מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מביליץ להרצליה

תמונה של שנינו, אני ונכדתי מיה
אני (שמוליק) בבית טריידל במושבה כנרת
סיפור של תקומה, שואה וציונות

סבא רבא קורט ארייה רייזפלד נולד בביילסקו פולין בשנת 1912.

מגיל צעיר למד עברית והיה חבר בתנועת נוער ציונית. קורט למד רפואת שיניים באוניברסיטת ברסלאו (גרמניה) היום וורוצלאב (פולין) וסיים כד'ר לרפואת שיניים בשנת 1933. כל הפרופסורים היו נאצים.

בשנת 1936 (חמישה בנובמבר) נולדתי אני, שמואל, סבא של מיה. בשנת 1937 עליתי לא"י עם הוריי קורט ובטי כשאני בן 6 חודשים. הוריי מספרים לי על רגעי הפרידה הבלתי נשכחים בתחנת הרכבת: זוג צעיר עם תינוק בעגלה עושים דרכם מהתחנה לרכבת כשכל בני המשפחה עומדים ונפרדים בדמעות. כמעט מכולם נשמעת הטענה: כיצד זוג צעיר עם תינוק עוזבים בסיס קיומי יציב לארץ מדברית שנקראת פלסטינה.במאוחר מתברר שכל בני המשפחה השמדו באושוויץ.

בא"י, אחרי שהיה קצרה בת"א, נשלח אבי קורט לעמק הירדן כרופא שיניים. קיבלנו דירת מגורים במושבה כינרת, בבית הידוע כ"בית טריידל": זהו הבית הידוע בשירו של יעקוב פיכמן: "ארמון רב תפארת" על שפת ים כינרת – בית ייחודי ביופיו באותם הימים: בית מבזלת שחורה עם גג רעפים אדומים, מוקף בעצי תמר תמירים וירוקים.

היו אלה שנות מלחמת העולם השניה. סבא קורט וסבתא בטי לא פסקו מלדאוג לגורל המשפחות בגולה. עוד לפני פרוץ המלחמה שלחה בת דודה מכתב אלינו בעברית צחה ובניקוד מלא.

                                       

במכתבה התגאתה בשליטתה בשפה, זהו מכתב מאוד מרגש שנכתב זמן קצר מאוד לפני פרוץ המלחמה. גם היא נרצחה ע"י הנאצים. גם בשנות המלחמה לא פסקו הוריי מלדאוג.

שנות חיינו בעמק הירדן היו שנים של הגשמה ציונית מעשית. "רופא צעיר לא יכול להתמקם בעיר ת"א, הוא חייב לשרת בחזית " (כך נאמרו הדברים לקורט ע"י הרופא הראשי של קופת חולים). ואמנם עמק הירדן היה בחזית: תנאי חיים קשים ביותר: חום של 45  מעלות בצל: אין אפילו מאווררים, שלא לדבר על מזגנים. המקום היחידי שבו היה מאוורר היה במרפאת השיניים בקיבוץ אפיקים (ואמנם ניצלתיו מדי פעם, כשהתלוויתי לאבא בעבודתו בקיבוץ).

מקלחת, מוקפת קוצים הייתה מחוץ לביתנו. כשהלכנו אליה שמענו מדי פעם את רחש הנחשים הזוחלים בין הקוצים.                                                                                                                                                         

סיפור שאני זוכר עד היום: הייתי בן 5. אמא בטי באה לגן במושבה כנרת כדי לקחתי מהגן. בדרך היא דיברה איתי בגרמנית (היא לא שלטה בעברית). השכנה ג'ניה חלפה על פנינו ושמעה את בטי בדיבורה ומיד גערה בה: "הגנרל רומל הגרמני נמצא בצפון אפריקה, קרוב לכבוש את מצרים ואח"כ את א"י, איך את לא מתביישת לדבר בשפה הגרמנית" זו הייתה גערה ממש טראומטית כ'כ קשה שאני זוכר עד היום!

השנים חלפו דרך טבריה, חיפה, ירושלים, ברן (שוויץ) לצורך התמחות- והתמקמות בת"א, לימודי תיכון בבית הספר הריאלי בחיפה, לימודים גבוהים לתואר ד"ר ברפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים והתמקמות סופית בת"א אחרי שהות של 3 שנים בשוויץ.

בשנת 1958 נשאתי למאירה (כינוייה איריקה). בדרך נולדו לנו 4 ילדים: 2 בנות ו2 בנים. הצעיר הוא ערן רייזפלד, אביה של מיה נכדתי המתוקה.

הזוית האישית

סבא שמוליק: לי לצערי לא היתה האפשרות להכיר את סבא שלי: השואה סיכלה מפגש כזה. אני מאד מקווה שמפגשים בין דוריים ימשיכו להתקיים במדינתנו העצמאית!

מיה: אני מאוד שמחת שנבחרתי להשתתף בפרויקט זה ולכתוב את סיפורו של סבי! במפגשים למדתי על סיפור משפחתי ועל סבי. לדעתי פרויקט זה מאוד חשוב בשביל לשמר את הסיפור, מכיוון שבעתיד לא יהיה מי שיספר את הסיפור אז הסיפורים ישמרו באתר וככה יזכרו אותם.

מילון

גערה
נזיפה קולנית

ציטוטים

”"הוריי מספרים לי על רגעי הפרידה הבלתי נשכחים בתחנת הרכבת"“