מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבריחים את הגבול

בילדותי
אני על כתפיי אבי
קורות משפחתו של זאב לביא

אמי מרים (מרייטה) נולדה בעיר יאסי שברומניה, בבית היו שישה אחים ואחיות, שלוש בנות ושלושה בנים. משפחת אמי הייתה מסורתית. בחודש יוני בשנת 1941 התחוללו פרעות בעיר יאסי, כ 2,000 יהודים נרצחו תוך כמה ימים בתחומי תחנת משטרת יאסי ובקרונות המוות עליהם העמיסו את היהודים שנותרו בחיים לאחר הפרעות. הסיעו אותם שלושה ימים הלוך ושוב, בקרונות בעלי חיים שדלתותיהם נאטמו ע"י קרשים שהוצמדו לקרונות במסמרים. רוב היהודים מתו מצמא ונחנקו בקרונות. באחד הקרונות היה גם אח אחד של איי שהצליח להשתחרר וברח. אותו אח הגיע בסוף לישראל עם משפחתו ונפטר בשנה האחרונה.

אמי עברה מהעיר יאסי לבוקרשט כדי ללמוד תפירה, שם הכירה את אבי שמואל (סמי) שנולד בעיר רומן כ-50 ק"מ דרומית ליאסי. סבי מצד אבי היה סנדלר. אמי פגשה את אבי לראשונה בלווית אמו ושניהם נסעו יחד לבוקרשט. שם התחתנו ושם גם אני נולדתי בשנת 1947. אבי היה חשמלאי לפני חתונתו, והיה במחנה כפייה רומני בזמן המלחמה. לאחר חתונתם המשיך לעבוד כחשמלאי. בזמן חתונתם היה אבי כבר בן 44 ואמי רק בת 20. על ההיסטוריה של אבי אנו יודעים מעט מאד.

אני תינוק במחנה הסוכנות באוסטריה 1948

בשנת 1948 ברחנו יחד – אבי, אמי ואנוכי – מרומניה בליווי כמה משפחות יהודים ובהדרכת מבריח חצינו את הגבול. כמובן שהייתי על ידיה של אמי ומסיפור שסיפרה לי עולה שאבי הציע לה להעביר אותי לידיו כי כבר נוצר נמק בזרועה, אבל לאורך המסלול ראתה אמי משפחה שמותירה תינוק בדרך כדי שישתוק והם לא יתפסו. אמי סירבה. הגענו לאוסטריה ושהינו שם שנה וחצי במחנה שנוהל ע"י הסוכנות היהודית. שם קיבלנו חבילות שהגיעו דרך הסוכנות, חבילות שהכילו ממתקים ובגדים. אמי סיפרה שהשכנות קינאו בנו מאחר והייתי תינוק יפה, והחבילות זרמו למשפחתי. באותה עת עבד אבי לפרנסתנו כחשמלאי בקרקס בוינה.

הגענו לארץ באונייה Teti והוריי השתכנו במעברה בירושלים. מאוחר יותר קיבלנו חדר בבניין משותף עם עוד משפחות יהודיות. שתי אחיותיה של אמי הגיעו לארץ, נתפסו ע"י הבריטים והוגלו לקפריסין. אח אחד מרומניה ברח לרוסיה כדי שלא יגייסו אותו, שני אחים ומשפחותיהן הגיעו לארץ בשנות השבעים.

בארץ, בשנת 1949, נולדה אחותי יהודית (איטה) שמשום מה מדברת רומנית די טוב. אני מבין מספר מילים ברומנית כי הוריי דברו אלי רומנית ואני עניתי להם בעברית. כשהגענו ארצה עבד אבי בחברת סולל בונה. הוא פוטר עקב גילו המתקדם וכיון שלא הסכים לבצע שמירות בפקודת הצבא למרות גילו. לאחר מכן הוא עבד כחשמלאי בהקמת בית החולים הדסה בעין כרם בירושלים לפני שהפך לחשמלאי עצמאי. אמי עבדה למחייתה כמוכרת בחנות בגדים ודברי סדקית במרכז ירושלים. בבית שלנו שרר מחסור בחלק מן השנים והיו לנו בעיות כלכליות.

אני כפעוט

אני למדתי בבית ספר עממי הכרמלי בשכונת המושבה הגרמנית, לאחר מכן בתיכון בגימנסיה העברית ברחביה. בסוף ביה"ס העממי הצטרפתי לתנועה המאוחדת, בתיכון הצטרפתי למחנות העולים למשך ארבע שנים. כמו בכל שכונה, מעגל המשחקים היה בשכונה הסגורה ולא הגענו למרכז ירושלים אלא במועדים חגיגיים כמו מצעד העצמאות. ככלל העברנו את הזמן במרחב הקרוב לבית. בשכונה היה לי חבר איתו שיחקנו כדורגל, הוא התגייס לצנחנים ואני קינאתי בו והלכתי בעקבותיו. לא זכור לי שהוריי התנגדו להתנדבותי, הם גם לא ידעו בדיוק מה זה צנחנים.

בבר המצווה

ביום ההולדת ה-47 שלי נפטר אבי שהיה בן 94 במותו, לאחר שעבר את כל המחלות הכתובות בספרי הרופאים. לפני קרוב לשנתיים נפטרה אמי והיא בת 92 במותה. כנראה שלמרות כל המחלות והאירועים שעברו בחייהם, הוריי כנראה מדור נפילים ואולי אולי זה גם יקרין עלי.

אני הקמתי משפחה לתפארת, שלושה ילדים: בת- פסיכולוגית קלינית, בן -קבלן לעבודות שימור, בת -מנהלת אבטחת איכות במפעל שנותן שרותים כאלה. יש לנו שמונה נכדים נפלאים ועוד אחד בדרך. אשתי ואני עדיין עובדים למחייתנו.

תמונה משפחתית

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

איור של אריה טופור

מילון

סִדְקִית
סִדְקִית או גָּלַנְטֶרְיָה (מצרפתית: Galanterie) הם מוצרי עזר קטנים לתפירה ורקמה כגון חוטים, מחטים, מסרגות, כפתורים, טלאים, אצבעונים וכדומה. מוצרים אלה נמכרים בחנויות קטנות המתמחות בכך ("חנויות סדקית") ולעיתים על ידי רוכלים. לעיתים נמכרים בחנויות הסדקית (בעיקר בגדולות שבהן) גם חוטי סריגה מצמר ובדים. בחנויות סדקית נמכרים לעיתים גם אביזרי אופנה כגון גרביים, צעיפים וכפפות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לא זכור לי שהוריי התנגדו להתנדבותי, הם גם לא ידעו בדיוק מה זה צנחנים“