מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבת יחידה למשפחה במושב אודים

סבתא מירה והנכד יואב באום
סבתא מירה כחילת
תולדות חייה של סבתא מירה באום שנולדה במחנה העקורים בגרמניה.

נולדתי בשנה 1948 במחנה עקורים בגרמניה.
 
כשהייתי בגיל 7 חודשים בשנת 49 באותו מחנה נולדו כ-2000 ילדים בין השנים 45-50 רובם נמצאים בארץ. בתאריך 22 דצמבר 2015 הייתה בארץ פגישה ראשונה של כל הילדים שנולדו במחנות עקורים. עלינו ליפו וגרנו שלוש  משפחות בבית אחד עם מטבח משותף ושירותים משותפים, ואת זה אני זוכרת למרות שהייתי רק בת שנתיים. אחר כך עברנו לבית ערבי אחר ובחצר היה לנו לול תרנגולות וערוגת תותים.
 
הדבר שאני הכי זוכרת מהתקופה הזאת זה שיום אחד נשרף הלול לשכנים שלנו והאישה ישבה באמצע החצר וצעקה באידיש שהייתה גם שפת האם שלנו. בגיל שלוש עברתי עם אימי לקיבוץ מעלה החמישה שרובו היה מיוצאי "גורדוניה" שההורים שלי היו שייכים אליהם בפולין. הסיבה למעבר היה בגלל שהורי נפרדו.
 
החיים בקיבוץ זכורים לי כמאושרים למרות הלינה המשותפת. במיוחד זכורים לי הטיולים שעשינו ברגל לאבו גוש ושאר מקומות בסביבה. בחורף הלכנו לבית הספר בשלג. בקיץ ישבנו  על הדשא וחילקו לנו גלידה שבעצם זאת הייתה חתיכת קרח. 
 
בשנת 1954 אימי החליטה לעבור לתל אביב  לאבי, אבל לי נגרם משבר אבל גם שמחה שהייתי עם אמא ואבא ביחד. העיר נראתה לי מאוד משונה עם כל הבתים הגדולים וחשבתי שבעצם הגעתי לארץ אחרת. מאוד התגעגעתי לילדים בקיבוץ ולכל הטיולים וההרפתקאות שעשינו. למדתי בשלושה בתי ספר בתל אביב עקב מעברי דירות שאחד מהם היה "א.ד. גורדון" המפורסם ששם גם עבדו יום בשבוע. אצולת תל אביב למדה שם. ישבתי ליד המשורר המפורסם עלי מוהר.
 
היינו חייבים להיות בתנועת נוער. משם עברתי לפנימית הכפר הירוק. כתוצאה מהמעבר והגירושים של הורי חשבנו שפנימיה יכולה להיות רעיון טוב ואכן היה. הייתי ב"כפר הירוק" שלימד אותי להיות עצמאית ולדעת לחלוק עם חברים. עברתי ללמוד בפנימית הכפר הירוק כי זה היה דיי מקובל ללמוד ללכת לפנימייה – כל אחד והסיבות שלו. בפנימייה היינו צריכים לעבוד כל יום אחרי הלימודים ולדעת להסתדר. גם מבחינה חברתית למדנו להיות עצמאיים והיינו לפעמים בורחים לתל אביב או לרמת השרון לקנות עוגה קרטיב .
 
לאחר הפנימייה הלכתי לסמינר למורת רוחי, אבל לרוחה שלאימי, ללמוד בסמינר אוהלו במגמת גננות. סיימתי את הלימודים למרות שידעתי שלא אעבוד בזה.יום אחד ברחתי עם חברה לחוות "ורד הגליל" כדיי לרכב על סוסים
כמעט גירשו אותנו מהלימודים.
 
מאחר וסיימתי סמינר גוייסתי ליחידת מורות. קיבלנו דירה באזור שנקרא עתיקות ג' באשקלון. היינו צריכים לחפש
בכוחות עצמנו אנשים שרצו ללמוד עברית. מאחר והיינו ברשות עצמנו היינו דיי חופשיים וזה גרר להרפתקאה. באחד הימים באה אלי חברה וסיפרה שיש מטוסשטס לשארם אשייך ומי שבא במדים יכול לעלות על המטוס בלי שישאלו אותו שאלות. התייצבנו בשדה דב עם מדים ועלינו על המטוס בטוענה שאנו משרתות שם ומחכים לנו. ירדנו מהטיסה ופסענו ישר לחדר אוכל קצינים. משם הדרך היתה קצרה לקבלת חדר, שהיה ממוקם בתוך המים בגאות ועל החוף בשפל. צבטנו את עצמנו להאמין שזה אמיתי ולאחר 3 ימים של צלילות הגיע הזמן לחזור הביתה
אבל איך?
 
