מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מגולה למדינה

שיר וסבתא גבי
החתונה של סבתא גבי וסבא דוד
הציונות שלי - יסוד קיומנו

הציונות שלי לא התחילה בארץ. בשנות ה-30 סבי יעקב החדיר בי את יהדותי והאהבה לארץ ישראל. הוא היה מוסמך לרבנות, אך גם מהנדס רכבות. שימש כמנהל קו רכבת בודפשט- וינה, יהודי יחיד באירופה. היה יהודי גאה. מאז שאני זוכרת את עצמי שמעתי "שמע ישראל" ומנגינות תפילה. הוא קרא לי נסיכה. שתל גן ורדים על שמי, בבית הגדול שבו גרה כל משפחתנו המורחבת. היה חלק מאחוזה שלמה בעצם, שמעה חדרים, באר פרטית, גן עצי פרי מכל הסוגים.

%d7%90%d7%98%d7%a2%d7%91%d7%94%d7%9b%d7%92%d7%a8%d7%a7
סבתא גבי בגיל שנתיים

אחד הזכרונות הראשונים שלי: אני מבקשת מסבא דובדבנים שהבשילו על העץ. "קטפי לך" אמר. "אבל איך אקטוף? העץ כה גבוה". הוא הרים אותי בידיו והעלה אותי על ענף גבוה. קטפתי דובדבנים, אכלתי כמה מהם, בגדי התלכלכו. תליתי זוגות דובדבנים על אוזני. "ראה סבא, יש לי עגילים" אמרתי. הוא חייך מאוזן לאוזן.

145
סבתא גבי בגיל 4

עוד תמונה שזכורה לי: אבי חוזר מהתערוכה העולמית של התעשייה באירופה, שבה היה נציג החברה שבה הוא עבד. לילה… תוך שינה אני שומעת: "זה סוף העולם, הגרמנים יכבשו את העולם וישמידו את כל היהודים." לא הבנתי אז. ימים ספורים לאחר מכן ידיד לא יהודי הזהיר את אבי שיעצרו אותו בגלל פעילותו הציונית. הוא ארגן ציונים יהודים לעליה לארץ. עוד באותו לילה הוא יצא לדרך בניירות מזויפים, ועזב את הונגריה ואותנו. לא ידענו את הקורות אותו. קיבלנו מסר שגם אנחנו חייבות (אימי ואני) לצאת לדרך לכיוון ארץ ישראל. יהודים לא קיבלו דרכונים במשטר הפשיסטי. הצלחנו להשיג תעודת מעבר, כמובן מזויפת. ויצאנו לדרך שאת סופה לא ידענו. נסענו  ברכבות ולי אסור היה לדבר או לבכות כדי שלא יזהו אותנו. במשך כחודש וחצי בילינו ברכבות שונות ובמדינות שונות. שמעתי שפות שונות, אותן לא הבנתי.

%d7%a1%d7%91%d7%90-%d7%a8%d7%91%d7%90
סבא רבא יהודה

בסופו של המסע הגענו לבולגריה, שם אימץ אותנו יהודי יקר, רופא עיניים במקצועו. שדאג לנו ללינה ואוכל. הוא ארגן עלייה לארץ ישראל, ללא עזרה משום גוף ציבורי. העולים יצאו מעיר החוף ורנה בים השחור. התאכסנו שם באכסנייה עם עוד מועמדים להעפלה (עליה לא חוקית לארץ ישראל בתקופת המנדט). לא רצו להעלות ילדים לאוניות כיוון שהסכנות ארבו בדרך. לאחר כשלושה חודשים של ציפייה, עלינו על ספינה רעועה ששימשה בעבר להובלת בקר. נבנו דרגשים צרים, ואני ישנתי על הדרגש הצר יחד עם אימי. כאשר יצאנו לדרך היה חורף קשה וסוער. האונייה היטלטלה בים, ורבים חלו במחלת ים. הצוות היה בולגרי שהתנדב להביא יהודים לארץ ישראל. ורב החובל היה אדם מיוחד שדאג לי כל הדרך. מכיוון שלא היו אוכל ומים, הוא נתן לי משלו. כאשר התקרבה האוניה לחופי הארץ, הורדו ממנה סירה אחת גדולה, ונקשרו כמה סירות זעירות. על החוף היו אמורים צעירים יהודים לחכות לנו, אך לצערנו חיכו לנו חיילים בריטים "כלניות", צנחנים בריטים שאספו אותנו אחרי שעלינו על שרטון בחוף בת גלים בחיפה. הצעידו אותנו בשלשות לעבר נמל חיפה. ברחתי מהשורה, חייל בריטי רדף אחרי, תפס אותי בכוח. הייתי בסך הכל בת 6 וחצי, והשליך אותי לתוך השורה.

