מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבית הילדים ועד להקמת משפחה

סבתא ואני
הגן של סבתא (גן ציפ בקיבוץ עין המפרץ)
הבריחה מבית הילדים, איך נכנסנו לתנועת השומר הצעיר, הכרות - 7 חתונות

הקשר הרב דורי – משפחות צולמן / סוסן

ילדות

קוראים לי חנה, נולדתי בקיבוץ עין המפרץ ושם עברה עלי ילדותי וחלק ניכר מחיי הבוגרים. עין המפרץ הוא קיבוץ של השומר הצעיר בו הלינה המשותפת הייתה חלק מהאידאולוגיה הקיבוצית. זאת אומרת ילדי הקיבוץ גדלו בבתי הילדים מגיל 0 עד 18. בבתי הילדים אכלנו את כל הארוחות, התקלחנו, ישנו, וכל חיי הקבוצה התנהלו בבית הילדים כשהמחנכים, הגננת והמטפלות היו אחראים עלינו.

חנה כילדה בגן ציפי בקבוצת הילדים בערך באותו גיל

ככל שגדלנו האצילו עלינו יותר ויותר סמכויות. מגיל מאוד צעיר למדנו להוריד כלים משולחן האוכל ולנקות את שולחנות האוכל. האכלנו את החיות בגן והרמנו את כיסאות הכיתה. באותם ימים הגן היה יחד עם כיתה א' ו- ב'. כל יום היינו הולכים אל חדרי ההורים בשעה ארבע אחר הצהרים וחוזרים אל בית הילדים בשעה שבע בערב, אז היינו נפרדים מההורים, אוכלים ארוחת ערב, לאחר מכן היינו מלבישים פיג'מה, מצחצחים שיניים ונכנסים למיטות ומחכים לסיפור שהמטפלת תספר לנו. ואז המטפלת הייתה עושה כיבוי אורות, אומרת לנו לילה טוב ומחכה עד שנרדם ואז הולכת לה לדרכה ואנחנו היינו נשארים לבד.

זיכרון מיוחד

לילה אחד היה חורפי ומאוד גשום עם רוח חזקה שהנידה את צמרות העצים, התעוררתי מחלום בהלה כולי מפוחדת. התחלתי לבכות וקמתי מהמיטה ונעמדתי באמצע הגן וצעקתי בבכי "שומרת לילה בואי לגן ציפי" כך קראתי כמה פעמים. שומרת הלילה הייתה בבית התינוקות וכאשר הילדים בכו היא הייתה שומעת אותם בשמרטף ובאה לעזור לילד הבוכה. לאחר כמה פעמים נוספות שקראתי לשומרת הלילה והיא לא הגיעה, נוגה ילדה מהגן שלי התעוררה ובאה לעזרתי ושתינו צעקנו "שומרת לילה בואי לגן ציפי". מכיוון ששומרת הלילה לא הגיעה הציעה נוגה: "בואי נלך להעיר את ההורים שלך", מיד חשבתי שזה רעיון מצוין. התלבשנו במעילים, כובעים ונעלנו מגפיים, פתחנו את דלת הגן ויצאנו אל הלילה השחור.

אז לא הייתה תאורת רחוב כמו היום, לרגע התחבקנו נתנו יד האחת לשנייה והתחלנו לרוץ אל בית הורי. הרוח נשבה בחוזקה ושמענו את העצים חורקים ברוח, כל צל נראה היה כמפלצת אך אנחנו השתיים הקטנות אוחזות ידיים ורצות מהר. סוף סוף הגענו ונעמדנו תחת גגון הכניסה אל החדר של הורי. כשעמדתי מול הדלת התחלתי לבכות ולבכות והדמעות החמות יורדות על לחיי הקרות, נגה שאלה "חנה למה את בוכה עכשיו? בואי נעיר את ההורים שלך,ואני עניתי לה "אני כל כך מפחדת שהם יכעסו עלי, שברחנו מבית הילדים ומה פתאום אני מעירה אותם באמצע הלילה ובאה אליהם לחדר." נוגה חיבקה אותי ואז אמרתי לנוגה "בואי נחזור הביתה לגן". רצנו מהר עד שהגענו אל בית הילדים. נכנסנו בשקט חלצנו את המגפיים וסידרנו במקום שלא יגלו שברחנו, ותלינו את המעילים.

