מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מבגדד שבעירק לישראל: אביבה משה

סבתא אביבה ואני איתמר
ארבעה דורות: סבתא רבתא, סבתא וסבא, הורי ואני
הסיפור של סבתא אביבה

שמי אביבה מלמד/ משה. נולדתי בעיראק בעיר בגדד בשנת 1946 והוריי קראו לי בשם 'סועד', שמשמעותו שמחה. כשעלינו לישראל עיברתו את שמי לשם שמעיד על שמחה וקראו לי אביבה. שם משפחתי בעיראק היה מועלם ומשמעותו בעברית הינו מורה-מלמד. גם שם זה עיברתו כשעלינו לישראל והוא הפך להיות מלמד, סבא רבא רבא שלי היה מלמד תורה. שם אבי היה צדוק, הוא עבד כמהנדס בנין, התאפיין בסדר שלו והתלבש מהודר. שם אמי שמחה, היא התאפיינה בטיפוח עצמי, אך הייתה חולה בטרשת נפוצה. אנחנו ארבע אחיות: אחותי הבכורה תקווה, אחריה נולדה טובה, אני השלישית ואחרי נולדה נירה.

העלייה מעיראק

בעיראק המצב הכלכלי של משפחתי היה מאוד טוב, גרנו בבית מאוד גדול והיה בו הכל. היו לנו בעיראק שני מטפלים, אחד היה טבח ואחד טיפל בי ובאחותיי. ההחלטה לעלות לארץ לא הייתה פשוטה, במיוחד מאחר שהיינו צריכים לוותר על חיי הקהילה היהודית המפוארת, קהילה שחיה שם כבר למעלה מ-2,000 שנה. בנוסף, למשפחתי היה רכוש רב בעיראק שעליו היינו צריכים לוותר, וההחלטה לעזוב הכל לא הייתה פשוטה. ובכל זאת – הוריי החליטו שנעלה לארץ.

כשעלינו לארץ הייתי בת 3. היינו צריכים לבחור רק בגד אחד שאיתו נגיע לישראל. כשהגענו לארץ הביאו אותנו לאוהלים, לאמי היה מאוד קשה, כי בעיראק היו לנו עזרה מהמטפלים ובנוסף היה לנו שפע מכל דבר. אני זוכרת שהיינו עומדים עם ספלים כל בוקר בשביל לקבל שוקו שמזגו לנו בספלים. מהאוהלים עברנו למעברה בחיפה (זוהי שכונת שפרינצק של היום), ואחר כך קיבלנו דירה בבנין הראשון שנבנה שם אז (בגלל שאבי היה אחד מהמהנדסים בפרויקט). במהלך העלייה מעיראק ולאורך ילדותי, אחותי הגדולה הייתה מנהלת הבית והיא עזרה וטיפלה בנו.

תקופת הילדות

בטבריה השכונתית (באותה תקופה) כולם הכירו את כולם, וכולם היו חברים של כולם. הייתה לי חברה מאוד טובה שלמדה איתי יחד, היינו הולכות וחוזרות לבית הספר ביחד. בשעות הפנאי שיחקתי עם חברים או השקיתי את החצר של ביתי. לא היה צעצועים לאף אחד, אנחנו שיחקנו במשחקים פשוטים: שלושה מקלות, חמש אבנים ועוד. החיים היו פשוטים ולא מבוססים על הטכנולוגיה כמו היום.

למדתי בבית ספר הראשון בטבריה, קראו לו בית ספר ממלכתי א'. למדנו בבית הספר מקצועות רגילים ופשוטים (כמו היום) ובנוסף שיעור מלאכה, זמרה וציור. אהבתי מאוד שיעורי חשבון, עברית, אמנות וזמרה ופחות את שיעורי האנגלית. היה לנו חדר אוכל גדול בבית ספר, שם אכלתי ארוחת צהרים. עד היום אני זוכרת את המאכלים שהיו שם. המאכל האהוב עלי היה שוקולד. מבית הספר יצאנו לטיולים ובהם ראינו את הארץ המתפתחת. בערבי שישי הכיתה הייתה נפגשת והיינו מדברים על כל מני דברים, ובחגים הכיתה הייתה באה לבית הספר ואז היינו עושים מסיבה לכבוד החג.

זיכרונות משנות העשרים

בשנות העשרים האזנתי לשירים, במיוחד אהבתי את השירים השקטים, של הביטלס ושל אלביס פרסלי. זה היה סגנון אחר של שירים משירי הרוק והבלוז הפופולריים לאותה התקופה. כמו כן, אהבתי מאוד לרקוד ריקודי עם, וגם סגנונות אחרים כמו רוק, סלואו ופסדובלה.

