מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מגולה לגאולה

אני ונכדתי ביילי שרון
בצעירותי
מידי פעם קיבלנו דפים תלושים מספרי קודש שונים, למדנו כל מילה בשקיקה ובהתלהבות.

שמי שרה רבקה גורליק נולדתי להוריי שלום אליהו ופרידה מריישא וילנקין. סבי מצד אבי היה ה"מלמד" של הרבי מליובאוויטש ברוסיה. אני נולדתי בסמרקנד שברוסיה, בשנת תש"ג (1943) בזמן מלחמת העולם השנייה, בתקופת שלטון סטלין ואנשי הק.ג.ב ברוסיה – ארגון הביון והמשטרה החשאית הראשי של ברית המועצות. הארגון פעל בדרכים חשאיות נגד מתנגדי השלטון. השלטון הרוסי האתאיסטי ראה ביהודים שומרי תורה ומצוות מתנגדי השלטון ובאמצעות הק.ג.ב. רדפו אותם.
בתקופה זו חיי היהודים היו בסכנה. כאשר גילו יהודים לומדי תורה או מקיימי מצוות הם נשלחו לסיביר לשנים רבות ורבים מהיהודים שנשלחו לשם לא חזרו לעולם. משפחתי ומשפחות חב"דיות נוספות, למדנו במסירות נפש תורה וחסידות. בתקופה זו ספרי קודש לא היו מצויים בידינו וגם לא היה מהיכן לרכוש ולכן מידי פעם קיבלנו דפים תלושים מספרי קודש שונים, דרך סוחרי פרוות שהגיעו מארה"ב ונשלחו על ידי הרבי מליובאוויטש לבקר את חסידיו אותנו. כשהגיעו אלינו, השמחה הייתה רבה ומיד היינו מעתיקים אותם בכתב יד ומעבירים אותם הלאה לשאר החסידים. למדנו כל מילה בשקיקה ובהתלהבות.
כשהסתיימה מלחמת העולם השנייה הייתה אפשרות לאזרחי פולין, שברחו לרוסיה בזמן המלחמה, לצאת מרוסיה דרך לבוב. היהודים ניצלו את האפשרות לצאת. הם השתמשו עם דרכונים של אזרחים פולנים שמתו ברוסיה. דבר זה לא היה חוקי כלל והיווה סכנה חמורה. אילו היהודים שהחזיקו בדרכונים אלה היו נתפסים, דינם היה מוות.
יצאנו מסמרקנד לכיוון לבוב ומלבוב הוברחו כולם ברכבות אל מחוץ לתחומי רוסיה.כשהגענו ללבוב נודע לנו שהרכבת הקודמת שיצאה לדרכה נתפשה בגלל הלשנה. הגברים שהיו ברכבת נשלחו למאסר לסיביר הקפואה. ביניהם היה גם דודי, מנחם מענדל גורליק אשר לימים היה לחמי.
כשהתחילו המאסרים בלבוב משפחתי נסעה לצ'רנוביץ בשנת 1947. בצ'רנוביץ גרנו על גבעה ומולנו הייתה גבעה נוספת. על גבעה זו עמד בקביעות איש הק.ג.ב. שהשקיף כל הזמן לעבר ביתנו כדי לבדוק מי נכנס ומי יוצא, כדי לגלות עם מי יש לנו קשר ומה עיסוקינו, מה אורח החיים שלנו ואם אנו שומרי תורה ומצוות.
גרנו בצ'רנוביץ עשר שנים. וב-1957 דודי שוחרר מסיביר וחזר לסמרקנד. משם הוא כתב לנו שבאוזבקיסטן (סמרקנד) קל יותר לשמור תורה ומצוות. לכן חזרנו למקום מגורינו סמרקנד. אך גם שם לא היה פשוט לשמור תורה ומצוות, היה קושי ללכת לבית הכנסת מפני הסכנה ולכן התפללו בכל פעם בבית אחר. כשהגיע התור להתפלל בביתנו, אמי פחדה מהשכנים האוזבקים שמא ילשינו לשלטון ולכן בכל פעם הייתה ממציאה סיפור אחר לנוכחותם של האורחים. בדרך כלל למסיבות המשפחתיות השכנות היו מוזמנות, באחד הפעמים כששכנתנו שאלה את אמי איזו מסיבה מתקיימת בביתנו, אמי אמרה לה שיש מנהג שכשעומדים לשדך בת מגיעים השדכן, אבא של החתן, החתן וחבריו על מנת לראות את הכלה, וכל פעם מחדש הייתה אומרת לשכנה המוסלמית אוי מסכנה ביתי לא הולך לה בשידוכים…
אני והוריי

