מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מגיד העתידות מקהיר

נכדי יונתן ואני במפגש הפתיחה של התכנית
יונתן ואני במפגש מתכונים משפחתיים
 סיפורם של רגינה ועמוס קראדי

שמי רות בראון, נולדתי בשנת 1949 להוריי, עמוס ורגינה קראדי, בלוב (בנגאזי) ועלינו יחד לארץ בשנת 1951. בשנת 1942 אבי, רבי עמוס קראדי זצ"ל, בהיותו בן 25, ברח מהגרמנים וצעד ברגל יחד עם ארבעים בחורים צעירים מבנגאזי למצרים. כשהגיע למצרים נקלט אבי כחבר בקהילה היהודית והיה מורה לעברית ושוחט. שם הוא פגש את אמי, רג'ינה קראדי ז"ל, אז שם משפחתה היה דנגור. באותם ימים היא עבדה בתור מתורגמנית בדואר של מצרים, אמי דיברה שבע שפות. שניהם התחתנו במצרים ונולדו להם שלושה ילדים: מעתוק, מרים, ורבקה. לאחר המלחמה חזרו הוריי ואחיי לטריפולי שבלוב ושם נולדה להם ילדה נוספת, רות. כשעלו הוריי ואחיי לישראל הם גרו במעברות שבפרדס חנה, אנו משפחה בת שבעה ילדים.

הוריי אחיי ואחיותיי

סיפורה של אמי, רגינה קראדי

אמי, רגינה קראדי ז"ל, הלכה לעולמה בגיל 89 ביום כ"ד בניסן. היה זה יום שבת, היום השביעי בשבוע. ברגעים האחרונים לחייה, בעודה מפרפרת בין חיים ומוות עמדנו שם כולנו, כל בני משפחתה: ילדים, נכדים ונינים, והקפנו אותה בחום, אהבה ותפילות אשר יצאו מעומק נשמתנו עבורה. עת עזבה אמי את עולמנו, עמדנו שם כולנו, כואבים, מסרבים להיפרד, ממלמלים פרקי תהילים ונפרדים ממנה בכבוד. בעודי עומדת שם בוכייה וכואבת, לא יכולתי שלא להיזכר באירוע דומה שהתרחש לפני 25 שנים, נר שביעי של חנוכה, כשאמי הייתה בת 64. גם אז – הקיפה משפחתנו את אמי בחום, אהבה, דאגה ותפילות. ומדוע, תשאלו את עצמכם נזכרתי דווקא בשנה זו? האם הייתה היא חולה? האם זכתה בפרס כלשהוא? לא ולא. סיפור שאספר יגולל בפניכם את הסיבה לאירוע מוזר זה.

אכן בכל שנה חגגנו לאימא יום הולדת, אך יום הולדתה ה- 64 היה שונה ומרגש במיוחד. סיפור המעשה מתחיל במדינה אחרת, לא מאוד רחוקה, ארצם של הפרעונים הקדומים והפירמידות. אמי נולדה בקהיר, בירתה של מצרים, למשפחה עשירה ברוח ובמשאבים כלכליים. כדוברת שבע שפות, אותרה ע"י בכיר במשרד התקשורת המצרי לשרת כמרכזנית למנהיגות הבכירה המצרית. במסגרת תפקידה נחשפה לנסיכים ונסיכות מכל ארצות ערב, למנהיגים פוליטיים ולשערוריות דיפלומטיות רבות. וכך, על אף היותה צנועה למשפחה דתית, חבריה כללו גם לא מעט נוצרים ומוסלמים. את משפחתה זה מאוד הדאיג….

והנה, באותם הימים הגיע לקהילה פליט מלוב, רב ומורה בהכשרתו, ושמו עמוס קראדי. משפחתה של אמי פגשה בו, אספה אותו לביתם ואימצה אותו כבן בית.

