מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבוקרשט למעברת נהריה

סבא אהרון ורועי
אהרון עם הוריו בילדותו

מבוקרשט למעברת נהריה

ילדות מוקדמת ברומניה

נולדתי לתוך המלחמה, בשנת 1943, להוריי, מטילדה ופיליפ בעיר בוקרשט ברומניה.

בשנת 1947 אבי נפטר ממחלת הטיפוס, כאשר עדיין לא נמצאה תרופה למחלה זו. אמי הייתה בחודש השביעי

להריונה, נושאת את אפרים, אחי הצעיר. למדתי במשך שנתיים בבית ספר נוצרי ברומניה.

עלייה לישראל

בחודש פברואר 1952 עלינו לישראל, אמי, אחי הצעיר ואני. דודים שלי מצד אמי הפצירו בה להעלות, ולבסוף היא הסכימה. תחילה היינו במשך חודש ב"שער העלייה" באוהלים, ואחר כך עברנו לגור במעברה בנהרייה, עיר בה גרו הדודים שלי ובני משפחותיהם.

מעברת נהרייה

תחילה גרנו באוהל, ואחר כך עברנו לפחון, מבנה מפח שכלל חדר אחד, ללא קירות הפרדה. בקיץ היה חם מאד, והחורף היה גשום וקר מאד, כאשר קירותיו הדקים של הפחון הגנו בקושי מפני הקור והגשם. אני זוכר את רעש טיפות הגשם מכה בקירות ובגג, ואנחנו היינו יושבים מכונסים, עטופים ומכורבלים על מיטות הברזל של הסוכנות. נהגנו לשים חציר או קש על גג הפחון: בקיץ – כדי להקל במעט את החום, בחורף – כדי להחליש את רעש טיפות הגשם. בפחון לא הייתה רצפה, וגם לא היו שירותים. ליד הפחונים היה מתקן ברזיות, שהיה מקור המים היחיד במעברה. במתקן זה דיירי הפחונים היו נפגשים, שוטפים כלים, מכבסים ולוקחים מים בדליים לרחצה ולשתייה. זה היה מקום מפגש והמרכז החברתי של תושבי המעברה. את האוכל בישלנו על פתיליה או על פרימוס בתוך הפחון.

ילדות ובגרות מוקדמת

בישראל נכנסתי לכיתה ג' בבית הספר היסודי. למדתי עברית במהירות והשתלבתי באווירה הבלתי רשמית שהייתה בבית הספר הישראלי, שהייתה שונה מאד מהנוקשות שהכרתי בבית הספר הרומני.

אמי חלתה, חיינו חיי עוני, לעתים הגענו לפת לחם. באותה תקופה הוכרז בארץ משטר "צנע" ומצרכים חיוניים היו בקיצוב ובפיקוח. הייתי תלמיד טוב, אך לא יכולתי להתרכז בלימודים. הבנתי שלא אוכל להמשיך וללמוד, שפרנסת המשפחה חשובה יותר ושעליי להביא אוכל לבית.

עבודה ושירות צבאי

מצאתי עבודה במפעל 'ישראסבסט' בנהרייה, ועבדתי בו בתפקידים שונים.

באותה תקופה החלטתי להצטרף לתנועת הנוער "העובד והלומד", והייתי פעיל בה כמעט עד לגיוס לצה"ל.

בגיל 18 גויסתי לשירות סדיר בצבא בחטיבת 'גולני', ולאחר השחרור חזרתי לעבוד במפעל. התקדמתי במעלה הדרגות ובגיל שלושים ושש מינו אותי לגזבר של המפעל.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו (שיר של המשורר שאול טשרנחובסקי).

סבא רצה שאנו, ילדיו ונכדיו, נדע את תולדות המשפחה, ובחופשת סוכות נסענו כל המשפחה לטיול שורשים ברומניה. סבא הסביר לנו שהסביבה בה הוא גדל השפיעה על מי שהוא כאדם מבוגר.

מילון

צנע
בשנותיה הראשונות קלטה מדינת ישראל המוני עולים, אשר הכפילו ואף שילשו את מספר היהודים בארץ תוך שנים ספורות. ממשלת ישראל חששה שהמזון המצוי בארץ לא יספיק לכלל האוכלוסייה. היה ברור שאם העשירים יקנו את כל המצרכים, לאחרים (ללא הכסף) לא יישאר דבר והם ירעבו ללחם. כדי למנוע זאת, הוכרז על "צנע". במסגרת "תקנות לשעת חרום", חילקו השלטונות תלושים לאוכל ולמצרכים חיוניים אחרים בקיצוב. כך יכלו כל התושבים לקבל את מצרכים (סוכר שמן מלח שימורי בשר אבקת ביצים, אבקת חלב וירקות) במחיר מוזל לפי התלושים ובאופן שווה. בצורה זו הבטיחו שמצרכי המזון המצויים בארץ יספיקו לכול העם בישראל, לעשירים ולעניים כאחד.

ציטוטים

”האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו (שיר של המשורר שאול טשרנחובסקי).“