מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבוטושאן ברומניה לארץ ישראל

באחד ממפגשי התכנית, במהלך כתיבת הסיפור
בר מצווה
סיפור ילדות ועלייה לארץ

נולדתי ב- 11.06.1945, בעיר בוטושאן בצפון רומניה, בחבל מולדובה, להוריי איטה וברוך ז"ל. יותר מאוחר, לאחר 4 שנים, נולד אחי הצעיר ישראל ז"ל. כמחצית מאוכלוסיית בוטושאן הייתה יהודים. כך שחיינו בעיקר בין יהודים. חגגנו את החגים היהודיים ובימי חג אבי היה הולך לבית הכנסת להתפלל. בוטושאן הייתה עיירה קטנה המוקפת יערות ונהר שזרם בקרבתה. על כן, מטבע הדברים, חלק נכבד מילדותי וזיכרונותיי נעוץ בבילויים ובמשחקים בסביבת טבע זו. משפחתי המורחבת גרה בבתי קרקע, סביב חצר גדולה המשותפת לבני משפחתו של אבי. בחצר הבית היו נטועים עצי פרי, כמו: אגוזים, דובדבנים ושזיפים. כמו כן גידלנו בחצר בעלי חיים, כמו: כלבים, תרנגולות ויונים.

את רוב ימי הקיץ בילינו עם בני המשפחה שחיו בחצרנו, בטיולים בסביבה ובחצר, בטיפוס על העצים שבחצר ובמעשי משובה שונים. בימי החורף, היה קר ביותר והיה יורד שלג, כך שהיינו ספונים בביתנו רוב הזמן. הימים היו לאחר מלחמת העולם השנייה, כך שטראומת המלחמה והמצב הכלכלי הקשה, השפיעו על כך שמספר הילדים במשפחה היה נמוך. בדרך כלל ילד אחד או שניים.

 

זיכרונותיי מתקופת הילדות הם נעימים ומאושרים ומלווים בהרגשת חופש והשתובבויות עם אחי הצעיר, ילדי המשפחה ומספר חברים מהגן ומבית הספר. מלווה אותי זיכרון של חוויה מאד מרגשת שחוויתי בגיל שבע (1952). החורף בשנה זו היה קשה במיוחד. השלג ירד כמה ימים ללא הרף והגיע לגובה של 15-10 מטרים.

בימים כאלו היינו ספונים בבית ואכלנו את מאכלי החורף האופייניים (בשר מעושן. ריבות, חמוצים, דברי מאפה) שהוכנו על ידי אמי מבעוד מועד.

לאחר מספר ימים שהשלג ירד ללא הפוגה, הגיע היום המיוחל והשלג חדל. סוף סוף הצלחנו לראות קרני אור שבקעו דרך החלונות שהיו מוסתרים כל העת בהררי שלג. ואז החליט אבי שכדאי לחלץ עצמות ולחלץ אותנו מן הבית. ופתחנו ב "מבצע החילוץ" של המשפחה.

לביתנו הייתה מחוברת מרפסת מקורה שהייתה מוגנת במידת-מה ממזג האוויר אשר שרר בחוץ.  אבי החליט שנצא מהבית דרך מרפסת זו שבה הוא הכין מבעוד מועד אתים רחבים ומטאטאים לפינוי השלג. אני זוכר כמו היום שניגשנו אל הדלת הכפולה (כדי ליצור בידוד מפני הקור), כדי לפתחה והדלת הפנימית נפתחה בקלות, אולם, הדלת החיצונית, הייתה עקשנית וסירבה להיפתח. התברר שהיא הייתה קפואה מהקרח שהצטבר בין הדלת לבין המשקוף ולא ניתן לפתחה. אבא, מניסיונו בעבר, הציע להביא מים רותחים שבאופן קבוע התחממו על אח העצים בסלון. מלאנו דליים במים רותחים ושפכנו על צירי הדלת וכך, לאחר זמן, המסנו את הקרח שהצטבר בין הצירים לדלת והצלחנו, בכוחות משותפים, לפתוח את הדלת הסרבנית. גם היום, לאחר כ-65 שנים, אני חש על פני את הקור העז והאוויר הצח שהיכה בי  לאחר מספר ימי הסגר בבית.

