מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבודפשט לישראל

עם הנכדים אורן ואליה בבודפשט
המשפחה ליד בית הכנסת בבודפשט
הסיפור מובא בשם אבי, צבי פאר ז"ל, שנפטר ב-א' אייר
את הסיפור מצאתי בין דפיו של אבי המנוח. הקלדתי את הסיפור ומקדישה אותו לזכרו.
נולדתי בבודפשט בירת הונגריה בשנת 1931. הורי מתבוללים כמו רוב היהודים שגרו בשכונות המעורבות בהם הם היו מיעוט זעום. תושבי המקום לא אדוקים בדתם אך מלוכדים בשנאתם ליהודים בהם ראו מקור לכל צרותיהם. לנו, כמו למרבית היהודים שלא יכלו לקנות את גאוותם בכספים רבים, נותר רק כלי אחד על מנת לשרוד וכלי זה היא ההתבוללות אפילו למראית עין. זה כלל הצבת עץ אשוח בחג המולד הנוצרי יחד עם הניירות, הקישוטים והמתנות וכלה בביצים קשות המקושטות ומצויירות בחג הפסחא. סגירת הוילונות בעריכת כל טקס הקשור בדת היהודית מהדלקת נרות שבת ועד אכילת מצות. באוירה זו גדלתי והלכתי לבית ספר בו היה שיעור חובה על הנצרות ואני למדתי יחד עם שאר הילדים לשנוא את היהודי אשר מכר את ישו וגרם לצליבתו. כך התנהלו חיי עד עליית הממשלה האנטישמית אשר חרטה על דגלה את רדיפת היהודים יחד עם גורמים סוציאליסטים אחרים שצחוק הגורל  מרביתם היו יהודים.
בשנת 1943 נעצר אבי ונלקח מאיתנו. הוא הועבר למחנה ממנו היו מגרשים זרים לא רצויים להונגרים וכעבור זמן לא רב הוא נלקח ע"י הגרמנים במסגרת פלוגות העבודה שתפקידם היה לחפור שוחות ולפנות שדות מוקשים. אמי נותרה עם שני ילדים ללא מקורות פרנסה בדירה בת חדר. המטבח והשירותים היו משותפים עם יתר דיירי הקומה בבית המגורים. היא התחילה לעבוד כעוזרת אצל אנשים אמידים יותר ואף הביאה הביתה כביסה לכבס ולגהץ עבורם, כך שנותר לה מעט מאוד זמן לדאוג לי ולאחותי.
כך התנהלו חיי עד עליית המשטר הפאשיסטי לשלטון בבודפשט בפרט ובהונגריה בכלל. אירוע זה הי סמוך לחג המולד. אני כדרכי הלכתי לבית הספר בו הייתי היהודי היחידי בכל בית הספר. שמחתי כאשר הובילו אותנו לאודיטוריום בו היו מציגים סרטי הדרכה. הקרינו סרט על צליבת ישו. מיד לאחר ההקרנה קרא לי המורה-המחנך, תפס אותי בחוזקה באוזני והעמיד אותי בפני כל ילדי בית הספר באומרו: "זהו היהודי שמכר את ישו וצלב אותו". לאחר מכן הוא הצליף בי בכל גופי במקל במבוק וגירש אותי מבית הספר תוך כדי שצעק: "אין לך מה לחפש יותר במוסד נוצרי הגון זה". יותר מההצלפות  כאב לי העלבון ולא יכולתי להשלים עמו זמן רב.
הימים שלאחר מכן עברו במתח לא מועט מחוסר וודאות על הצפוי לנו בעתיד. יחד עם אחותי חדלנו לצאת מהבית ולשחק כהרגלנו עם ילדי השכנים שלמדו גם הם בבית הספר בו הושפלתי וחששנו שגילוי היותנו יהודים עלול רק לפגוע בנו. חששותינו התאמתו באחד הימים כאשר התחילו לירות בנשק על הדירה שלנו. כעבור זמן מה פרצו לדירה שלנו פאשיסטים משולהבים שענדו סרט שרוול עם צלב החץ. בניהם היו שכנים שעד אתמול שלשום היו מבאי ביתנו. תוך כדי שהכו אותי, את אחותי ואת אמי, הם הורידו אותנו לרחוב לפני הבית, שם עמדו מספר משפחות יהודיות מהבתים הסמוכים. הם הציבו אותנו עם ידיים מורמות ובנוסף היה שם טנק שכיוון את התותח שלו עלינו. עד היום זכורה לי המחשבה של ילד כאשר חשבתי: האם אני כל כך גיבור שטנק צריך לשמור עלי?
