מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאפלה לאור גדול

סבא צבי והנכד עדו
סבא צבי עם רעיתו שולמית
תולדות חייו של סבא צבי גוטליב

כשסבי נולד בצ'רנוביץ, היא הייתה שייכת לרומניה. בשנת 1940 תפס הצבא הרוסי את העיר והיא סופחה  לאוקראינה שהייתה שייכת לברית המועצות. בקיץ 1941 כבשו הגרמנים והרומנים את העיר ומיד הורע מצבם של היהודים. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-50,000 יהודים, למעלה משליש מאוכלוסיית העיר.
 
"שפת האם שלי היא גרמנית, הוריי התחנכו בשפה זו. הם למדו אותה בבתי הספר כשאוסטריה שלטה בעיר והתרבות הגרמנית הייתה התרבות הנפוצה. בשבתות ובחגים היינו הולכים, אבי ואני, לבית הכנסת הגדול בצ'רנוביץ שהמה יהודים מתפללים". בתקופת השואה צ'רנוביץ כמעט והתרוקנה מיהודיה בשל הגירוש לטרנסניסטריה. הגירוש התרחש באוקטובר 1941 ובין המגורשים היו סבי, הוריו והורי אמו.  
 
סבי
 
סבי נולד בעיר צ'רנוביץ בתאריך 10.1.1937, להוריו מנחם גוטליב ז"ל ומלצ'ה גוטליב ז"ל. יום לידתו היה יום קר מאוד והטמפרטורה צנחה למינוס 32 מעלות צלזיוס. אמו  עסקה בהנהלת חשבונות ואביו היה סוכן של מפעל גדול בתחום הטקסטיל. סבי היה בן יחיד להוריו, בני דודיו היו גדולים ממנו בשש שנים, אי לכך היה מפונק מכל המשפחה. קראו לו בורשי כלומר "ילדון" (בגרמנית). בנוסף היו לו שני שמות, צבי – על שם סבו והרברט – השם הלועזי.
 
סבי מעולם לא הכיר את הסב שעל שמו נקרא, מכיוון שסבו לחם במלחמת העולם הראשונה בשירות הצבא האוסטרי. הסב חזר עם ריאות שנפגעו כתוצאה ממלחמת גזים ותוך זמן קצר נפטר. אביו של סבי, מנחם, היה בן 13 במותו של אביו וכתוצאה מכך התחיל לעבוד בגיל 14. בצעירותו, עד שנישא, היה אביו של סבי ספורטאי מצטיין ושיחק כדורגל בקבוצה היהודית של העיר צ'רנוביץ, כמו כן הוא היה מאמן קבוצת הנוער בכדורגל. נוסף על היותו שחיין ורקדן. לאימו של סבי היה אח ושמו היה ברנהרד (דב) ושם המשפחה שלהם היה קלקשטיין. האח סיים לימודי רפואה בגרמניה ופתח קליניקה פרטית בגרמניה, אך, עם עליית הנאצים לשלטון נאלץ לעזוב את גרמניה וחזר לגור עם אשתו בעיר סדיגורה, שקרובה לצ'רנוביץ, שם עסק במקצועו.
 
הכיבוש 
כך חיו בשלווה ובביטחון עד יוני 1941, כשצ'רנוביץ נכבשה מידי הרוסים על ידי הצבאות הגרמנים והרומנים. מיד לאחר הכיבוש נחקקו חוקים אנטי-יהודיים וכל יהודי כולל ילדים נצטוו  לענוד טלאי צהוב. ביולי 1941 הכריזו השלטונות הרומניים על הקמת גטו ורוב היהודים נצטוו לעזוב את בתיהם ולעבור לגטו.
 