בנמל חיכו לנו אוטובוסים עם חלונות מכוסים. על כל ספסל הייתה פיתה, גבינה מלוחה, תפוז וברכה "ברוכים הבאים" בעברית. לא ידענו לאן מסיעים אותנו. הגענו למקום בו היו גדרות תיל, שער כניסה. שם עמדו שוטרים בריטים. הפרידו בין נשים וגברים. כל אחד למחנה אחר. היו שם צריפים גדולים, לכל צריף נשלחו כ-72 מעפילים. הצריף שהוכנסנו אליו היה חשוך, מיטות ברזל, מזרוני קש, שמיכת צמר צבאית ומין סיר שהיה צריך לשמש לנו לאוכל. התמקמנו. השמיכה דקרה. כולן היו בהלם. הוכנס סיר ענק עם מרק דלוח. כל הנשים בצריף התנפלו על מזון שלא ראינו זמן רב. אימי כעסה וצעקה: "תתביישו לכן, מה יחשבו הבריטים עלינו". כולן הסתדרו בתור ולקחו מן המרק בכלי שהיה על המיטה. הגיע הערב. החלטתי שלא אשאר בצריף, אני רוצה חופש. סגרו את הצריף מבחוץ שלא נוכל לצאת. צרחתי במלוא גרוני: "אני רוצה לצאת!". דפקתי על הדלת והמשכתי לצרוח. איש לא ענה. לבסוף פתחה את הדלת השוטרת הבריטית, שהייתה ערבייה. מראש הכנתי מחט מהתרמיל של אימי, ודקרתי אותה בישבן. היא קפאה במקומה. ברחתי החוצה ואז היא נתעשתה ורדפה אחריי. תפסה אותי ליד הברזיה, נתנה לי מכה מאחור, וסחבה אותי חזרה לצריף. לא הבנתי מדוע. בכיתי עד עלות השחר. בלית ברירה הסתגלתי למצב. הגיעו כמה אנשים שהחלו לארגן אותנו. ללמד עברית, לספר לנו על החיים בארץ, על המנהגים. היו אלה שליחי סוכנות שהיו מעין ממשלה שבדרך.

אבי לא ידע כלל שהגענו. ביקשנו שיעבירו לו כי הגענו ארצה. אסור היה לנו לכתוב מכתבים, כמו לאסירים מסוכנים. יום אחד, לאחר כחודש שמענו שקוראים בשמנו מבחוץ. ראיתי מרחוק דרך גדרות התיל את אבי עומד בחוץ. חייכתי וצעקתי חזרה: "אבא, אבא, אני פה". הדמעות חנקו את גרוני. לאחר כחודש וחצי נקראנו להנהלת המחנה ואמרו לנו שתוך שבועיים נוכל להשתחרר. ואמנם, ארזנו את מעט הציוד שהיה לנו. אחרי שעברנו את תהליך השחרור, הגענו לשער. שם חיכה לנו אבי, נפלתי לזרועותיו והדמעות זלגו ללא הפסק. אוטובוס חיכה לנו ולעוד כמה מהמעפילים ונסענו לתל אביב. שם קיבלנו תעודה זמנית ויכולנו להיות תושבים.