כשנכנסנו שתינו מחובקות יחד למיטה של נוגה נרדמנו מרוב עייפות. את הסיפור הזה אני זוכרת היטב מילדותי וכשהפכתי להיות אימא היה לי מאוד קשה עם הלינה המשותפת. אסנת ביתי הבכורה גם היא ברחה מהגן ונורית הייתה מתעוררת בבוקר מוקדם ונעמדת בוכה ליד הגדר של הפעוטון. אז גמלה בלבנו ההחלטה שחייבים לעבור לקיבוץ שיש בו לינה משפחתית, כך למעשה בחרנו והגענו לקיבוץ רמת יוחנן.

תנועת השומר הצעיר

זה היה כשהיינו בכיתה ו', כל יום אחר ארוחת הצהריים הייתה שעה של עבודה בה רחצנו את החדרים, הכיתה, חדר האוכל ועוד. דלתות בית הילדים היו פתוחות כדי שנגרוף את המים מהשטיפה החוצה. הדלתות נשארו פתוחות כדי ליבש מהר את המסדרון ופתאום סלע בגודל כדור קטן נזרק לאמצע המסדרון ומסביב לו היה נייר עם גומייה. אנחנו לא הבנו מי מתקיף אותנו ורצנו החוצה לראות מי זורק אבנים. ראינו נער על אופניים בורח כשהוא כולו לבוש שחורים ועל ראשו כובע שמשך על פניו כדי שלא נראה את פניו. לאחר שברח מאיתנו חזרנו אל בית הילדים וראינו שעל הסלע הקטן יש נייר עם גומייה הורדנו את הנייר וקראנו את מה שהיה כתוב. "סודי ביותר" ומתחת "אסור לשתף אף מבוגר בסוד גם לא את המחנכים" ובהמשך "ביום חמישי בשעה תשע וחצי בלילה אתם אמורים לצאת בשקט מבלי שיראו אתכם ולהגיע למתבן (מחסן לאחסון קש, חציר, גרגרים) הראשון ליד הרפת" שם תחכו בשקט ותחכו להוראות הבאות.

מאוד התרגשנו והתחלנו לדבר בינינו מה זה יכול להיות, מי שלח לנו כזה מכתב ואין שם על המכתב. היינו מאוד סקרנים ומאוד נרגשים. חיכינו שיגיע כבר יום חמישי ובינתיים התאמנו איך הולכים שפופים מתחת לתאורת החצר שלמזלנו לא הייתה כל כך מרובה באותם זמנים.

הגיע יום חמישי ואנחנו חוזרים מהר אל בית הילדים מחדרי ההורים, מהר כולנו מצחצחים שיניים ונכנסים למיטות וביקשנו מהמטפלת שלא תספר סיפור ארוך כי היום אנחנו עייפים במיוחד. המטפלת התחילה את הסיפור ולאחר רבע שעה עשינו את עצמנו ישנים והיא הלכה שמחה ומרוצה. מיד לאחר שהלכה קמנו בשקט בשקט, הורדנו את הפיג'מות ומתחתן היינו כבר לבושים בבגדים כהים כדי שלא יראו אותנו בחושך. סידרנו את המיטות כאילו יש מישהו מתחת לשמיכה ויצאנו אל הלילה השחור.