אני והוריי
בראש השנה ובימים הנוראים התפללנו גם באחד מבתי החסידים. תקענו שם בשופר, כמובן, שעשינו זאת בזהירות המירבית ובשקט. קיימנו את כל מצוות החג וכן את כל המנהגים כהלכה. בעשרת ימי תשובה נהגנו לא לקנות לחם בחנות אלא אפינו לחם לבד כדי שיהיה פת ישראל. וגם חלב לא קנינו בחנות אלא הלכנו לשכנה גויה שהיתה לה פרה בחצר, נוכחנו בשעת החליבה כדי לשתות חלב ישראל. בביתנו ייצרנו מהחלב לבן, גבינה ואפילו חמאה.
בסוכות בנינו את הסוכה בתוך המחסן שהיה בחצר ביתנו. קירות המחסן שימשו כדפנות הסוכה, והנחנו את הסכך בצורה מדוייקת על התקרה באופן שלא יבלוט החוצה.
בשמחת תורה שרנו שירים בלחש ורקדנו בלי נעליים כדי שהשכנים לא ישמעו. בחנוכה הדלקנו נרות ליד הדלת מתוך פחד שמא שכנים ידפקו בדלת. נהגנו לאכול לביבות ולשחק בסביבונים שהכנו לבד מעץ, כי כמובן שבחנויות לא ניתן היה להשיג דבר כזה.
בפורים חל יום הולדתו של דודי. כולנו היו מתאספים בביתו אבל, כמובן שהכל היה בחשאיות.
בפסח אפו את המצות באחד הבתים של החסידים וכולם עבדו שם. לאחר האפייה חילקו את המצות בין כולם, אך כמות המצות הייתה מצומצמת ולכן אכלנו הרבה תפוחי אדמה וביצים בפסח. פחדנו לזרוק את כל הקליפות רק לפח שליד הבית שלנו. ולכן זרקנו אותם בכל הפחים שבסביבה.
למדתי בבית ספר לנוער עובד כי בבית ספר זה לא  התקיימו לימודים בשבת, למדו שם רק חמישה ימים בשבוע. כאשר החגים חלו באמצע השבוע הייתה בעיה. ולכן תכננו אני וחברותיי ממשפחות החסידים, להיעדר מהלימודים לא רק בימי החג אלא חלקינו מוסיפות כמה ימים של היעדרות לפני או אחרי החג. קיווינו שכך לא יורגש שכולן חסרות באותו היום. פעם אחת הייתה חתונה לאחד מאנ"ש (אנשי שלומנו) ולמחרת כל התלמידות מבנות אנ"ש נעדרו מבית הספר. למחרת כשהגענו לבית הספר המנהל קרא לנו ואמר "אני מבין שיש חג ליהודים אבל לבית הספר צריכים להגיע וזו לכן האזהרה האחרונה".
האחים שלי וכמה מחבריהם למדו תורה בבית הוריי. אבי היה למדן גדול והוא לימד אותם. וכשהגיעו ארצה הם נבחנו והוסמכו לרבנות. בכל בוקר הם היו מגיעים מוקדם מאוד, כאשר בחוץ עדיין חשוך ומסיימים את יום הלימודים בערב כאשר כבר היה חושך, כדי שלא יראו אותם, לא בבוקר ולא בערב. כשמישהו הגיע לביתנו באמצע היום, אמי הייתה מכריזה בקול רם "כן, בבקשה" כדי שהבחורים ישמעו ורק אחר כך ניגשת לפתוח את הדלת. הבחורים כששמעו את קולה של אמי היו סוגרים את הווילון מרחוק מבלי להתקרב לחלון באמצעות פטנט שהמציאו… כדי שלא יראו אפילו את הצל שלהם.
חתונות נערכו גם בבתים כי לא היו אולמות כשרים. חתונתי נערכה בביתו של החתן. למחרת החתונה השכנה שבסמוך לבית הורי החתן דפקה בדלת ואמרה "שמעתי שהיה רעש בלילה אני עובדת "שמה" (מנקה בק.ג.ב – אבל זה היה מספיק…) ויש לי ציפורניים". התנצלנו והבטחתנו שזה לא יחזור שוב וברוך השם בזה זה נגמר.