הרחוב שבו גר סבי היה חלק מהגטו ולכן המשפחה נשארה בביתה, אבל, הוכנסו  אל דירתם כ-10 אנשים נוספים, דבר שגרם לצפיפות גדולה מאוד ולתנאים סניטריים קשים. למרות זאת, הם היו מרוצים שלא גירשו אותם כמו את האחרים. כך חיו עד אוקטובר 1941, עד לגירוש יהודי צ'רנוביץ לטרנסניסטריה. היהודים הועלו על קרונות משא בצפיפות נוראית והורשו לקחת איתם מעט מיטלטלין ומעט מזון. כעבור עשרות קילומטרים הורדו מהקרונות ונצטוו לצעוד ברגל בשיירה ארוכה עד לנהר הדנייסטר. הצעדה הייתה בגשם, בקור ובבוץ עמוק וכל מי שהתקשה ללכת חטף מכות מהשומרים האכזריים. סבו של סבי התקשה ללכת ואז סבי ראה שניגש אל סבו אחד השומרים והתחיל להכות אותו במוט ברזל. מראה שנחרט בזיכרונו של סבי לנצח. חלק מהאנשים לא יכלולהמשיך וללכת ונורו על ידי השומרים. כך הצעידו את היהודים במשך ימים רבים עד לגדת נהר הדנייסטר. על גדת הדנייסטר הושארו היהודים מספר ימים חשופים לתנאי האקלים הקשים ולאט לאט העבירו את רובם בדוברות לצד השני של הנהר.משם המשיכו לצעוד עוד קילומטרים רבים בתנאים הקשים עד שהגיעו לעיר בשם מוגילב.
 
העיר מוגילב הייתה הרוסה ברובה עקב הקרבות הקשים שהתנהלו שם לפני כן בין הצבא הגרמני לצבא הרוסי שנסוג.במוגילב התנאים היו קשים במיוחד וכולם סבלו מרעב ומקור.עקב תנאי התברואה הקשים מרבית היהודים חלו בטיפוס הבטן ובטיפוס הבהרות. מחלות אלו גרמו לתמותה רבה ובתחילת 1942 מתו מהמחלה גם סבו וסבתו של סבי. כמות המזון שחולקה לאנשים הייתה מועטה ביותר. לסבי ולהוריו  נתנו חצי כיכר לחם וקערת מרק ליום. גם סבי, שהיה בן ארבע וחצי והוריו חלו בטיפוס הבהרות, מעט המזון שקיבלו והמחלה החלישו אותם מאוד.
 
במוגילב חיו סבי והוריו עד קיץ 1942 עד שהצליחו לעבור לעיירה בשם אובודווקה שם נמצא הדוד – האח הרופא של אימו של סבי עם אשתו. גם באובודווקה התנאים היו מחפירים. אצל הדוד הרופא היו יותר אפשרויות להשיג מזון ובכל יום כולם אכלו תפוחי אדמה. סבי מספר שהיה מניח על תנור ברזל את רצועות קליפות תפוחי האדמה, אוכל אותן  וזה היה המעדן שלו. אביו של סבי נאלץ לצאת יום יום על ידי שלטונות הכיבוש הרומניים לצאת לעבודות כפייה וסבי נשאר אצל דודו.אמו של סבי לא הצליחה להתגבר על חולשתה, אף אחיה הרופא לא יכול היה לעזור לה כי לא היו תרופות והיא נפטרה בנובמבר 1942.
 
סבי התייתם מאמו בהיותו בן פחות מ-6 שנים. אביו של סבי נאלץ לצאת לעבודות ולכן, סבי שהה כל היום עד שעות הערב אצל דודו ודודתו שהשגיחו כי יאכל וישתה. לדודים לא היו ילדים והם התייחסו אל סבי כאל בנם. גם לימודים סדירים לא היו והם שלחו את סבי ללמוד ב-"חדר". "יום אחד הרבי רצה להרביץ לי עם רצועת עור, ברחתי כל עוד נפשי בי ולא חזרתי עוד ל"חדר". בקיץ 1943, אביו של סבי לא חזר בערב מעבודת הכפייה, וכעבור שעות מועטות נודע לדודים שהוא נאסר על ידי השומרים הנאצים ונלקח אל קסרקטין, על מנת להישלח לאזור של עבודות פרך מעבר לנהר הבוג. היו שם מחנות עבודה בתנאים קשים במיוחד  ורוב היהודים לא חזרו משם בחיים. כעבור יום או יומיים, הנאצים פרסמו במודעות שהיהודי מנדל גוטליב, אביו של סבי, נורה ונהרג בניסיון בריחה. כמובן שהדודים לא סיפרו את זה לסבי וכשהוא שאל היכן אביו, ענו לו שהוא עדיין בעבודה.כעבור מספר שבועות התברר שהמודעה הייתה שקרית על מנת להרתיע אחרים מלברוח.
 