במסיבות ואירועים אהבתי לרקוד עם החבר שלי מאיר, שלימים הוא היה בעלי. באותה תקופה צמח הקולנוע. אני זוכרת שבמוצאי שבת היו מצטופפים כל כך הרבה אנשים של מנת לקנות כרטיס לקולנוע. הרחוב היה ריק מאדם, כולם נפגשו בקולנוע. כדי להגיע למקומות, הייתי צריכה לנסוע באוטובוסים, למעט מאוד אנשים הייתה מכונית, היא עלתה הון באותה תקופה. אמצעי התקשורת היו מכתבים בעיקר והיינו צריכים ללכת לדואר כדי לקחת את המכתבים.

אהבה ומשפחה

מאיר, מי שהפך להיות בן זוגי, היה קרוב משפחה רחוק מאוד מצד אבא שלי. בפעם הראשונה שהכרתי אותו זה היה כך: התארחתי אצל חברה שלי שגרה ליד מקום מגוריו של מאיר. אני והחברה הלכנו למועדון לריקודים סלוניים. למאיר ולחברו נודע שאני באה והם הגיעו אחרינו, נפגשנו והתחלנו לדבר על כל מיני דברים והחלטנו להיות חברים. על מנת לתאם פגישות ביננו היינו קובעים נקודת מפגש, יום ושעה (לא היו טלפונים אז). בפגישות שלנו היינו הולכים לסרט, נפגשים עם חברים או הולכים לטייל. היינו מספרים אחד לשנייה הכל. הקשר היה יותר רומנטי מהתקופה של היום. בכל אירוע, החבר שלי היה נותן לי ספרי שירה והיו עוד הרבה אירועים רומנטיים כאלה ואחרים.

אחרי זמן מה ההורים שלי הכירו את הוריו, ובסופו של דבר קבענו תאריך חתונה והתחתנו. כך מאיר ואני הקמנו משפחה, נולדה לנו אורית הבת הבכורה, אחר כך נולד ירון ובסוף נולדה גם ענבל. היינו משפחה עם קשר טוב של זוגיות, לא הסתרנו שום דבר אחד מהשנייה, והקשר היה מבוסס על כבוד הדדי. נתנו לילדים כל שרצו, תוך שיקול דעת לכל דבר. אני חושבת שהיינו מעורבים בחייהם של הילדים, אך במידה. כמשפחה ביחד אהבנו מאוד לטייל ולהיפגש עם המשפחה המורחבת בשבתות, טיילנו בעיקר בחיפה, בהרי הכרמל וגם בכנרת. בשבת היינו עושים הרבה צעדות, כל המשפחה.

אחרי המון זמן גם נולדו לי נכדים. הנכד הראשון הוא איתמר, אחריו ניתאי, שיר, אלה ויונתן. כיום אני חיה בכפר סבא עם רוב משפחתי ואני מעריכה את התמיכה של משפחתי. אני אישה מאוד אופטימית, שמחה ומוקירת תודה על כל מה שיש לי.

הזוית האישית

סבתא אביבה: תכנית הקשר הרב דורי גרמה לנכד שלי איתמר לדעת עליי דברים שבלי התכנית הזו הוא לא היה יודע, ואני חושבת שהתכנית הזאת חזקה מאוד את הקשר ביני לבינו. בנוסף אני חושבת שהתכנית נתנה לאיתמר יותר מידע והתעניינות על המשפחה.

הנכד איתמר: אני חושב שהתכנית הזאת מאוד חיזקה את הקשר שלי ושל סבתי. בזכותה אני עכשיו יודע המון דברים על סבתא שלי, על סיפור חייה, הרגעים הטובים בחייה, וגם על הקשיים. אני מקווה שהקשר שלי ושל סבתי תמיד יישאר כך. תודה שנתתם לי הזדמנות לעשות את התכנית.

מילון

חמש אבנים
כינוי לחמישה עצמים המשמשים לסוג של משחק ילדים הדורש זריזות ידיים ומיומנות בזריקה ובתפיסה של חמש אבנים.

עִברוּת
עִברוּת הוא מתן צורה עברית למילה, ובפרט שינוי שמו של אדם משם לועזי לשם עברי. עברות שמות החל כבר בתקופת היישוב, ונשא לעיתים מטען סמלי רב, כ"שלילת הגלות". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבתא אומרת שהיא מאמינה שאיך שאנחנו חושבים ככה אנחנו יוצרים מציאות“