%d7%91%d7%94%d7%9b%d7%91%d7%98
תעודת זהות מנדטורית של סבתא רבתא מרגית (מרים)

כשיצאנו ממשרד בית העולים, ראה אותנו אדם ושאל: "מאין ולאן?". אבי ענה: "עכשיו באנו מבית העולים". שאל: "והיכן אתם גרים?". ענינו: "אין לנו כתובת". והאיש אמר: "בואו אלינו הביתה ותגורו אתנו". השתוממנו. מה פתאום אדם זר מציע את ביתו לאנשים שאינו מכיר. התגוררנו שם כשלושה חודשים, עד שמצאו עבורנו דירה קטנה. בדיעבד נודע לנו כי אבי התנדב לצבא הבריטי כמהנדס מבנאות מטוסים. לאחר יומיים בדירה משלנו, אבי נפרד מאתנו והתגייס לחיל האוויר הבריטי. חודשים ארוכים לא שמענו ממנו, עד שנתקבל מכתב שנפתח על יד הצנזורה הבריטית. שבו הוא כותב שהוא במדבר המערבי. על גבול לוב.

%d7%9c%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%9a
סבתא גבי והוריה במלחמת העולם השניה

מספר פעמים עד הניצחון, אבי מספר פעמים הגיע בדרך ללבנון מאחר ושימש כמתרגם בין חיל האוויר הבריטי וחיל האוויר של צרפת החופשית. שמחנו ואירחנו גם את חבריו, וציידנו אותם בחבילות של מזון ביתי. אבי נפצע בפעולה ושהה בבית חולים למשך כחודש, ונשלח לבית הבראה צבאי בארץ.

1
בת 10

לאחר שהשתחרר היה תקופה ארוכה בבית עד שנמצאה עבודה שהתאימה לכישוריו. היו לו הרבה כישורים. המציא לא מעט פטנטים שמשמשים גם היום את עיריית תל אביב. הוא בנה את הרמזור הראשון בתל אביב בצומת הרחובות: אלנבי, נחלת בנימין, שינקין, המלך ג'ורג' והכרמל. שימש שנים רבות ללא שום תקלות. במשך הזמן אבי יעץ ל"הגנה" בענייני רכש מטוסים והחזקתם.

כילדה ונערה הייתי מודעת לחיים בארץ, ובגיל מאוד צעיר הצטרפתי לחג"מ (חינוך גופני מורחב). כיסוי לפעילות נגד הבריטים של צעירים. פעלנו עד כמה שניתן לנו. העברנו "קשרים", היו אלה הודעות. היו מעט טלפונים, אבל הבריטים האזינו לכל השיחות. מסרנו אותן לידי חברים שהיו אמורים לצאת לפעולות נגד הבריטים. העברנו גם חלקי נשק בשקיות אוכל או ילקוטים. הבריטים הקימו מחסומים ובדקו את הנכנסים והיוצאים. ידעתי לא רע אנגלית ושרתי שירים ולפעמים גם רקדתי. כך עברתי את המחסומים.

%d7%97%d7%97%d7%9b%d7%94
סבתא רבתא תמר (אמא של סבא דוד) חיילת במלחמת העולם השניה

למדתי בגמנסיה "הרצליה" מכיתה ה'. בגמנסיה בכל בוקר היה מפקד. כל כיתה עמדה במקום קבוע זוגות-זוגות, רבע שעה לפני תחילת הלימודים. על הבמה עמד המנהל וצוות המורים. כל יום קראו את פרק היום בתנ"ך. זה היה בית ספר חילוני. אחר כך המנהל או אחד המורים סיפר את דבר היום. דברים שהבריטים צינזרו בכל העיתונים. לבסוף- תרגילי התעמלות במשך חמש דקות. כל כיתה נכנסה בסדר קבוע לכיתה. כל התלמידים עמדו במקומותיהם עד שהמורה, אמרה לשבת, ואז החל השיעור. בגמנסיה היה נהוג ללמוד שיעורי ציונות- שעתיים בשבוע, וגם להיבחן.