תנוער הנוער "השומר הצעיר"

יצאנו בטור אחד אחרי השני בשקט מבלי להוציא מילה. לאחר שכולם יצאו הראשון היה גדי האחרון ירון, גדי ספר בשקט 14 ילדים והתחלנו ללכת. ליד בתי הילדים היו שתי מנורות חצר שהיינו חייבים לעבור מבלי שיראו אותנו. עברנו אותן בריצה שפופה אחד אחרי השני וחיכינו לירון, כשהגיע המשכנו ללכת. פתאום שמענו אנשים הולכים ומדברים אז מיד נכנסנו לשיחים שהיו על ידנו כדי שלא יראו אותנו ויחזירו אותנו לבית הילדים. כך הלכנו בשקט בשקט עד שהגענו למתבן הראשון.

נעמדנו מתחתיו קצת חוששים מה יקרה, פתאום מלמעלה קופצת עלינו איזה דמות בצרחה מקפיאה. נבהלנו נורא וקפצנו מרוב בהלה ואז ראינו את שאול גרינברג. הוא הציג את עצמו ואמר לנו שהוא יהיה המדריך שלנו ועוד איזה זמן נצטרך להיכנס לתנועת נוער שנקראת "השומר הצעיר". יחד איתו נכנסנו למחבוא בתוך המתבן ושם הוא לימד אותנו שיר ואמר שניפגש כל יום חמישי ב- 21.30  בערב לפעולות קצרות עד שניכנס לתנועה. בינתיים היינו צריכים לתפור דגל ולרקום עליו את סמל התנועה. שאול נתן לנו בד אדום ואת הדוגמא של סמל התנועה וכמובן שכל זה נשמר בסוד כמוס, גם המפגשים עם שאול וגם רקמת הדגל.

בל"ג בעומר שאול לקח אותנו לפעולה ועשה לנו מבחן אומץ, היינו צריכים ללכת באזור בריכות הדגים לבד וכל חמש דקות ילד אחר יוצא. אני מאוד פחדתי אבל לא הראתי את זה. יצאתי לדרך שהייתה בהירה ולכן ראיתי אותה בחושך, לאחר זמן נפגשנו כולנו והלכנו לכיוון התומר, שזהו העץ המסמל את קיבוץ עין המפרץ וזהו גם שם קבוצתנו. כשהתקרבנו פתאום נדלקו המון מדורות וכתובות אש קבוצת תומר ל"השומר הצעיר".התרגשנו מאוד וכשהתקרבנו ראינו ילדים בוגרים הדליקו שקיות עם נר, וכולנו כולל ההורים שלנו עמדנו למפקד. עמדנו דום ועמדנו נוח. הבוגרים מהתנועה ברכו אותנו ואז קראו לכל ילד בנפרד מקבוצת תומר ושאול נתן לכל אחד מאיתנו חולצה כחולה.

כולנו מאוד התרגשנו ומיד הלבשנו את החולצות הכחולות עם השרוך הלבן בגאווה והתרגשות רבה. הבוגרים לחצו לנו ידיים ונשבענו ל"השומר הצעיר", אחר כך הביאו את הדגל שרקמנו ונתנו לנו אותו לשאת חזרה לבית בילדים כי מעכשיו אנחנו ב"השומר הצעיר" וכבר לא צריכים להסתתר וההורים שלנו ברכו אותנו. כולנו עשינו כיבוי מדורות וכתובות וחזרנו אל בית הילדים עליזים שמחים ומאוד נרגשים כי מעכשיו אנחנו כבר בתוך "השומר הצעיר".

איך סבא וסבתא הכירו ואיך שמות המשפחה טוכמן וצולמן התאחדו

סבתא חנה טוכמן וסבא בני צולמן גדלו באותו קיבוץ, עין המפרץ, אך בהפרש של שבע שנים. למעשה ההיכרות הראשונה הייתה ברפת. סבתא נכנסה לעבוד ברפת כשהייתה בת 15 ובני היה כבר אחרי צבא.