אבי עמוס (כמוס) קראדי

וכך חלפו עברו להם הימים וראתה משפחתה של אמי כי טוב הוא, והחליטו לנסות ולשדך בינו ובין אמי בתקווה שקשר זה ירחיק אותה ממסגרת חייה הלא יהודית. מששמעה אמי על התכנית היא הודיעה נחרצות, שלמרות שהאיש נחמד וטוב אין היא מוצאת בו כל עניין. והנה, ערב אחד הוזמנה אמי על ידי חבריה למועדון. בקצה המועדון ישב לו אדם שהגדיר עצמו כמגיד עתידות. אנשים זרקו לו מטבע והוא סיפר להם מה לדעתו צופן להם העתיד. אמי חייכה לעצמה בחוסר אמונה וחשבה שזוהי דרך מקורית לקבץ נדבות. על כן במהלך הערב זרקה לו מטבע כצדקה. עוד לפני שהספיקה לומר לו כי אינה מעוניינת בגילוי עתיד, השליך מגיד העתידות את המטבע חזרה לעברה ואמר: "גבירתי, ידוע לי שאינך מאמינה לי, על כן, אין לי כל רצון או צורך בכספך." אמי עמדה שם המומה ומיד זרקה לו מטבע נוסף, הפעם בסקרנות רבה.

אמי רגינה קראדי במצרים

או אז, החל לגולל בפניה המגיד את סיפור עתידה: "את בת 21, נדמה לך שתתחתני בעתיד הלא רחוק. אך הקשיבי רגינה, את תתחתני רק בעוד שבע שנים, עם אדם מאוד דתי שיגיע מרחוק, את תעזבי את מצרים ותשוטטי עם משפחתך ביבשות וארצות שונות. חייך הנוחים והעשירים יתחלפו בשנים קשות וארוכות של מחסור ועבודה קשה. עם הזמן, יוולדו לך שבעה ילדים ובסוף אף תגורי בארצם של בני עמך והיהודים. לפתע עצר הוא, נשם עמוקות, המתין ואז אמר: בגיל 64 תלכי לעולמך." אמי עמדה שם מבולבלת ומחויכת כאחד.

אני אתחתן עוד שבע שנים?? אני?? ועוד עם אדם דתי מארץ רחוקה?? נו טוב, חשבה לעצמה, בזבזתי שני מטבעות, לא נורא. וכך חלפו ועברו להן השנים ונבואת האיש התרחשה מילה במילה. משפחתה החליטה לחתנה עם עמוס קראדי שהגיע לביתם מלוב. ולמרות סירובה של אמי אמר לה עמוס: "אל תדאגי רגינה, אני נוסע לביקור משפחתי בבנגאזי ומשאשוב בעוד כשנה, אשכנע אותך שכדאי לך להתחתן איתי." למעשה חזר עמוס קראדי ללוב על מנת להיפרד מארוסתו. בינתיים המשיכה רגינה בחייה, הכירה בחורים אחרים ילידי מצרים, אך מסיבות שונות ומשונות – לא התחתנה. עברה חלפה לה שנה, ועמוס קראדי לא נראה באופק. כעבור שנתיים – שכחה כבר מזמן מקיומו של האיש מהבטחתו. כעבור שבע שנים, היה זה בערב יום שישי, המשפחה כבר סיימה את סעודת השבת והיא ישבה בחדרה וקראה. לפתע נשמעה דפיקה חזקה בדלת. בפתח עמד אדם מוכר עם זר פרחים.