אביו של סבי באמת הצליח לברוח, הוא יצא מהשורה של העומדים לעלות על עגלות המסע והתחיל לרוץ. השומרים שנדהמו מהתעוזה ירו לעברו של אביו, אך, לא פגעו בו. הוא הצליח לחצות את הנחל בשחייה ולהסתתר ביערות. כל זה נודע כאשר אביו של סבי חזר לילה אחד לבית הדודים. באותו הלילה העירו את סבי משנתו והוא ראה לנגד עיניו אדם מזוקן ומלוכלך עם בגדים קרועים ונבהל  מאוד. "לקח לי זמן להכיר את אבי, מראה מזעזע זה נחרט בזיכרוני לנצח ". כעבור מספר שעות נאלץ אביו של סבי לחזור ולהסתתר ביער. מידי כמה שבועות היה בא לבקר את סבי בלילה וחוזר ליער שם שהה בחברת פרטיזנים. סבי חי אצל הדודים עד סתיו 1943. בשנה זו הצבא הרוסי הדף את הצבא הגרמני ולעיירה אובודווקה, בה התגורר עם דודיו, הגיעה משלחת של נציגים מהצלב האדום. נציגי הצלב האדום היו  אוספים את הילדים היהודים היתומים ומעבירים אותם לעיירה בשם באלטה. שם רוכזו יותר מאלף ילדים בבית יתומים בגילאי 5 עד 14. גם סבי נשלח אל בית היתומים מבלי לדעת אם יראה אי פעם את משפחתו. הצלב האדום התחיל לשלוח את הילדים מבית היתומים לרומניה ולארצות נוספות שהסכימו לקלוט את היתומים.התנאים בבית היתומים היו קשים מאוד. בית היתומים היה לפני המלחמה בית ספר גדול  ואת חדרי הכיתות, הפכו לחדרי לינה עבור הילדים. הניחו קרשים על הרצפות ועל הקרשים פיזרו קש ושקים וכך ישנו הילדים. גם כמות האוכל הייתה קטנה והרבה מהילדים עסקו בקיבוץ נדבות ברחובות העיירה. סבי התבייש לאסוף נדבות. "היה לי ספל גדול, עמדתי על יד באר המים, שם היה מסוכן לעמוד משום שהיה קרח מסביב וילדים אחרים פחדו לגשת לשם. בקשתי מהמבוגרים ששאבו מים למלא גם את הספל הגדול שלי במים. את המים הייתי מחליף בתפוח אדמה או בפרוסת לחם  עם ילדים שהסכימו לכך".
 
השיחרור 
בחודש מרץ 1944, התחילו קרבות סביב העיירה ובתוכה בין הצבא הרוסי והצבא הגרמני ומשלוח הילדים הופסק. סבי נשאר בימי הקרבות עם הרבה ילדים נוספים בבית היתומים בבאלטה. מספר ימים לאחר תום הקרבות בבאלטה, לאחר שהצבא הרוסי שיחרר את המקום באביב של שנת 1944, בהיות סבי בבית היתומים, הופיעה אישה צעירה ויפהפייה וקראה בשמו של סבי. סבי ניגש אליה והיא הציגה את עצמה בפניו. היא אמרה לו ששמה טניה והיא חברה של אביו של סבי. ביוזמתה ובהסכמת אביו של סבי הגיעה טניה לבית היתומים על מנת להוציאו משם אל הדודים ושם יחכה לו גם אביו. כמו כן, שאלה אותו אם יהיה מוכן ללכת איתה. סבי הסכים להצעתה ואמר לה שהוא מוכן לעזוב את המקום אפילו בזחילה, העיקר לצאת מבית היתומים למרות, שלא הכיר אותה מקודם. "הייתי בן שבע ושלושה חודשים ושקלתי  15 ק"ג. המרחק עד מקום הימצאם של  דודיי ואבי היה כ-80 ק"מ. כמובן שלא היה לי את הכוח ללכת את המרחק, לכן, טניה סחבה אותי רוב הדרך על גבה".כך צעדו מספר ימים כשמידי ערב היו נכנסים אל בתים של איכרים ומבקשים רשות ללון אצלם ברפת או בדיר ומעט אוכל. טניה הציעה לאיכרים שהסכימו להלין אותם ולהאכילם לתפור ולתקן להם בגדים כי במקצועה הייתה בוגרת בית ספר למלאכה. כך צעדו עד שנפגשו עם המשפחה לאחר כ-10 ימים.  
 