הודיעו לנו שיש אנייה של חיל הים שיכולה לקחת אותנו לאילת אבל פספסנו אותה. אחרי שרדפנו אחריה בסירת טורפדו. בסוף עלינו על הרקולס וירדנו  במרכז הארץ למסירת דין וחשבון לאן נעלמנו ויצאנו בנזיפה. סיימתי את הצבא ופתאום הייתי ברשות עצמי שזה היה קצת מפחיד.
 
חברה שהייתה איתי בטירונות ביקשה שאצטרף אליה ללונדון.זאת הייתה פעם ראשונה שלי בחו"ל (לא כמו היום שכל הילדים היו כבר בחו"ל) בעזרת קשרים הכרתי הרבה חברים חדשים ישראליים שבאו כמוני לטעום אחרי הצבא וכמו כן נרשמתי לקולג' ללימוד אנגלית שכלל גם טיולים כמו לסקוטלנד למשל. זאת הייתה שנה מעניינת וכיפית. אחר כך טסתי ללוס אנג'לס בעקבות הזמנה של קרובי משפחה. בלוס אנג'לס נחשפתי לתרבות האמריקאית לטוב ולרע. מצד אחד עושר ופאר ומצד שני כל אחד חי לעצמו. הרביתי לטייל בקליפורניה וליהנות מהנופים היפים. הכרתי שם  הרבה אנשים, רובם ישראלים שאיתם מצאתי שפה משותפת. לאחר שנתיים רצופות שלא הייתי בארץ חזרתי למשפחתי.
 
הגעתי לתל אביב ומצאתי עבודה במשרד גדול ומפורסם ואז פרצה מלחמת יום כפור. החיים בתל אביב לא קסמו לי ותמיד נמשכתי לחיי כפר. למזלי, הכרתי באחד הימים את בעלי שבא ממושב אודים. הכרות זאת הייתה מיוחדת והכל בגלל שנסעתי יום אחד בגשם מתל אביב לנתניה למלא את המצבר. (מי שרוצה את הפרטים המדויקים ייגש אלי בהזדמנות) בקצור מהנסיעה הזאת יצאה חתונה. כמו שאומרים יצאה לחפש את האתונות ומצאה את המלוכה……  המעבר למושב היה קליל וחלק כי כמו שכבר סיפרתי אהבתי תמיד את האווירה הזאת ורק אמא שלי לא הבינה איך אחיה במקום "שכוח אל" כזה במושב "אודים".
 
במושב אודים, אני חיה כבר 40 שנה ובו נולדו 2 ילדיי שהביאו לי כבר שישה נכדים.
 
משוב של מירה על תכנית הקשר הרב דורי
"נהניתי לספר ליואב את קורות חיי ולהיות איתו לבד כמו כן "הרחתי" קצת את האווירה בבית ספר".
 משוב של יואב על תכנית הקשר הרב דורי
"נהניתי לשמוע את הסיפורים של סבתא במיוחד ההרפתקאות כמובן נהניתי להיות עם סבתא לבד!" 
 
העשרה
אודים: " אוּדִים הוא מושב הנמצא מדרום לנתניה ומשתייך למועצה אזורית חוף השרון. זהו היישוב היהודי הראשון שהוקם בישראל לאחר קום המדינה. כיום מתגוררים במושב כ-1,200 תושבים. המושב הוקם באוגוסט 1948 על ידי ניצולי השואה, בסיוע חברת רסקו.  שם היישוב נסמך על ספר זכריה (ג, ב): "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" כסמל לניצולי השואה"
.
מורה מובילה לביאה צינגוט, מדריכה מחוזית אילת שחק
תשע"ו 2016
 

מילון

מחנות העקורים
לאחר השואה הקימו בעלות הברית המערביות מחנות עקורים באזורים בהם שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. הדיירים הראשונים במחנות אלה היו ניצולי מחנות ריכוז ששוחררו בידי בעלות הברית על אדמת גרמניה. התנאים במחנות אלה היו קשים ביותר, בייחוד בראשית קיומם. רבים ממחנות אלה היו בעברם מחנות ריכוז ומחנות צבא גרמניים. כך מצאו עצמם ניצולי השואה שוב מאחורי גדרות תיל, סובלים ממחסור במזון, לבוש ותרופות.

אודים
אוּדִים הוא מושב הנמצא מדרום לנתניה ומשתייך למועצה אזורית חוף השרון. זהו היישוב היהודי הראשון שהוקם בישראל לאחר קום המדינה. כיום מתגוררים במושב כ-1,200 תושבים. המושב הוקם באוגוסט 1948 על ידי ניצולי השואה, בסיוע חברת רסקו. שם היישוב נסמך על ספר זכריה (ג, ב): "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" כסמל לניצולי השואה.

ציטוטים

”היינו צריכים לחפש בכוחות עצמנו אנשים שרצו ללמוד עברית “