עתה החלטנו לפנות השלג מהשביל הראשי של החצר. לקחנו את האתים הרחבים והתחלנו לפנות את השלג ולפלס לנו דרך אל השביל ושם, לשמחתנו, פגשנו את קרובי המשפחה שפעלו בבתיהם כמונו. ועתה, בכוחות משותפים, בקצב איטי ובהרבה מאמץ, הצלחנו לפנות השלג עד לרחוב הראשי. ברחוב הראשי פגשנו שכנים ואנשים רבים אחרים וכן את נציגי הרשויות שעסקו כבר בפינוי השלג וכך, לאחר מספר שעות של עבודה מאומצת, הגענו לרחובות נוספים והצלחנו להשתחרר מ"מצור השלג". ברחוב הראשי פגשנו מזחלות של איכרים שמכרו דברי מזון טריים ובעיקר מאכלי חלב ומאפי בית.

גלגול שם המשפחה

ילדותי בבוטושאן

גן הילדים בבוטושאן היה ממוקם בתוך גינה גדולה עם הרבה עצי פרי ורוב הזמן שיחקנו בחוץ. מימים אלו ועד היום אני שומר על קשרים עם חבר ילדות, אורי. עם אורי הייתי מבלה זמן רב בשעות הגן וגם אחרי שעות הגן. בייחוד אהבנו "לברוח מהגן" לכל מיני מקומות בעיירה ובעיקר בחרנו להגיע לשוק שהיה ממוקם בקרבת מקום.

 

לכשעליתי לבית הספר, נפרדתי מאורי. הוריי רצו שאלמד בבית ספר רומני שנחשב לטוב ביותר בעיר. אורי למד בביה"ס היהודי. נפגשנו לאחר שנים בארץ כאשר שנינו נשלחנו על ידי עליית הנוער ללמוד בקיבוצים בדרום.  לפני העלייה לארץ חגגתי בר מצווה ברומניה. עליתי לתורה בבית הכנסת שמשפחתי הייתה מתפללת בו בימי חג ומועד. על אף שלא היינו דתיים נשאתי דרשה ושבועות לאחר מכן המשכתי להניח תפילין מידי יום.

כחצי שנה לאחר חגיגת בר המצווה, עלינו לארץ. העלייה לארץ הייתה מלווה בהרבה התלבטויות ודאגות.

 

השלטון הציב מגבלות חמורות על הרכוש שיכולנו לקחת עימנו. המחשבות על מה לקחת ומה להשאיר מאחור, אילו חפצים ובאיזה משקל מותר לקחת היו מלוות בהרבה התלבטויות של ההורים וגם שלנו, הילדים. היה מותר לנו לקחת ארגז גדול מעץ שנשלח באוניה ובו כלי בית , כלי מיטה ובגדים.  ואילו לדרך הותר לנו לקחת שתי מזוודות לכל אחד שבהן בגדים וחפצים אישיים. המסע לארץ היה ארוך ומייגע. התחלנו את המסע לארץ ברכבת מבוטושאן לבוקרשט. מבוקרשט ברכבת לגבול עם הונגריה. שם החלפנו רכבות ועלינו על רכבת שנסעה לווינה עיר הבירה של אוסטריה. באוסטריה קיבלו אותנו נציגי הג'וינט {ארגון עולמי שדאג לעליית היהודים לארץ}. משם נסענו ברכבת לנאפולי בדרום איטליה וחיכינו מספר שבועות לאוניה שתיקח אותנו לארץ. לאחר כחודש עלינו על האונייה "ארצה" שהייתה ישנה ורעועה ביותר ובה הגענו לנמל חיפה.

 