סבתא מספרת:

"בהתחלה מאוד פחדתי מבני הוא היה כל כך רציני, מבוגר, שקול והיה מאוד שתקן. יום אחד רציתי להתחיל איתו והשפרצתי עליו מים כאילו בטעות כשהוא הבין שאני משפריצה בכוונה הוא לקח זרנוק גדול והשפריץ עליי כך שכולי הייתי רטובה וצחקתי מאוד. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך אלי, וככה התחלנו לשוחח ולדבר.

ברפת, היה לנו מנהג, היינו אוכלים ארוחת ערב בקיבוץ ואחר כך הלכנו לשתות קפה ברפת. בזמן ארוחת הערב ראיתי את בני אוכל, ניגשתי אליו ושאלתי עם הוא בא לשתות קפה ברפת? ובני ענה: "למה ברפת? בואי אליי לחדר (הביתה). שתינו ביחד קפה ומאז נהיינו חברים. כל זה קרה כשהייתי בת 18. כשהייתי בת 22 עברתי לגור עם בני באותו החדר, כשהייתי בת 23 והייתי כבר משוחררת מהצבא עבדתי במועדון לחבר של הקיבוץ.

יום בהיר של שמש אחד בני ואני הלכנו לאכול ארוחת בוקר ביחד בחדר האוכל, פתאום הגיע אלינו המזכיר של הקיבוץ  מתיישב מולנו ואומר לנו כך: "יש לי בעיה, אני רוצה לעשות חתונה בתאריך ה- 27.7.1977 ויש לי רק 6 זוגות ואני רוצה שאתם תהיו הזוג השביעי. (פעם היו עושים חתונות משותפות) באותה תקופה אנחנו בכלל לא חשבנו להתחתן, רצינו לעשות חתונה רק ברבנות ואז אמא של בני (סבתא רבתא, יוזקה) אמרה כך: "מה?! לא נעשה חתונה גדולה לבן היחיד שלי? אני לא מרשה לזה!" ומיד הסכמנו לעשות חתונה גדולה ליד הבית שלה ובחדר אוכל והודענו למזכיר שאנחנו הזוג השביעי, לא היה יותר מאושר ממנו באותו רגע.

ביום החתונה שלנו

ביום החתונה היו יותר מ – 2,500 אורחים בקיבוץ. כל הקיבוץ עבד כדי להכין את כל החתונות. כך התחלנו להקים משפחה. מאז השם שלי השתנה מטוכמן לצולמן. כיום יש לי 6 נכדים חמודים שאני אוהבת לשחק ולבלות איתם כל היום.

הזוית האישית

סבתא חנה: במסגרת הפרויקט הקשר הרב דורי של בית התפוצות, מצאתי את עצמי יושבת ליד נכדי איתן סוסן בכיתה, מה שהזכיר לי את ימי ילדותי. חוויות הסיפורים של שנינו יצרה קשר משותף עם איכויות נוספות וחום ואהבה גדולים בלב.

הנכד איתן: מאוד שמחתי כששאלו אותנו בכיתה מי רוצה להשתתף בפרויקט מיוחד בשם "הקשר הרב דורי". זה פרויקט בו הסבים מספרים סיפורים מהילדות לנכדים, ואנחנו בתמורה מלמדים אותם מחשב ודברים בהם הם מתקשים. כאשר הייתי קטן יום אחד סבתא עשתה לנו בייביסיטר ואני ואחיותיי לא הצלחנו להירדם אז סבתא חנה החליטה שהיא תספר לנו סיפור מהחיים שלה ואז נלך לישון. אני זוכר שנהניתי ממש וכל הזמן ביקשתי ממנה עוד סיפור ולכן הייתי שמח כשביקשו מילדים לבוא להירשם וכך נכנסנו לפרויקט הקשר הרב דורי.

מילון

לינה משותפת
פעם הילדים היו ישנים בבתי הילדים

מתבן
מחסן לאחסון קש, חציר, גרגרים, מיני תבואה וכד'

ציטוטים

”תמיד טוב לעזור לאחרים כדי שיעזרו לך“