העליה לישראל
בסוף שנת 1947 הסוכנות היהודית פתחה במבצע רישום יהודים לעלייה לארץ ישראל. משפחתו של סבי זכתה לרישיון עלייה, הגיעה ברכבת שהייתה עמוסה בעולים לנמל בבולגריה. שם עלו כ-16,000 יהודים על שתי אוניות בשם פאן יורק ופאן קרשטשנט שעברתו את שמן ל"קוממיות" ו"עצמאות". האוניות הפליגו לכיוון ארץ ישראל בסוף דצמבר 1947 מהים השחור דרך מיצרי הדרדנלים והבוספורוס לים התיכון.

"התנאים באניות היו קשים ביותר עקב הצפיפות הגדולה. רוב האנשים שכבו בתאים כמו סרדינים במחסני האניות. היה מחסור באוויר ובגלל הסערה שהתחוללה במעבר מן הים השחור אל הים התיכון  ובשל התנאים הסניטריים הקשים, רוב האנשים הקיאו. התקשתי לעמוד בתנאים הקשים, אי לכך, שהיתי רוב הזמן על סיפון האנייה למרות הרוח והגשם".

ההפלגה נמשכה כ-8 ימים וכשהאניות התקרבו למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל הקיפו אניות משחית  בריטיות את אניות העולים והשתלטו עליהן. האוניות הובלו לקפריסין ושם שוכנו העולים במחנות הסגר. היה זה בינואר 1948, כשלסבי מלאו  11 שנים. בקפריסין התחיל סבי ללמוד עברית והצליח בכך כיוון שעוד ברומניה סבי למד להתפלל, לקרוא ולכתוב ביידיש.

באפריל  1948 הרשו הבריטים למשפחות עם ילדים קטנים עד גיל שלוש לעלות לארץ ישראל  ובזכות אחיו של סבי, הם עלו והגיעו לנמל תל אביב. נמל תל אביב לא היה ערוך לקליטת אוניות והורידו את העולים לסירות שאליהן נאלצו לקפוץ מהסיפון. סבי פחד לקפוץ  לכן, דחפו אותו והוא קפץ לידיו של בחור צעיר שקלט אותו בזרועותיו, העמיד אותו על רצפת הסירה ונתן לו תפוז ליד. סבי לקח את התפוז, הריח אותו והריח הזה נשאר איתו לתמיד כי זהו ריחה של ארץ ישראל.

מן הנמל בתל אביב העבירו אותם למעברת פרדס חנה. לטובה היו שני אחים ואחות בארץ שגרו ברמת גן בדירה של חדר והול, הם באו ואספו את סבי ומשפחתו ולקחו אותם לגור איתם. כך הצטופפו 7 נפשות בדירה קטנטונת. "ישנו שניים בכל מיטה ואחד האחים ישן על הרצפה".

 ב-15 במאי 1948 הוקמה מדינת ישראל ופרצה מלחמת השחרור. כעבור מספר שבועות אביו של סבי השיג עבודה בחיפה כפועל בתחנת דלק והמשפחה עברה לחיפה. בחיפה הם גרו בבית נטוש של ערבים, עם עוד שתי משפחות. כל משפחה קיבלה חדר ושם הם הצטופפו ארבע נפשות.