מהאונייה העמיסו אותנו על משאית ולקחו אותנו לקריית גת. להוריי היו חברים בקריית שמונה ונאמר לנו שקריית גת היא ליד קריית שמונה. (קרייה וקרייה). לשמחתנו בנמל חיפה חיכו לנו אחותו של אבי ובעלה שלא התראינו עימם מספר שנים וההתרגשות הייתה גדולה. כאשר הגענו לקריית גת פזרו אותנו בשיכונים שונים שנבנו בחיפזון לצורך קליטת גל העליה הגדול.  עברנו ליד המעברה של קריית גת {בתים העשויים מפחונים לתקופת זמן מוגבלת}. לשמחתנו קיבלנו דירה בשיכון "רכבת" שנחשב לרמה יותר גבוהה מהפחונים. הדירה הייתה בת שלושה חדרים והשירותים היו מחוץ לבית. הרצפה מבטון והגג מכוסה באזבסט. הייתה לנו חצר קטנה בחזית ובצד הבית. הבית היה מצויד בארבע מיטות "סוכנות" (מיטות העשויות מברזל), שולחן פשוט וקטן עם ארבעה שרפרפים. לצורך בישול  קיבלנו פתילייה שעבדה על נפט. כן קיבלנו קרטון עם מצרכי מזון יבשים, כמה סירים לבישול וסכום כסף לימים הראשונים. בכסף זה רכשו הוריי מקרר ישן שעבד על קרח וכל יומיים שלושה, מאחר שהקרח נמס, היה צריך להחליפו. לצורך זה היה מגיע לשכונה מחלק קרח הרכוב על עגלה וסוס. על העגלה הועמסו בלוקים של קרח שכוסו ביריעת ברזנט כדי לשמור על הקרח שלא ימס. המוכר היה חותך את הקרח בפטיש ומברג לכל אחד על פי מידתו. מקרר זה שימש אותנו לאורך זמן עד שקנינו מקרר חשמלי.

בקריית גת, למדתי בבית ספר עם ילדי עולים ותיקים, שכבר רכשו את השפה ואני נאלצתי להשלים את לימודי השפה באולפן בשעות הערב בחברת מבוגרים.

על פי רמת ידיעותיי הייתי אמור ללמוד בחטיבת הביניים אולם, בקריית גת לא היה בית ספר כזה, והתלמידים נאלצו לנסוע מדי יום כשעה לבית הספר באשקלון. משום כך הציעו לנו שישלחו אותי ללמוד בקיבוץ דרך "עליית הנוער". קיבלנו את ההצעה ולאחר מספר חודשים נשלחתי למוסד ברמת הדסה שקלט נערים לצורך מיון והשמה למסגרות חינוכיות להמשך. התמזל מזלי ורמת הדסה ממוקמת ליד חיפה כך שדודתי ובעלה שגרו שם, פתחו לי את ביתם וקבלוני בזרועות פתוחות. הייתי מבקר אצלם לעיתים תכופות וזה עזר לי להפיג את הרגשת הבדידות, חוסר השפה והגעגועים להוריי. את הוריי הייתי מבקר פעם בשלושה- ארבעה שבועות. במהלך לימודיי ברמת הדסה שיפרתי את שליטתי בעברית באופן משמעותי וכך הייתי מוכן, בתחילת שנת הלימודים, בהיותי בכיתה ט', להישלח ללמוד בקיבוץ. נשלחתי לקיבוץ כפר מנחם ללמוד עם בני קיבוץ. (דילגתי על כיתה ח'). שוב היה עליי לעבור קליטה והשתלבות בחברה חדשה ולא מוכרת אולם, במהרה הרגשתי בנוח וחיש מהר נקלטתי בסביבתי החדשה והרגשתי שייך לקבוצתי החדשה קבוצת "איילה". הלימודים במוסד החינוכי "צפית" התקיימו בחלקם בשיטת הנושאים ובחלקם על פי מקצועות. אהבתי את שתי שיטות הלימוד. אהבתי את הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם המורים והמחנכים. את שיעורי הבית שהכנו אחה"צ, כמה תלמידים ביחד, בכיתת הלימוד שמוקמה מעל חדרי המגורים. הערכתי את הנינוחות וחוסר הלחץ של המורים על התלמידים. (בעיקר בהשוואה לבית הספר ברומניה).

מכיתה ט' והלאה, נדרשנו לתת מספר שעות עבודה בשבוע ובחופשים הוספנו שעות. בשנה הראשונה עבדתי במטע רימונים וגויאבות של בית הספר. ההשקיה נעשתה בהצפה. הווה אומר חפרנו תעלות מבריכת אגירה אל העצים. והצפנו את השטח. את הפירות מכרנו לקיבוץ והכסף שהתקבל עבר לקופת בית הספר. בכל העבודות האלו הודרכנו על ידי חבר קיבוץ בעל מקצוע. בהמשך עבדתי במרכז המזון של הרפת ובלול. בענפים אלו למדתי לנהוג ולעבוד בטרקטור. זאת הייתה הזדמנות פז עבורי להכיר את חברי הקיבוץ, את נערי הקיבוץ (שחלק מהם עבד עמי) ובכלל את חיי הקיבוץ והווייתם. מהר מאד למדתי לאהוב ולהעריך את החשיבות והכבוד לעבודה ולפרנסה. למדתי לכבד את המבוגרים שלימדוני בסבלנות ובאורך רוח את רזי העבודה בענפים השונים. הרגשתי אדם בוגר שמעריכים את עבודתי וסומכים עליי.

