מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מארץ מולדתי עירק לארץ אבותי ישראל

סבתא ואני קוראות יחד
סבתא נורית וסבא משה בחתונתם
סיפור נדודיה של סבתי נורית מעירק למדינת ישראל וצמיחתה יחד עם הארץ החדשה המתפתחת

שמי נורית. אני סבתה של גילי גבעוני וברצוני לספר את סיפור חיי:
נולדתי בעיר בגדד שבעירק, עיר גדולה עם רוב מוסלמי. משפחתינו גרה בשכונה שהייתה רק של יהודים. מאד אהבתי את העיר ואת חיי שם.
 
החיים בבגדד:
ניהלנו חיי דת ותרבות השונים מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית אשר באותה תקופה הייתה אוהדת ליהודים. הצלחנו לשמור על הדת היהודית ועל הצביון היהודי עד כמה שיכולנו.
 
בתינו, שבו התגוררנו היה בית משותף, כאשר כל משפחה הצליחה לשמור על פרטיותה במסגרת זו. הקומה הראשונה הייתה משותפת לכל דיירי הבית, הקומה השנייה חולקה בין המשפחות ושימשה לשינה בעונת החורף הקרה. לעומת זאת, בעונת הקיץ החמה בעירק, ישנו בקומת הגג תחת כיפת השמיים, כשלכל מיטה הייתה כילה המגנה מפני החרקים ובה בעת מקנה פרטיות.
 
לא ידענו חרפת רעב למרות שהיינו משפחה גדולה בת 10 נפשות. משפחתנו הרחבה הייתה מאד מלוכדת וכולם, כולל בני המשפחה מדרגה ראשונה, הדודים והדודות סייעו בגידול האחים שלי. אבי היה בעל חנות כובעים ברובע יוקרתי וידוע בבגדד והיה מפורסם במלאכתו. אומנותו הייתה תפירה מקצועית ומדויקת של כובעים ממינים שונים כגון: תרבושים ליהודים העשירים וכובעים האופייניים לציבור האנגלי ששלט בעירק באותה תקופה. כובע זה נקרא "סידארה".  
 
בתקופת ילדותי, ההשכלה החלה בימי בית הספר. גני-ילדים לא נועדו ללימודים אלא למשחקים. הורי שלחו אותי לגן ילדים קטן בו שיחקתי עם בני גילי אך לא למדתי שם קרוא וכתוב. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי יהודי אך לא השתלבתי ונאלצתי לעבור מספר בתי ספר עד שמצאתי את מקומי בבית הספר הנקרא "בית ספר מנשה סלאח". באותה תקופה יהודים עשירים נהגו להקים בתי ספר פרטיים לקהילה היהודית על מנת לשמר בה את החינוך המסורתי – יהודי.  
 
מנשה סלאח היה יהודי אמיד אשר תרם לבניית בית ספרי שם למדתי עד גיל 14. משפחתי הייתה מסורתית דתית לכן אחי הצעירים נשלחו ללמוד בבית מדרש.  הצלחנו לשמור על הדת והמסורת כפי שרצינו. התפללנו בבית כנסת, חגגנו את החגים היהודים, חתונות, ברית מילה, בר מצווה לפי מיטב המסורת היהודית. היו בעירק באותה תקופה בתי כנסת רבים ואנו נהגנו ללכת בשבתות ובחגים לבית כנסת בשם "סלא אל כבירי" כלומר "בית הכנסת הגדול". חתונות וארועים על פי המסורת היהודית התנהלו בצנעה בבית החוגגים.
החיים עם שכנינו הערבים בעירק:
מערכת היחסים בין האוכלוסייה הערבית לבין האוכלוסייה היהודית התנהלה בהבנה הדדית ובכבוד, עד שעלה נושא הציונות בעירק והקמת מדינת ישראל. או אז החלו בשנות ה-40 התנכלויות של הערבים כלפי האוכלוסייה היהודית אשר ראו בציונות בגידה במולדת וכך החלו גלי הפרעות ביהודי עירק ורדיפת תומכי הציונות. הפרעות כללו הרס בתי עסק וחנויות, הרג יהודים ומאסרים.
 
גם לביתנו נכנסו ואסרו את אבא שלי. השוטרים שנכנסו לבית שלנו חיפשו חומר כתוב בעברית על הציונות ולמזלי לא מצאו את המחברת שלי שכתבתי בעברית, שהחבאתי מתחת למיטה שלי. לתקופה זו שחלה בשנת 1941 קראו – פרהוד (שפירוש המילה בערבית ביזה ושוד). זהו "ליל הבדולח" של יהודי עירק. הם היו בסכנת השמדה שכן המופתי חאג' אמין אלחוסייני כבר יצר קשר עם הצורר היטלר לבניית תכנית להשמדת יהודי עירק.
 
הפרהוד: "הפרהוד (בערבית: ???????, תרגום מילולי: "ביזה", "שוד"‏[ הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. במסגרת הפרעות נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. בין 300 ל-400 פורעים לא-יהודים נהרגו כחלק מהניסיון לעצור את הפרעות. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם‏. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. משמעות המילה פרהוד היא הפחדה ברוטלית של נשלטים."
 