סבי התחיל לבקר בבית ספר עממי בשכונת בת גלים בכיתה ה'. את כיתה ה' הוא התחיל עוד ברומניה, למד עברית בקפריסין וסיים אותה בארץ. בכיתות ו', ז' ו-ח' היה לו מורה בשם צבי רפאלי, אשר עודד אותו מאוד ועזר לשלבו בכיתה גם מבחינה חברתית. את בית הספר העממי הוא סיים בהצטיינות בשנת 1951.

כעבור מספר חודשים, המשפחה עברה לגור בכפר אתא ואת לימודיו בתיכון המשיך בחיפה. בזמן מלחמת השחרור, גייסו את אביו של סבי והוא שירת בחיל האספקה בטבריה ובגליל, שם הופצצו על ידי הצבא הסורי.

בשנת 1952, סבי הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר". בתקופת החופשות עבד בקיבוץ בית אלפא, בכרם וכרועה צאן. בגיל 16 לימדו אותו בקיבוץ להפעיל תת-מקלע "סטן", אותו הוא היה לוקח למרעה כדי להתגונן, כיוון ששטחי המרעה היו לרגלי הר הגלבוע, סמוך מאוד לגבול הירדני. "הייתי גאה מאוד בעבודתי וכילד ששרד את השואה שמחתי שניתן לי נשק". 

בשנת 1953 הוקם גרעין של השומר הצעיר בו היו חברים חניכי כפר אתא וצפון תל אביב. לגרעין קראו גרעין "פלד" ואת הגיבוש הראשון עשו בקיבוץ בית אלפא בתקופת החופש הגדול. היה זה בחודש אוגוסט של אותה שנה בה הכיר לראשונה את שולמית, שעתידה להיות אשתו. הגרעין היה מורכב משתי קבוצות של חניכים, אלה שסיימו את ביה"ס התיכון ואלה שסיימו את כיתה י"א. סבי החליט בתום החופש הגדול לא לחזור הביתה, אלא להישאר בקיבוץ ובחודש דצמבר 1953, בהיותו בן פחות מ-17 שנים הצטרף לחניכים הבוגרים ויחד איתם התגייס לצה"ל- לנח"ל. הטירונות הייתה בצריפין וזה היה המחזור האחרון של הנח"ל ששירת שם.

בפסח שנת 1955 המחלקה של סבי הועברה לקיבוץ שדה בוקר ושם הוטל עלייה לאבטח את הקיבוץ ולשמור על דוד בן גוריון. בעת עריכת סדר הפסח הוטל על סבי לאבטח את דוד בן גוריון שישב ליד פולה אשתו ומזכירו הצבאי, נחמיה ארגוב, בישיבה לידם. בתום הטירונות עבר הגרעין של סבי ונקלט בקיבוץ מגן השוכן מול רצועת עזה. סבי החל לעבוד בדיר ויצא למרעה עם הצאן בשטחים השוממים של הנגב המערבי כשהוא מצויד באקדח "פרבלום". בינתיים גם הנערה שולמית התגייסה לצבא ושירתה בנח"ל, כמו סבי, ולאחר מכן הייתה בין מקימי קיבוץ ניר עוז שקרוב לקיבוץ מגן. בחודש מאי 1956 סבי השתחרר סופית מהצבא ויצר קשר עם שולמית ושניהם החליטו להיות חברים. שולמית נשלחה להיות מדריכה ביפו בקן של השומר הצעיר. במקביל החלה ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים. בסופי שבוע הייתה באה לקיבוץ מגן לפגוש את סבי.

בתחילת 1957 החליטו סבי ושולמית להתחתן ובחודש מאי בל"ג בעומר הם התחתנו. שולמית חזרה ללמוד בסמינר הקיבוצים ובחודש אוגוסט סבי החליט לעזוב את הקיבוץ ועבר לגור עם שולמית בבית הוריה בת"א. סבי קיבל עבודה ב"סוכנות היהודית" כמדריך מטעים במושב כפר יובל קרוב לגבול לבנון ולתל חי. מכיוון ששולמית נשארה לגור אצל הוריה והמשיכה את לימודיה בסמינר, היה סבי נוסע כל שבוע לכפר יובל ובסופי השבוע חוזר לת"א. בקיץ 1958 עברו סבי ושולמית לגור בקריית שמונה שם החלה להורות בבית הספר העממי "מגינים". בחודש מרץ 1959 נולדה בתם הראשונה מיכל שהיא דודתי. סבי השלים את לימודיו לקבלת תעודת בגרות ובקיץ 1961 הם העתיקו את מקום מגוריהם לחולון. סבי וסבתי גרו בחולון 52 שנים. נולד להם בן בשנת 1963 ששמו אלון שהוא דודי ונולדה להם עוד בת בשנת 1971 ששמה אפרת והיא אמי.