"באתי לקיים את הבטחתי ולהתחתן אתך" אמר. אמי צחקה צחוק גדול ואמרה לו בצורה מנומסת, בעצם, "תשכח מזה". את סיפור חיזוריו לא אפרט, רק אספר שבדיוק שבע שנים לאחר שפגשה את מגיד העתידות נישאה אמי לעמוס, אבי, שהיה אדם דתי מאוד, ובא מארץ רחוקה, כפי שתיאר המגיד בפניה. הם נאלצו לברוח ללוב, שם סבלה ממחסור פיזי ורוחני. נולדו לה שבעה ילדים וכפי שתיאר הם עלו לארצם של היהודים – הלא היא ארץ ישראל. וכך, כולנו, ילדים ונכדים שגדלנו על הסיפור הזה, הגענו בחשש ובחרדה לשבוע של יום הולדתה ה – 64, מכיוון שכל נבואתו התגשמה, חששנו שגם בזאת ידייק. להזכירכם, הוא ניבא שאמי תמות בגיל 64. כך ביום הולדתה, נר שביעי של חנוכה, הקפנו אותה כל בני המשפחה בחום, אהבה תפילות ודאגה. היה זה יום הולדת מיוחד עם ברכות, שירה ושמחה. מיותר לציין שאיש לא עצם את עיניו באותו הלילה. אמי צלחה את נבואת האיש ואת גיל 64 וזכתה במתנה – 25 שנים נוספות ואנחנו – זכינו למתנה גדולה, כפולה ומכופלת – עוד 25 שנים מיוחדות במחיצתה של אם, אחות וסבתא נפלאה שבמופלאות!!!

אמי רגינה קראדי

כשעלתה המשפחה ארצה גרנו במעברה במבנה אחד ארוך כאשר בין משפחה למשפחה הפריד וילון. בתוך הבתים לא היה לנו חשמל ומים, כדי למלא מים היינו צריכים לצאת החוצה עם דליים ולמלא מהברז מים. כילדה קטנה מאוד רציתי לעזור, עליתי לברזייה, החלקתי ונפלתי על הראש – ומאז אני לא מתקרבת לברזיות. אני מתגעגעת למשחקים של פעם שהתקיימו בעיקר בחצרות כמו: קלאס, חמור חדש, פורפרות, תירו, הפיכת עטיפות מסטיקים ועוד…

בשנת 1954 עברתי עם משפחתי לגור בהרצליה בשכונת "נווה ישראל", שכונה שנמצאת ליד קיבוץ גליל ים וגובלת עם רמת השרון. התגוררנו בבניין הראשון שהוקם בשכונה. בניין בן שתי קומות ושמונה דירות קטנות. עבורנו זה היה כמו ארמון. במהלך השנים נולדו למשפחתי עוד שני ילדים: שלמה ומזל, וכך חיינו יחד תשע נפשות. קיבלנו מהסוכנות היהודית מיטות ברזל ועל כל מיטה ישנו שני ילדים, מי שהיה תופס את המיטה ראשון היה ישן יותר טוב בלילה.

סבתי וסבי ביקרו אותנו ונשארו לישון אצלנו בשישי ושבת בדירתנו הקטנה. לסבתי רחל הייתה תרנגולת מחמד שהביאה אותה אתה לכל מקום. בבוקר היא הייתה מושיבה אותי לידה וליד התרנגולת וברגע שהייתה מטילה ביצה הייתה שוברת אותה ישר לתוך הפה שלי. בהמשך לא אהבתי ביצים עד גיל 12, עד שאבי שכנע אותי שזו מצווה לברך ולאכול ביצה.

באותם זמנים הייתה במדינה תקופת צנע, כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי. קיבלנו כרטיסים בהקצבה לבשר לכל המשפחה. אבי שלח אותי לקבל את הבשר, כשהייתי מביאה לאמי את הבשר, היא הייתה מכינה תבשיל שאת ריחו הרחתי ממרחק ומחכה לקבל את מנת הבשר מהתבשיל הנפלא.