כך עמדנו שעות עד שהגיעה פקודה ללכת בשורה עורפית עם שאר האנשים. לא ידענו לא מובילים אותנו ולמען האמת חששנו כי זאת היא דרכנו האחרונה. בהגיענו למגרש מרוצי הסוסים הכניסו אותנו למכלאות וכל הזמן הרביצו לנו וקיללו אותנו. במכלאות היינו תחת שמירה חמושה של אנשי צלב החץ ובשעת לילה מאוחרת הודיעו לנו ברמקולים כי עלינו לשוב לבתינו ולמחרת להתייצב בגט. כל משפחה רשאית להביא מזוודה אחת. חזרנו הביתה ומצאנו את הדירה מבולגנת, רהיטים שבורים ובזזו מתוכה חפצים. בכל זאת נרדמנו, למרות ההתרגשות ממה שקרה לנו.
למחרת אמא אמרה לי שהיא הולכת להסתתר עם תעודות מזויפות של נוצרייה פליטה שברחה מהתקדמות הצבא הרוסי. היא אמרה לנו ללכת לגטו ולהצטרף לאיזה משפחה שתהיה מוכנה לקבל אותנו. נפרדנו בבכי ואמי הלכה. לקחתי את יד אחותי והתחלנו ללכת לכיוון השכונה שידענו ששם ממוקם הגטו. כשהגענו ליד הכניסה לגטו ראיתי את אותם האנשים מליל אמש. הם דחפו את המשפחות שהגיעו לתוך המבנה של השוק המקורה. פחדתי להתקרב לשם, תפסתי בידי אחותי הקטנה ומשכתי אותה משם. התחלנו להסתובב ברחובות כשאין בכיסנו אפילו פרוטה. התחלנו להרגיש רעב כזה כבד שהתגבר אפילו על הפחד. אחותי התחילה לבכות אך אני פקדתי עליה לבלוע את הבכי מתוך פחד שהבכי שלה עלול להסגיר אותנו. חלפנו ליד חנות מזון עם ככרות לחם על המדף. כנראה שהאופה הניח את הסל ובעל החנות לא הספיק להכניס לחנות. ראיתי שהחנווני עסוק, הרמתי ככר לחם ותחבתי מתחת המעיל שלי וסחבתי את אחותי להתרחק משם במהירות. ככר הלם היה עדיין חם והחמימות אף חיממה אותיה ונתנה לי תחושת בטחון. כשהתרחקנו מהחנות הוצאת את הלחם ונתתי ממנו לאחותי. שמרתי את השאריות בכיסים. המשכנו להתרחק מהגטו וגם מהשכונה בה התגוררנו, כאשר לפתע עצרה משאית קטנה לידינו. ממנה יצאו שני גברים לבושים מדים שחורים וסרט שרוול של צלב החץ. הם לא דיברו איתנו, תפסו אותנו והעלו אותנו על המשאית שמיד המשיכה בנסיעה. מתוך פחת לא הצלחתי להוציא הגה ואף אחותי פחדה לבכות. המשאית נסעה שעה ארוכה עד לפרבר של בודפשט, שם נעצרה לפני בית דו-קומתי שבפתחה עמדו שני שומרים לבושי מדים וחמושים בנשק. השניים שלכדו אותנו הורידו אותנו והכניסו אותנו לבית ושם מצאנו ילדים נוספים. נוכחות הילדים הנוספים הרגיעה אותנו. היו שם מספר בחורות ואלה לקחו אותנו, רחצו אותנו, התאימו לנו בגדים חדים ואף הגישו לנו אוכל מבושל. לאחר זמן מה הסבירו לנו כי המקום הוא מקלט סודי של השומר הצעיר, זאת אומרת יהודים שעושים הכל להציל יהודים מהשמדה ולצורך זה המם מחופשים לפאשיסטים ויש להם תעודות מזוייפות.