עליה לישראל:
מאורעות אלו עוררו בקרב היהודים ומשפחתי את הרצון לעזוב את עירק ולעלות לארץ ישראל שהייתה אז בשלטון בריטי.  הרגשנו סכנת חיים והחלטנו  לעזוב את מולדתנו האהובה אל ארץ לא נודעת, ארץ ישראל אשר הייתה בתחילת התפתחותה. ההכנות לעזיבה היו נמהרות ובשנת 1951 החל המבצע המורכב "עזרא ונחמיה" לעליית יהודי עירק לישראל. הייתה זו עליה גדולה מאוד שכללה את מרבית קהילת יהודי עירק על כל עריה כולל בגדד, בצרה, מוסול, כרכור וכו'.  כל אדם הורשה לשאת תיק אחד בלבד השוקל עד 50 ק"ג אשר כלל חפצים אישיים כגון ביגוד, אך לא חפצי ערך ותכשיטים. בדרכון נטבעה החותמת "רוחה באלא רג'עה" כלומר: יציאה ללא חזרה" אשר סימלה מפנה גדול אך עם עצב רב. ידענו שלא נחזור יותר לארץ מולדתנו. 
 
החיים בארץ ישראל:
הגענו לישראל.  ההרגשה הראשונית הייתה הרגשת אכזבה. ציפינו לקבלת פנים חמה ולבבית אך במקום זה ריססו את ראשינו בחומר כימי חריף הנקרא ddt, חומר חיטוי נגד חרקים וקיבלנו מזון יבש ותפל. הרגשנו מאד מושפלים. משם הועברנו למחנה עולים ארעי הקרוי "שער עליה", הממוקם בכניסה המערבית לחיפה. היה זה מחנה אוהלים בו שוכנו עולים ממדינות שונות.
 
אמי הייתה בהריון מתקדם והתנאים הקשים לא הקלו עליה, המזון שקבלנו היה דל לעומת המזון שנהגנו לאכול בעירק. המזון שקבלנו כלל זיתים שחורים, דג מלוח, סרדינים ומרגרינה שלא הכרנו בעירק והותיר אותנו רעבים. לאחר שהייה של  כחודש באוהלים הועברנו לבתים קבועים במעברה בשם  קרית עמל, הממוקם בסמוך לטבעון. חיינו שם לא היו קלים כלל וכלל. המזון היה מועט, לא יכולנו לרכוש עצמאית אוכל אלא באמצעות תלושי מזון שהיו מועטים ומוקצבים לכל משפחה היינו רעבים כל הזמן.
 
החיים שם היו קשים. חיינו בפחד, רעב וחששות רבים. סבלנו רבות בתקופה הגשמים ובעונת הקיץ הלוהטת. לאחר ארבע חודשים במעברה עברנו מיזמתינו בעקבות המלצה של בני משפחה, לרעננה. היה זאת בדיעבד טעות שכן איבדנו את זכויותינו כעולים המתגוררים במעברה. נאצלנו להתמודד עם העתיד באופן עצמאי ללא עזרת המדינה.
 
אבי רכש בפרוטות צריף קטן עבור משפחתנו שהתרחבה בינתיים. הצריף היה בן חדר אחד ומטבחון והשירותים היו מחוץ לצריף.  אבי התפרנס מעבודות דחק מזדמנות כגון סלילת כבישים, נטיעת עצים, חקלאות וכו'. חיינו בצמצום רב מיום ליום.
 
אני ואחי למדנו בבתי ספר ברעננה. בית הספר שאני למדתי נקרא "יבנה" שהיה בית ספר מסורתי דתי. בעקבות המצב הכלכלי הדחוק של משפחתי ובשל היותי הבכורה, נאלצתי לעזוב את הלימודים ולצאת לעבוד. עבדתי בבתי אריזה לפירות-הדר, ולאחר מכן, בשנת 1953, עברתי לעבוד בפנימיית "הדסים" כעוזרת מטבח ושם התקדמתי לדרגת מבשלת ראשית. שם עבדתי שלוש שנים. פנימיה זו נחשבה למוסד חינוכי מאד יוקרתי באותם זמנים. בין החניכים שלמדו בהדסים באותה תקופה נמנו השחקנית המפורסמת גילה אלמגור ואודי דיין (בנו של משה דיין) וילדי שגרירים.
 
עם הגיעי לגיל 18 הכרתי את בעלי לעתיד, משה, שהיה בן משפחה מקרבה רחוקה. לאחר שנה של אירוסין התחתנו והתגוררנו באחת הקריות בחיפה. שם נולדו ארבעת ילדי: יוסי, שלמה, יאיר ואסנת. בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים, בשל קשיים כלכליים וסגירת המפעל בו בעלי משה עבד, החלטנו לחזור לרעננה פה אני גרה עד היום.
 
 
אני סבתא נורית ובעלי משה ביום חתונתינו
 
 
 
 סבא רבא נאג'י וסבתא רבא רג'ינה בעירק

 
תמונה של סבתא ושלי, משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי, תשע"ה 
 

מילון

פארהוד
הפרהוד (בערבית: ???????, תרגום מילולי: "ביזה", "שוד"‏[1]) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. במסגרת הפרעות נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. בין 300 ל-400 פורעים לא-יהודים נהרגו כחלק מהניסיון לעצור את הפרעות. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם‏[2]. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. משמעות המילה פרהוד היא הפחדה ברוטלית של נשלטים.

"רוחה באלא רג'עה"
כלומר: יציאה ללא חזרה

ציטוטים

”"רוחה באלא רג'עה" כלומר : יציאה ללא חזרה, סמל להחלפת המולדת הישנה במולדת חדשה. “

”לתקופה זו שחלה בשנת 1941 קראו - פארהוד,זהו "ליל הבדולח" של יהודי עירק“