בעשרים ושמונה לנובמבר 1947, היה זה יום שישי. המנהל הודיע במפקד כי במוצאי שבת- העשרים ותשעה לחודש יהיה אירוע חשוב וכדאי לנו להגיע לאחד הכיכרות הגדולים בתל אביב. במוצאי שבת רציתי לצאת, אבל הורי לא אפשרו לי כי היה לי תיק על פעילות נגד הבריטים. זה קרה כאשר יצאנו שלושה להדביק כרוזים נגד הבריטים. אחד הנערים היה אמור לשמור ולהזהיר אותנו אם בריטים מגיעים. הוא לא שם לב ונתפסתי מדביקה כרוזים. זה היה מעשה פלילי בעיניהם. נלקחתי לתא מעצר ביפו. בחקירה לא אמרתי דבר. הם כעסו והשליכו לתא מצחין.

הורי התחילו לדאוג כאשר לא חזרתי הביתה עד הבוקר. אבי לבש את המדים הבריטיים, ענד את המדליות והלך לתחנת המשטרה. ביקש שיחפשו את בתו שנעלמה. לקח זמן רב עד שאחד השוטרים אמר שיש איזו ילדה בתא המעצר ביפו. הם הסיעו את אבי כדי לזהות אם זו בתו. כאשר נפתחה דלת התא, ואבי עמד בפתח נפלתי לזרועותיו ובכיתי ללא הרף. שחררו אותי בתנאי שאבי יחתום על התנהגות טובה ושלא אפעל יותר נגד הבריטים. חזרתי הביתה שפופה ומלוכלכת. מאז היה עליי להיזהר הרבה יותר. אבל, המשכתי בפעילותי נגד הבריטים.

באותה מוצאי שבת- העשרים ותשעה בנובמבר הורי אפשרו לי בכל זאת לצאת עם 2 מחברותי ושכן מבוגר. הגענו לכיכר מגן דוד שם בקומה השנייה, במקום  שהיה בית ספר לשפות "ברליץ". היה רמקול ענק שהעביר את הדיון באו"ם בארצות הברית. בסוף הדיון המתח עלה. כולם חיכו להצבעה על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודים ומדינה ערבית. כאשר החלה ההצבעה שמענו: בעד, נגד, נמנע. ההחלטה נתקבלה ברוב של 33 נגד 16. כאשר שמענו זאת פרצנו בשמחה, ומישהו החל לשיר את "התקווה", וכולם הצטרפו. התארגנו מעגלים-מעגלים של הורה וריקודי עם אחרים עד אור הבוקר. אמנם המדינה הייתה מצומצמת, הגליל המערבי ואזורים רבים אחרים היו בשטח המדינה הערבית. בכל זאת הייתה החלטה על מדינה. עוד באותו יום החלו הערבים לפגוע בתחבורה ובישובים יהודיים.  גרנו קרוב ליפו, ובכל לילה ירו הערבים על שכונות תל-אביב. ללמודים היינו צריכים ללכת בדרכים עוקפות ומאחורי קירות כדי לא להיפגע. כך זה נמשך עד ההכרזה על המדינה.

ב-ד' באייר תש"ח, מנהל הגמנסיה הודיע שלמחרת- יום שישי ה' באייר עלינו להגיע לשדרות רוטשילד למוזיאון תל אביב (כיום בית התנ"ך) בשעה 3 וחצי. היה זה יום הולדתי- 14 במאי. חברי ואני הגענו ועמדנו ליד המדרגות. ראינו מכוניות, וזה היה נדיר, ומתוכן יצאו מנהיגי הישוב ובראשם בן גוריון שהיה יו"ר הסוכנות. שהייתה הנהגת הישוב היהודי. בשעה 4 בדיוק שמענו את קולו קורא את הכרזת העצמאות. כולנו הופתענו. יש לנו מדינה!!! שרנו את "התקווה", כמובן. רקדנו עד כלות הכוחות. משם באו חברי לביתנו וחגגנו את יום הולדתי. באותו הזמן המטוסים המצריים הפציצו את התחנה המרכזית בתל- אביב והיו לא מעט הרוגים ופצועים. החלה מלחמת העצמאות.

הזוית האישית

שיר ענתבי מתעדת את סיפורה המדהים של סבתא גבי- גבריאלה.

מילון

חג"ם
חינוך גופני מורחב. כיסוי לפעילות נגד הבריטים.

ציטוטים

”הציונות שלי לא התחילה בארץ“