עלינו לארץ ישראל בשנת תשל"א (1971) לאחר קשיים רבים. כשהגענו התאקלמנו ברוך השם מבחינה חברתית, בזכות החסידים שהגיעו לפנינו לארץ. אך מבחינה כלכלית לא היה קל. בעלי למד ב"כולל" ואני התחלתי לעבוד כמורה למלאכה בבית הספר. ביתי הבכורה חנה התחילה את לימודיה בבית ספר חב"ד בקרית מלאכי, בני זלמן למד ב"חדר" ויוסי הלך לגן, ברוך השם בלי דאגות מה יקרה עם שבת וחגי ישראל. ברוסיה לאחר כל שבת וחג אמרנו "ברוך השם שהשבת עברה בשלום והצלחנו לשמור עליה". בארץ יכולנו לומר "ברוך השם שעוד מעט מגיעה שבת הקדושה ונוכל להתענג בה". וזה היה שווה הכל.
החלום שלנו היה לראות את הרבי מליובאוויטש. בעלי ואבי נסעו בהזדמנות הראשונה לי"ט כסלו. אני נסעתי באותה שנה לי' שבט יחד עם קבוצת נשים לרבי. כששהיתי אצל הרבי התקשרו אלינו מנשי חב"ד ניו יורק ושאלו אותנו אם אנחנו מעוניינות לנסוע לכנס של נשות חב"ד במיאמי, נסענו ושם ביקשו ממני לספר על החיים שלנו ברוסיה, שזה עתה יצאנו משם. אני סיפרתי שב"שבע ברכות" שלאחר החתונה שלנו הגיע אלינו ר' לויק פרסמן, שהיה החזן בבית הכנסת הממשלתי, ושר לנו את הניגון "הושיע את עמך". היינו מרותקים לשיר ואז הוא סיפר לנו את מקורו של הניגון. הוא סיפר שהוא שמע את הניגון מפיו של אברך לא מוכר שהגיע לבית הכנסת וזימזם את הניגון לאחר התפילה. בסיום התפילה ניסה ר' לויק להתחקות אחר האורח ולבסוף נודע לו שהאברך הגיע בשליחותו של הרבי מליובאוויטש, כדי לעודד את חסידיו. האורח מסר לר' לויק דרישת שלום מהרבי ודברי עידוד, הוא אמר "הרבי מסר תתחזקו הישועה קרובה".
לאחר שסיימתי לספר את סיפורי בכנס במיאמי, ניגש אלי אחד הנוכחים ואמר לי "דעי, האברך שביקר ברוסיה בהוראת הרבי ושעליו סיפרת הוא אחי בנימין כץ". הוא הוסיף שהרבי הכין עם אחיו את הביקור לפרטי פרטים עד שאחיו ידע את כל הכתובות בעל פה. הרבי גם הדריך את אחיו שלא יישן על הסדין בבית המלון, כדי שלא יבחינו שאדם לא רגוע ישן במיטה, כי אז הסדין יהיה מקומט מדי, והרבי הוסיף שיקמט מעט בידיים את הסדין, כדי שיחשבו שהוא ישן על הסדין.
זכיתי להיכנס לרבי ליחידות. כמובן שרגע זה לא יישכח ממני לעולם.
משפחתי המורחבת

משפחתי המורחבת

מילון

ק.ג.ב.
ארגון הביון והמשטרה החשאית הראשי של ברית המועצות. הארגון פעל בדרכים חשאיות נגד מתנגדי השלטון.

"כולל"
מוסד לימודים ישיבתי לתלמידים נשואים (הקרויים אברכים) הממשיכים ללמוד אחרי הנישואין.

"חדר"
כינוי מסורתי למסגרת לימודים דתית בה לומדים מקצועות קודש, ילדים בגילאי בית ספר יסודי.

אתאיסט
אינו מאמין באלוקים.

ציטוטים

”זכיתי להיכנס לרבי ליחידות ורגע זה לא יישכח ממני לעולם.“

”ברוך השם בארץ ישראל חיכינו לבואה של השבת ולהתענג בה.“