מילדותי המוקדמת אהבתי ונמשכתי למשחק השחמט. במהלך חיי המשכתי לשחק שח בכל הזדמנות וגם השתתפתי בתחרויות. עקב החיים האינטנסיביים  לא הצלחתי להקדיש זמן כפי שרציתי למשחקי השח. לכן, גמלה החלטה בליבי שבהגיעי לגימלאות אתמסר לתחביב זה ואשקיע בו את מירב זמני ומרצי כולל למידה מעמיקה.

בתום לימודי התיכון, ולפני גיוסי לצה"ל, החלטתי לעברת את שם משפחתי מגולדמן לזהבי.

בנובמבר 1963, התגייסתי לצבא לחיל הקשר. עם הזמן עברתי קורס קציני קשר ושירתתי בשריון בפיקוד הדרום ולאחר מכן הדרכתי בבה"ד 7. בתקופת הצבא הכרתי את דבורה, אשתי, ומעתה חיינו משולבים האחד בשנייה.

באוקטובר 1966, נשאנו בקיבוץ עמיר. את חיינו בקיבוץ תיארה דבורה, רעייתי, בדבריה.

עם מעברי לגור בקיבוץ, עקב מחלתה של אימי וגילם המבוגר של הוריי, העברנו את הוריי שגרו בקריית גת, לקריית שמונה לגור לידינו.

בגלל אהבתי והתעניינותי בנושא הבניין בחרתי עם הגיעי לקיבוץ עמיר, לעבוד בענף הבנייה בקיבוץ. לאחר מכן יצאתי ללמוד בטכניון הנדסאי בניין. עם סיום הלימודים ריכזתי את הבנייה בקיבוץ ויותר מאוחר ניהלתי את הבנייה בקיבוצי הצפון דרך "מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי". במהלך השנים התמדתי בלימודי כלכלה ובנייה. ולאחר שנים התמניתי לשמש כגזבר הקיבוץ ואחר כך גם סמנכ"ל ומנהל הכספים של "עמיר שיווק". בשנים האחרונות, לפני פרישתי לגמלאות, שילבתי בין שני התחומים האהובים עליי ועבדתי כאיש כספים ומכירות בחברת בנייה בצפון.

הזוית האישית

כסבים, שמחנו על ההזדמנות לספר ולשתף את נכדתנו בחיינו כילדים, נערים ובוגרים. ההתכנסות ועבודת התיעוד בכותלי בית הספר השרתה אווירה של חשיבות ושיתוף בין התלמידים, הסבים ובית הספר. אנו חושבים שזהו פרוייקט מבורך והיינו ממליצים לכל התלמידים והסבים לקחת בו חלק.

מילון

מיטות סוכנות
מיטות אלה היו בעלות מסגרת ברזל זווית כבדה וגם רגליה היו מברזל זווית. לאורך ורוחב המסגרת של המיטה היו מתוחים פסי ברזל מגולוון למניעת חלודה. כל קצה של פס כזה היה מחובר למיטה בשני קפיצי ברזל.

פתילייה
כירה ניידת לבישול איטי, אשר הפתילה הבוערת שלה טבולה בתוך מכל נפט (קרוסין) וסופגת את הנוזל הדליקתוך כדי בעירה.

הג'וינט
ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם. הוקם בט' בכסלו תרע"ה, 27 בנובמבר 1914 על ידי מיזוג שלושה ועדים לסיוע שהיו נפרדים עד אז. ויקיפדיה

ציטוטים

”פגשנו מזחלות של איכרים שמכרו דברי מזון טריים ובעיקר מאכלי חלב ומאפי בית.“

”את הפירות מכרנו לקיבוץ והכסף שהתקבל עבר לקופת בית הספר.“