הקציבו לנו מיטה בחדרים בהם היו מיטות קומתיים. במקום היו לא רק דוברי הונגרית אלא גם מפולין, צ'כוסלובקיה ורומניה.

כך עברה עלינו כל התקופה, עד שביום אחד שוחררנו ע"י הצבא הסובייטי. למחרת השחרור לקחו החיילים הרוסים את כולנו לחווה, שם ראינו שורות של תרמילים של חיילים גרמנים. הם אמרו לנו שאנחנו יכולים לחפש ולקחת מה שאנחנו רוצים. חיפשנו מזון, שאריות לחם, בשר או נקניק, קופסאות שימורים. לקחנו מה שיכולנו וחזרנו לבית של הילדים, שם התחלקנו עם כל הילדים שווה בשווה.

למחרת היום מילאתי מימיות וברחתי עם אחותי לחפש את אמא. לפני כן קיבלנו מידע שהיא עובדת אצל משפחה מסוימת באחד הרחובות בפשט וקיבלנו את הכתובת. הצטרפנו לחיילים הסובייטים והתקדמנו איתם לכיוון השכונה בה אמורה להיות אמא. בזמני הארוחות יחד עם החיילים עמדנו בתוך לפני מטבח השדה וזכינו למנת אוכל. החיילים התייחסו אלינו מאוד יפה. היה ביניהם זקן טטארי שסיפר שהגרמנים רצחו את נכדתו שהיתה דומה לאחותי. הוא הוריד מידו שעון ונתן אותו לאחותי יחד עם ממתקים. כעבור יומיים הגענו לבית, שם מצאנו את אמא והתאחדנו איתה.

אינני רוצה להרחיב את הסיפור כיצד נפגשנו עם אבא, למרות שזו פרשיה שלמה כשלעצמה. החשוב הוא שלא יכולתי לחזור ולחיות את חיי כפי שהייתי לפני המלחמה. היה לי וגם לאחותי שתיל בבטן שיצא מזרע שנזרע בתקופת היותנו בבית הילדים של השומר הצעיר. הקשר נשמר עמם גם לאחר השחרור ואף היינו פעילים בקן של התנועה. היה בנו רצון עז לעלות לפלסטינה ולהגשים חלום. לי אישיה היה חשבון פתוח עם המורה-מחנך שסילק אותי מבית הספר. חשבו זה סגרתי לאחר שוידאתי כי הוא חי ואיתרתי את מקום מגוריו. באחד הימים ערבתי לו בשעת ערב וכאשר היה בדרך לביתו פוצצתי אותו ברימון יד. שבוע לאחר האירוע הזה נפרדנו מההורים ויצאנו לכיוון הגבול האוסטרי שם יצרנו קשר עם מארגני ההפעלה. כעבור חודשיים יצאנו מנמל בארי על אניית מעפילים שהביאו אותנו לחוף דרומית ממג'דל (כיום בין זיקים לכרמיה) שם קפצנו למים ושחינו לכיוון החוף. בחוף המתינו לנו משאיות של קיבוצים שמיד אספו אותנו והסתלקו מהחוף לפני שהבריטים יגיעו. אחותי הגיעה לכפר מנחם ואילו אני הגעתי לקיבוץ גברעם.

בתמונות – אבי, צבי פאר ז"ל עם נכדיו ועם בני משפחה בבודפשט.

 

מילון

מתבוללים
מתערבבים, מתערבים בתוך הקהילה, מאבדים את זהותו הדתית, מתמזגים, נטמעים, חודרים לאוכלוסייה, מדמים לאוכלוסייה, מתערים, נעשים חלק בלתי נפרד, מאבדים יחוד - הכוונה ליהודים הנטמעים בארצות השונות מבחינה דתית ותרבותית.

פלוגות העבודה
כשתפקידם היה לסלול כבישים, לשמור עליהם נקיים משלג, לחפור ביצורים, לטהר שדות מוקשים [בסוף המלחמה היה "טיהור המוקשים" על ידי הליכה בשדות המוקשים עד שההולכים התפוצצו יחד עם המוקשים שבשדה, דרך נוספת להשמדת יהודים.

פאשיזם
אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית, טוטליטרית שנוצרה באירופה, בצרפת ובאיטליה במיוחד. כאידאולוגיה, ראשיתה בשלהי המאה ה-19, וכשיטת ממשל החלה בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, בהנהגת בניטו מוסוליני.

ציטוטים

”אני למדתי יחד עם שאר הילדים לשנוא את היהודי אשר מכר את ישו וגרם לצליבתו“

”יותר מההצלפות כאב לי העלבון ולא יכולתי להשלים עמו זמן רב“

”עד היום זכורה לי מחשבת ילד: האם אני כל כך גיבור שטנק צריך לשמור עלי?“

”לא יכולתי לחזור ולחיות את חיי כפי שהייתי לפני המלחמה.“

”היה לי ולאחותי שתיל בבטן שיצא מזרע שנזרע בתקופת היותנו בבית הילדים של השומר הצעיר“

”בחוף המתינו לנו משאיות של קיבוצים שמיד אספו אותנו והסתלקו מהחוף לפני שהבריטים יגיעו“