין אותם בחצר ביתם מתוך אמונה שיחזור מהמחנות.

ב – 1943 גורשו היהודים מבתיהם רכושם נבזז והם רוכזו בגטו ליד בית הכנסת גברים בני 20-40 נלקחו למחנות עבודה. בתאריך 4.1944  החלו משלוחי יהודי שורני לאושוויץ.

אמי נשלחה לאושוויץ יחד עם אמה אחיה ואחיותיה הצעירים ואחות נשואה ובתה בת ה – 6. בהגיעם לאושוויץ פגשו את מנגלה שערך מיון מי לעבודה לצד ימין ומי לשמאל להשמדה. אמה, אחיה ואחותה, הצעירים והנכדה נשלחו להשמדה. אימי ואחת האחיות –לילי ועוד 4 חברות שלחו לעבודה. הופשטו מהבגדים, נגזז שערן, קבלו בגד שחור. נשלחו לעבודה במחנה עבודה בפלשוב (מפקד המחנה היה אדם אכזר במיוחד נהג לצלוף ולהרוג בלי אבחנה) – שם עבדו בסחיבת סלעים בשלג ובקור עם קבקבי עץ.

בספטמבר 1944, עם התקדמות הצבא הרוסי החליטו הגרמנים על השמדת היהודים מפלשוב ושלחו אותם ברכבות עמוסות ב-130 איש בקרון, חזרה לאושוויץ –להשמדה. רבים מתו בקרונות. אימי הגיעה לאושוויץ, נשלחה לתאי הגזים- ראתה בעיניה את צנרת הגז. למזלה במחנה טרטנאו נזקקו לכח אדם במפעל לחלקי מטוסים, אזי הוצאה קבוצת הנשים מתאי הגז ונשלחה לעבודה.

בתקופה זו עשו האסירות כמיטב יכולתן לשפר מעט את תנאי המחייה. למשל, נצלו את כשורי התפירה שרכשו לפני המלחמה ותפרו לנשים שהביאו בדים ובתמורה שפרו מעט את לבושן.

עם השחרור הרוסי/אמריקאי החליטה אמי ששרדה עם אחותה לילי ו-4 חברות לחזור לשורני בתקווה לפגוש שורדים נוספים, בהנחה שמי ששרד יחזור לביתו. בדרכן בקשו מסוחרי בדים בד ותפרו לעצמן בגוד  והשאירו מאחוריהן את בגדי האסירות. כששאלתי את אמי מה עזר לה לעבור את התופת היא ספרה על מחשבות/חלומות של שחרור וחזרה הביתה, נראה כי היא נהגה לחלום על העתיד הטוב. נהגה לשתף את חברותיה בפרי דמיונה, מעין תהליך של דמיון מודרך…….עד שהפך למציאות.

ממשפחתה הגרעינית שרדו האב – אלעזר שטרן, הבן לוי – ליפוט שטרן, אחות לילי-ציפורה שטרן ואמי אנה בלה שטרן. כל היתר נספו בתאי הגזים ובמחנות העבודה.

מי שחולם מגשים

ילדותו ונעוריו של אבי שילבה, לימודים בחדר, עבודה במאפייה ומשחקי כדורגל.

בשנת 1943 גוייס אבי  והופנה לעיר קומרנו משם למחנה עבודה בנהידה. תחילה הועסק בכריתת עצים עבור בעל אחוזה הונגרי, אח"כ הועסק בחקלאות. משהתברר כי חסר במאפיה כח אדם – הופנה לעבודה כאופה, שם עבד 14 חודשים. במרץ 1945 נשלח ממחנה בנהידה למחנות ההשמדה בגרמניה. בדרכם עברו דרך ברטיסלבה, אזור שאבי הכיר היטב, הוא החליט לברוח, בדרכו פגש קצין סלובקי-חברו מילדות שהחליט להצילו.

בתום המלחמה חזר גם הוא לשורני וגילה שנותר יחיד ממשפחתו – כל משפחתו הושמדה בשואה. ביתם ורכושם של שתי המשפחות נבזז ע"י מקומיים. כעבור זמן הוחזר להם חלק מביתם.

הורי נשאו ב- 7.1946. אני נולדתי ב -5.1947,  הם חלמו להגיע למדינה היהודים ועל כן קראו לי בשם יהודית. הורי הקפידו לחגוג את חגי ישראל, זכורים לי: הדלקת נרות שבת, חג חנוכה כולל הכנת סופגניות לילדי השכונה. מסורת זו אני ממשיכה בשינוי קל, לפיו אני מכינה את הבצק וכל נכדי וילדי קרובי משתתפים בהכנת הסופגניות.

כשנודע להם על קום מדינת היהודים החליטו לעלות לארץ, מכרו את מרבית רכושם כדי למממן את העלייה באנייה צפופה שיצאה מרומניה.

הסרטיפיקט

העלייה

בתאריך 2.1949 הגיענו לישראל, היה זה חורף, שוכנו במעברת ארגמן בחדרה. הלילה היה גשום והציף את מחנה האוהלים. נעלי הקטנות שטו על פני המים. אני בת כשנה וחצי הצטננתי. הורי החליטו לעזוב את המעברה ולחפש את אהרון, אחי אמי, שעלה כמעפיל והתגורר בבני ברק. כשמצאו אותו התברר שלדירתו הקטנה הצטרף גם סבי אלעזר שטרן שהיה מהבודדים בגילו ששרדו את השואה. הם שכרו מחסן בקרבת מקום והתגוררו בו מספר חודשים.

כשודש החליט לפתוח את מאפיית ודש ברמת השרון, אבי הצטרף אליו. עד פרישתו עבד בתפקידים שונים במאפייה – מקצוע אותו למד בעל כורחו במאפייה המשפחתית – בעקבות מות אביו.

מאפיית ודש

ב- 1950 משפחתי עברה להתגורר ברמת השרון בשכר דירה, אצל משפחת שלוינסקי, ברחוב אזר 1. היה זה צריף שנבנה ע"י מקימי רמת השרון שעברו לבית חדש. ברחוב היו בתים ספורים ביניהם שדות ופרדסים, הדרכים היו דרכי עפר.

ב- 5.1950 נולד אחי מיכאל. השפה המדוברת בביתנו היתה סלובקית, על פי סיפורי ילדותי למדתי עברית מהשכנים.

מי שחולם מגשים – חלומם של הורי התגשם – הם הקימו בית ומשפחה בישראל!!

סבתא יהודית שגב, השתתפה שוב בתכנית בשנת 2019 והעלתה את סיפורה: שורשים, שואה ותקומה.

מילון

מאפיית ודש
המאפייה הוקמה ב-1940 על ידי לוי ודש, שעלה לארץ ישראל שנה קודם לכן מבודפשט. הוא הקים בתחילה מאפייה קטנה בשכונת התקווה בתל אביב, ומכר את הלחם שאפה בעגלה רתומה לסוס, עמה הסתובב ברחבי העיר. ב-1948 העתיק ודש את המאפייה לרמת השרון, והיא סיפקה את כל תצרוכת הלחם של המושבה באותם ימים - כמאתיים כיכרות לחם ביום. קצב הייצור של המאפייה עלה בהדרגה. היא החלה לספק לחם גם לערים נוספות, כהרצליה ופתח תקווה, ובסופו של דבר לכל רחבי הארץ, והייתה לאחת המאפיות הגדולות בישראל.

ציטוטים

”כשנפתחה מאפיית ודש, אבי הצטרף אליו. עד פרישתו עבד בתפקידים שונים במאפייה – מקצוע אותו למד בעל כורחו במאפייה המשפחתית – בעקבות מות אביו.“