בשנת 1966 סבי התקבל לעבודה בבנק ישראל שם עבד יותר מ-30 שנה. סבתי עבדה כמורה בחינוך המיוחד, כיועצת, כמדריכת הוראה בסמינר "לווינסקי" וכמנהלת בית ספר לחינוך מיוחד בת"א. במשך השנים נולדו להם עשרה נכדים ונינה. הנכדים הם: רותם, סער ואור, שהם ילדיה של מיכל. נועם, אליה, יותם ונוגה  שהם ילדיו של  אלון. עדי, אני (עדו) ועידן, ילדיה של אפרת. כמו כן נולדה להם נינה ששמה ליהיא, בתה של רותם ויובל. בחודש מרץ 2013 סבי וסבתי עברו לגור בדיור מוגן ב"אחוזת פולג" הצמוד לקיבוץ תל יצחק. את מרבית החגים אנו חוגגים יחדיו, כל המשפחה.

משוב הנכד: עדו צחור

מפגשי ה"קשר הרב דורי" שערכנו במהלך כל שנה זו, נתנו לי הזדמנות מיוחדת ויחידה במינה לבלות עם סבי, שעה וחצי מיוחדים בכל שבוע , לשמוע את סיפורו ולתעד אותו. במהלך המפגשים למדתי על אודות סבי, משפחתו ומשפחתי. לעולם לא אשכח את החוויה הזאת. אינני יכול לומר עוד דבר מלבד שאני גאה בסבי ובמורשתו, על כך שהיה אמיץ כל כך בשואה ושלעולם לא וויתר, לעולם.

משוב הסבא: צבי גוטליב

אני מודה על מפעל "הקשר הבין דורי", ליוזמיו ולמורה טלי כהן הנהדרת, אשר ליוותה ,הדריכה ותמכה בנו, לאורך כל השבועות של המפגשים. ברצוני לציין שמפגשים אלה, תרמו רבות להידוק הקשר ביני לבין נכדי עדו, אשר שמע בצימאון את ספור קורות חיי. גם האהבה בינינו העצימה. שמחתי שניתנה לי ההזדמנות להעלות את סיפורי, שהוא ספור המתאים לכותרת ולשם שנתנו לו – מאפלה לאור גדול. לעולם לא אשכח ש-95 אחוז מילדי טרנסניסטריה נספו, עקב התנאים האיומים ששררו שם. ילדים אלה ועוד מיליון וחצי ילדים יהודים נספו בשואה ולרובם אין זכר. למזלי שרדתי את השואה, הגעתי לארץ ישראל, התחנכתי, שרתתי בצה"ל  והקמתי עם רעייתי שולמית משפחה לתפארת. שולמית האהובה תרמה הרבה מאד לשיקומי ולשמחת חיי.

 תשע"ה

 מורה מובילה טל כהן

מילון

בית יתומים
בית יתומים הוא מוסד שמטרתו דאגה לילדים חסרי הורים: ילדים יתומים, או כאלה שאף אחד מהוריהם או קרוביהם אינו מסוגל לטפל בהם. על הווי החיים בבתי היתומים מספרים ספרים רבים, ביניהם "אוליבר טוויסט" ו"אבא ארך רגליים" וכן הסדרה הארגנטינאית "קטנטנות". בדרך כלל מוצגים בתי היתומים באור שלילי וכמקום קשה לילדים החוסים בו.

ציטוטים

”סבי מוכן לעזוב את המקום אפילו בזחילה, העיקר לצאת מבית היתומים “