מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"מארמון לאוהל"

פיקי מאיר והנכד רוי שמיר
פיקי בילדותה
עזבנו את עיראק, והשארנו בה את כל רכושנו

קורותיי 
אני, פיקי, נולדתי בשנת 1947 בעיר חילי שבעיראק , להוריי ילידי עירק, חנינה ויוסף טוחה בן-משה.
 
 
זיכרונות ילדותי  מעירק  
היינו משפחה בת 9 ילדים: 5 בנים ו- 4 בנות.  8 נולדו בעיראק, ובן-הזקונים נולד בארץ. 
גרנו בבית גדול בן כמה קומות, "ארמון", עם שכנים ערבים. שפת האם הייתה ערבית עיראקית.   
המאכלים היו מהמטבח העיראקי : קובות למיניהן, טבית  וממולאים שונים.
 
העלייה לארץ 
 "מארמון לאוהל" – נחיתה קשה
בשנת 1949,  כשהייתי בגיל שנתיים, עזבנו את עיראק והשארנו בה את כל רכושנו. עלינו על טיסות שהביאו  את היהודים מעיראק לפלשתין.  
התחנה הראשונה הייתה מעברת "שער העלייה", ומשם עברנו למעברת "רמת השרון", בה התגוררנו תחילה באוהלים ואחר-כך עברנו לצריפים. 
 
   חלק מבני משפחתי (אני  מימין)
 
 הזיכרונות המתוקים מהמעברה
  בהיותנו משפחה בת 11 נפשות קיבלנו  שני אוהלים מחוברים, כשהרצפה הייתה  חול. בינתיים הקימו צריפים, לשם עברנו.
 
 
 קשרי השכנים היו ממש טובים. 
 אחי יעקב  ואחותי אביבה עסקו בהוראה,  ואני הייתי  בגן-הילדים של המעברה. 
 
 
 עם אחותי אביבה
 
כשפינו את המעברה, אני  (בגיל שבע)  ומשפחתי עברנו לגור בהדר-יוסף, שם התגוררתי כל ילדותי.
 
בית-הספר "דוד ילין"
למדתי בבית הספר "דוד ילין" שבהדר-יוסף, מכיתה א' עד כיתה ח'.
בנוסף למקצועות הנלמדים, היו לנו גם מקצועות כמו "חקלאות", שבמסגרתו עסקנו בגינה הבית-ספרית בשתילה ובניכוש עשבים, והיה גם מקצוע ה"תזונה", בו השתתפנו בהכנת כריכים לארוחת הצהריים, שהוגשה לתלמידים מעוטי-יכולת שלא יכלו להביא אוכל מהבית. 
המשחקים בהפסקות היו קפיצה בחבל, גולות וגוגואים. 
 
 
 
 
 
החגים בבית הוריי
החגים נחוגו תמיד בבית הוריי שבהדר-יוסף. אימא שלי התעקשה שהחג ייחגג אצלה עם כל המשפחה המורחבת, כולל ילדים, נכדים ונינים. הבית היה מלא אור ושמחה. המפגשים היו מרגשים וכל אחד הביא מטעמים. 
בזכות עקשנותה של אמי, נשמר הקשר החזק והמיוחד של בני המשפחה עד היום.
 
הטבעתי חותם במדינת ישראל 
התגייסתי בשנת 1968 לצבא.
 
 
את שרותי עשיתי בחיל האוויר. במשך 6 חודשים עברתי קורס מורס בבה"ד שבע (שם הכרתי את בעלי יצחק). 
בסיום הקורס הפסיקו להשתמש במורס, אז שירתי בתור טלפרינטרית בבסיס 502 , בקרייה בתל-אביב.  
 
 טלפרינטר
 
 
הקמת משפחה
אני נשואה ליצחק מאיר  אותו הכרתי  בשירותי הצבאי,  וזהו אילן-המשפחה שלנו:
 
  רוי (המנחה) הוא נכדנו  מבתנו  שירי ומבעלה אסף שמיר.
 
 
 
 זהו  ביתי היום כאן, בנאות אפקה
 
 
"סיפורו של חפץ"
החפץ הוא כוסית לשתיית קפה טורקי, שלקחתי מבית הוריי. האיור עליו הוכן בעבודת-יד.   
באירועים חגיגיים השתמשנו בכוס הזו, שאז הייתה חלק מסט שלם, וכיום רק הכוס נשארה.
המשמעות שלו היא, שהוא נשמר במשפחה. 
  
 
 
 סיפורה/ו  של פיקי מאיר תועד על ידי  הנכד/ה  רוי שמיר במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי בבי"ס "אלחריזי" בתל-אביב, בשנת הלימודים  תשע"ד (2013-4),  בהובלתה של הגב'  אתי מנוביץ. 
 
 
ברכותיהם של פיקי ורוי זה לזה בתום תהליך העבודה
 
 
 
 
 
 
 
עיבוד ועריכה: גב' ורדה ברגמן, מתנדבת בית התפוצות

מילון

טלפרינטר, או טלפר
מכשיר ששימש למשלוח מסרים טקסטואליים ממקום אחד למשנהו באמצעות קו תקשורת חשמלי פשוט, המורכב לרוב משני תילי מתכת. הטלפרינטר מהווה למעשה מכשיר פלט למסוף טלגרף. ליצירת המסר משמשת מקלדת, שהקלדה עליה הופכת את המסר לאותות חשמליים העוברים בקו תקשורת. להדפסת המסר משמשת מדפסת, ההופכת את האותות החשמליים לסימנים מודפסים.

ציטוטים

”קיבלנו שני אוהלים מחוברים, כשהרצפה הייתה חול. “

”אמא שלי התעקשה שהחג ייחגג אצלה עם כל המשפחה המורחבת, כולל ילדים, נכדים ונינים.“

”בזכות עקשנותה של אמי, נשמר הקשר החזק והמיוחד של בני המשפחה עד היום.“