אבי עמוס (כמוס) קראדי

אבא שלי, עמוס קראדי, היה הרב של בית הכנסת הגדול בנווה ישראל, במהלך השנים נוספו לשכונה עולים נוספים מלוב, המתפללים הוותיקים לא היו מוכנים לקבל אותם לבית הכנסת והתנשאו כלפיהם. אבי כעס מאוד וביקש מכמה חברים לעזור לו לבנות צריף כדי לכנס את העולים החדשים על מנת שירגישו חלק מהקהילה ויתפללו יחד עם כולם, הוא עבר יחד איתם לבית הכנסת הקטן וה"פחות טוב". בית הכנסת שהיה ממוקם בצריף הקטן. לימים הפך גדול הרבה יותר מפואר! כל מי שרצה להצטרף היה מוזמן באהבה גדולה, גם אם הוא מבית הכנסת הגדול, מאז כל החגיגות המסורתיות כמו בר מצווה או ברית/ה היו מקיימים שם. בכל שנה היינו מקיימים את הקפות שמחת תורה סביב בית הכנסת, פעם אחת אחד המתפללים חלה והיה מרותק לביתו, אבי החליט שבשמחת תורה נעבור בהקפות דרך ביתו למרות ההתנגדות של המתפללים. הוא הפך את זה למסורת וכל שנה עד היום אנחנו והנכדים עוברים בהקפות דרך הבתים של המבוגרים והנכים, המשפחות שלהם מוציאים שולחן עם כיבוד: עוגות, אוכל ,שתייה, זורקים סוכריות והנכדים לא מוותרים על ההקפות ולא מפספסים אף שנה.

כשהיינו ילדים בשכונה היינו משחקים משחקי חברה עד השעות הקטנות של הלילה, ברחוב שלנו היה פנס אחד בודד שהאיר את כל הרחוב והיינו כולם מתקבצים מתחת לאותו הפנס. השכנות הייתה מאוד טובה, הדלתות בבניינים שלנו בשכונה תמיד היו פתוחות והשכנים והילדים היו נכנסים ויוצאים מבית לבית, הרגשנו אז כמו משפחה אחת גדולה.

אני בצעירותי

כיום כל המשפחה כולל הילדים והנכדים מתגוררים בהרצליה, והמשפחה מגובשת מאוד. בכל ערב שישי בקידוש כולם באים לאכול ולהתאחד באווירת השבת עם סיפורים חדשים, ברכות, משחקי חברה ואפילו ריבים על פוליטיקה. והחלק הכי חשוב – האוכל שלי ושל בעלי. בערבי שישי כולם נהנים באחוות המשפחה וקשה לכולם לעזוב את הבית שלנו. בכל שנה בפסח, בתור פרס לאפיקומן נוסעים כל המשפחה לנופש ברחבי הארץ, ונהנים ביחד.

אני ונכדיי הנפלאים

הזוית האישית

רותי: במהלך התכנית נהניתי לעבוד עם נכדי יונתן שהזכיר לי את חכמתו של אבי וגם מבחינה חיצונית, וגם בנדיבות שלו ובנתינה ובכבוד שלו כלפי מבוגרים. נהניתי להיזכר יחד עם המבוגרים האחרים בסיפורים מתקופות אחרות ולהתרגש מחדש, המפגשים היו מרגשים עבורי וזו הייתה חוויה מיוחדת.

יונתן: נהניתי מאוד להיות עם סבתא בחדר מחשבים, להקשיב לה וללמוד ממנה במהלך מפגשי התכנית, חיזקנו את הקשר המיוחד שלנו והעשרנו את עצמנו, כל אחד מהצדדים למד מהצד השני, שמענו גם סיפורי עלייה ומורשת של מבוגרים אחרים והייתה חוויה נפלאה.

מילון

מתורגמנית
עיסוק בתרגום של דיבור באופן סימולטני (בּוֹ-בַּזְּמַן) ,עבודה מצריכה היכרות מעמיקה עם שפת היעד, שפת המקור וכן עם התחום שבו עוסק הדיבור.

ציטוטים

”הוא ניבא שאמי תמות בגיל 64. כך ביום הולדתה, נר שביעי של חנוכה, הקפנו אותה כל בני המשפחה בחום, אהבה תפילות ודאגה“