מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבצע משה – סבתא מירה קולטת עולים

טיול למנהרות הכותל בירושלים
אני מלמדת באולפן
מבצע משה

חורף 1984. כפר סבא. חנוכה. קר. ערב, חושך. רב הנסתר על הנגלה. מרכז קליטה לעולים חדשים. איך זה התחיל?

בשנת 1947, נולדתי במחנה פליטים באוסטריה, לינץ. בשנת 1949, עלינו לארץ. לאחר תקופה קצרה במעברת שער עלייה, בנינו את חיינו בחיפה.

משנת 1970, עסקתי בקליטת עלייה במסגרת אולפנים לעברית.

בחנוכה 1984, פנו אלי נציגי הסוכנות היהודית וביקשו שאבוא לכפר סבא, למרכז הקליטה כדי לעזור בקליטת עולי אתיופיה.

שלוש תמונות נחרתו לי בראש מהיום הראשון: הראשונה, כמה עשרות אנשים, הגברים בדובונים כהים, כובע על הראש ועל הכובע מגבת, הנשים בשמלות ארוכות ודובונים. כולם נועלים נעלי התעמלות.

התמונה השנייה, חדר אוכל במרכז הקליטה, עם עשרות אנשים סביב לשולחנות. השולחנות עמוסים באוכל לארוחת ערב (גבינות, ירקות, לחם וכו') ושומעים את השקט.

תמונה שלישית: המועדון במרכז הקליטה, שהוסב לתינוקיה. מיטות תינוק, אחת ליד השניה, ממש צמודות. הרבה תינוקות מקסימים, שזו להם כנראה הפעם הראשונה לשכב במיטה.

כך התחיל מבחינתי המסע לקליטת יהודי אתיופיה.

אנשים שהגיעו אחרי מסע ארוך, מפרך, ומסוכן. פגשנו אנשים עייפים, מותשים ומבולבלים. בדרך לארץ, עוד באתיופיה הם נאלצו לעזוב את בתיהם מבלי ליידע איש וללכת ברגל ימים ושבועות, חשופים לתנאים קשים מאוד, עם מעט מאוד אוכל ומים והיתקלויות עם שודדי דרכים. חלקם לא שרדו. המשפחות נאלצו לקבור את מתיהם בדרך.

כל חייהם הם חלמו על ירושלים, הארץ הקדושה, והנה הם הגיעו. הם הגיעו עם הרבה חלומות, אבל מבלי להכיר את המציאות בארץ. נתקלו בתרבות שונה לגמרי, אוכל אחר, לבוש אחר,שפה חדשה, מנהגים אחרים, ובעיקר, יהדות אחרת מזו שהם הכירו.

השבועות הראשונים לקליטה התמקדו בבדיקות רפואיות ורישומים שונים, כגון להוציא תעודת זהות, להירשם לקופת חולים, וכו'. המבצע התנהל ללא ידיעת הציבור, ולאט לאט דלף מידע והגיעו אזרחים רבים שרצו לעזור בקליטה. אנשים הביאו בגדים, משחקים וצעצועים לילדים. הפער התרבותי היה ענק. מספר דוגמאות:

הילדים הקטנים נבהלו מהבובות שקבלו, חשבו שהן שדים, גם כשהביאו להם בובות בצבע כהה.

הילדים לא העזו לדבר בנוכחות מבוגרים.

 

היה להם קשה מאוד להתרגל לאוכל, כי שלהם הרבה יותר חריף. הלחם, הקמח, הכל שונה. (הם רגילים לאכול "אינג'רה").

קרה שפנו לרופא וכשהוא שאל מה כואב להם, ענו: הלב. הכוונה הייתה שהם מאוד עצובים, מתגעגעים לבני משפחה, למנהגים שהכירו, לעבר שלהם .

הבלבול היה גדול. גם בין העולים, וגם בין הקולטים. התקשורת בינינו הייתה קשה מאוד. לא הייתה לנו שפה אחת משותפת. הם לא ידעו עברית או אנגלית, ואנחנו לא ידענו אמהארית. היה לנו מתורגמן אחד.

לא פשוט היה לנו להבין ולהפנים את הקודים התרבותיים שלהם, ולהפך. הם היו צריכים בבת אחת להכיר ולהבין מציאות שונה מאד מזו שהכירו ובמקביל, שונה מאד גם מזו שחלמו עליה.

מה התובנה מהסיפור הזה? על מה אני רוצה לשים דגש? מה חשוב לי שהנכדים שלי יקבלו מזה? : שני דברים:

  1. אין לנו ארץ אחרת. (אני מודה להורים שלי שקבלו את ההחלטה לעלות לארץ).
  2. אין תרבות טובה/ גבוהה/ נכונה. יש תרבות אחרת . אנחנו חייבים לכבד כל תרבות, לכבד את השונות.

הזוית האישית

מירה שחר: זמן איכות שלי איתך. העברתי לך חוויות שהולכות איתי הרבה שנים ואני שמחה שאתה לוקח חלק מהזכרונות שלי. היה מעניין לשמוע סיפורים של אנשים אחרים. הפעילויות היו מגוונות ומעניינות ומאוד נהנתי מהטיולים. חגית הובילה את המפגשים במרץ ובעניין רב והפעילה אותנו בפעילויות מגוונות ושונות.

תומר שחר (נכד): אני נהניתי מאוד לבלות זמן איכות עם סבתא שלי, שלא היה יכול לקרות בתדירות כזו גבוהה. הסיפור של סבתי ושל המשתתפים האחרים בתכנית היו מאוד מעניינים ונהננו כולנו לשמוע אותם. הטיולים/סיורים בבית התפוצות, ובמנהרות הכותל היו מעשירים ולימדו אותנו הרבה על המורשת ועל היסטורית היהדות. המדריכה שלנו חגית לקחה חלק פעיל בשיעורים.

מילון

הסוכנות היהודית
מאז הקמתה בשנת 1929, הסוכנות היהודית פעלה למען השבתם הביתה וקליטתם בארץ של למעלה משלושה מיליון עולים, הקימה למעלה מארבע מאות וחמישים ישובים חקלאים ברחבי מדינת ישראל, חינכה למעלה מ-300 אלף ילדים במוסדות עליית הנוער, הדריכה מאות אלפי מורים ומדריכים בארץ ובחו"ל וכן הקימה למעלה מ-1,500 מוסדות חינוך ותרבות ברחבי מדינת ישראל. מאז ועד היום פועל הסוכנות היהודית למען העם היהודי ועל מנת לקרב בין ישראל ליהודי העולם ובין יהודי העולם לישראל.

ציטוטים

”"אין לי ארץ אחרת" - מילים מאת אהוד מנור. “