מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאיתנו אלייך כחוט השני

יובל ואני
חג שבועות בגן מלכה
זכרונות מבית משפחת סופר
הורי בילדותם

קוראים לי דורית. אני קרויה ע"ש סבתי מצד אמי שקראו לה מיסה. בני משפחתי קוראים לי דודו, שם כינוי שאבי נתן לי. שם משפחתי אמיגה, אותו קיבלתי עם נישואי ושם נעורי סופר. נולדתי בתל אביב בבית חולים הקריה שהיה בית היולדות החדש. (הישן היה הדסה ) נולדתי בסוף החופש הגדול 29/8/1952 להורי משה ולאה סופר. אמי לאה לבית פדלון עלתה לארץ מלוב עם בני משפחתה בהיותה ילדה בת שבע. הם עלו לארץ בעקבות אחיה הבכור שבא להשתתף במכבייה הראשונה (1932) והחליט להשאר בישראל. הם הגיעו באונייה למדינת ישראל. הסיפור שאמי תמיד סיפרה לנו שבאחד הימים שהם היו על האונייה הייתה סערה גדולה והספינה התנדנדה מצד לצד, סבתי עלתה לסיפון ופיזרה לכל צד חתיכות ממצה שמורה והים נרגע. מצה שמורה זה חלק מהאפיקומן שאנחנו שומרים אותו במשך כל השנה וכל מי שנוסע לחו"ל או לטיול אימי הייתה נותנת לנו חתיכה מהמצה השמורה על מנת שתשמור אותנו בדרכים. משפחתה של אימי התיישבה בשכונת פלורנטין בתל אביב שם רכש סבי שלושה בניינים. למרות שגדלה בבית חרדי (סבי היה הרב נתן פדלון שמוכר כרב גדול  בקרב יהדות לוב ותמונתו נמצאת במוזיאון על שם יהודי לוב שבאור יהודה) אמי ככל ילדה בגילה הלכה לתנועת נוער: בית"ר. ואך טבעי שהמשיכה בדרכה למחתרת האצ"ל. אבי, משה סופר, התייתם מאביו כשהיה בן שלוש הוא עבר להתגורר עם אמו בבית דודו שגידל עשרה ילדים וקיבל אותו כילד נוסף. הוא היה עילוי בתורה. בגיל שתיים עשרה עשו לו בר מצווה (בר מצוות יתום). לאחר זמן קצר אמו נשאה בשנית ונולדו לה עוד שני ילדים. בגיל שש עשרה עזב אבי את לוב מבלי לספר לאף אחד ועבר למצרים. תקופה ארוכה סבתי התאבלה על בנה כי חשבה שהוא מת עד שיום אחד הגיע אליה מכתב מאבי שסיפר לה שהוא במצרים. אנשי הכפר מספרים שסבתי יצאה לרחובות וצרחה משמחה "מושינו חי, מושינו חי" מאז הוא המשיך דרך מכתבים לשמור על קשר ושלח להם כסף למחייה. ב 1940 עזב אבי את מצרים ועלה לארץ עם תעודת עליה (מה שנקרא בזמנו סרטיפיקט). גם הוא הצטרף למחתרת האצ"ל. בהיותו בודד הוא שכר חדר בבית של דודתי אחותה הגדולה של אימי וכך הורי הכירו.

אני הבת השלישית במשפחה אחותי הבכורה רחל, אחי יוסי, אני ואחי הקטן נתי. גדלתי בשכונת סלע בקריית שלום בתל אביב. זו הייתה שכונה שרק הוקמה. שכונה זו הוקמה ע"י יוצאי מחתרת "האצ"ל".

אני ואחי בשכונת "סלע", בקריית שלום.

אני זוכרת שהייתי כבת ארבע, סללו שם כביש ומדרכות וכילדה מאוד שובבה הלכתי על הבלוקים נפלתי ופתחתי הסנטר.

גן מלכה היה הגן הראשון שביקרתי בו. בחג השבועות היינו נוסעים לגן מאיר בתל אביב, שם ערכו טקס הבאת ביכורים. על ראשנו חיתול לבן ומעליו זר פרחים.

למדתי בבית ספר "גבעת השלושה" בקריית שלום עד סוף השליש הראשון. בגיל 9 בשליש השני של כיתה ג' עברנו לגור ברחוב ביאליק בתל אביב ולמדתי בבית חינוך א' ע"ש שאול טשרניחובסקי, עד כיתה ח'. היה לי קשה להתרגל ממעבר של שכונה לעיר גדולה. הכרתי שם חברה בשם חרותה, הורי והוריה היו חברים מהעבר והיא עזרה לי להתאקלם, היא הכירה לי גם את חברתה אריאלה רובין (אביה היה צייר מפורסם) שגרה גם היא ברחוב ביאליק בתל אביב. זיכרון שחרוט לי כשהייתי בת 4 אבא שלי שהיה אופנאי צמרת (מה שהיום קוראים מעצב אופנה) נסע לאירופה לראות ולהביא את האופנה האחרונה מפריז ומילאנו. פעם הנסיעות לחו"ל היו ארוכות ולא שכיחות. כשהוא חזר הוא הביא לי בובה מדברת והולכת. אחי יוסי קיבל רכבת חשמלית ואחותי הגדולה קיבלה אקורדיון. הוא הביא איתו מיני מאכלים וממתקים ופתח בפנינו את העולם הקולינארי, במדינה צעירה שתרבות האוכל לא הייתה מפותחת.

אבי במילאנו בשנת 1956

מכיתה ט'- יב', למדתי בתיכון עירוני ו'. הייתי ילדה שובבה אך גם פעילה מאוד חברתית. זיכרון שחרוט לי מאותה תקופה. בבוקר הלכתי לבית הספר (כהרגלי איחרתי) ובאמצע הדרך שמעתי צפירת אזעקה עולה ויורדת מבוהלת רצתי בחזרה לכיוון ביתי ושם ראיתי את הורי וכל השכנים נכנסים למקלט זו הייתה מלחמת ששת הימים שפרצה. בכיתה יא' נבחרתי עם עוד מספר ילדים מאותה שכבה לייצג את נבחרות הנוער תל אביב בחו"ל. היו שבע משלחות מכל בתי הספר משכבת יא' בתל אביב. אני נסעתי לדרום צרפת וספרד, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לחו"ל.

חגים ומנהגים במשפחתי:

סבא שלי הרב נתן פדלון היה רב וכתב ספרי תורה, למרות היותו דתי הוא היה מאוד פתוח.

הוא עלה לארץ מסיבות ציוניות. במטרה לשמר את ערכי הדת אצל הדור הצעיר. הוא עשה זאת באמצעות סיפורי אגדות. הוא היה מאוד ליברלי איתנו והתייחס גם לנשים וגם לילדים בכבוד. בתקופת החגים, ראש השנה וכיפור הוא היה שוכר אולם התעמלות בבית ספר "הכובשים" בתל אביב ועשה ממנו בית כנסת. כל הילדים והנכדים היו מגיעים להתפלל בבית כנסת בתקופה זו. מנהג שהיה קיים אצלנו והייתה הברכה החשובה ביותר היא ברכת הכוהנים, לקראת סוף יום הכיפורים היינו נכנסים מתחת לטלית הגדולה שלו אותה הוא פרש מעל ראשינו, היינו נדחפים כולנו: בניו, חתניו, בנותיו ונכדיו ומקבלים את הברכה שידיו פרושות מעלינו. לאחר מותו אמא שלי ואחיה רכשו בית כנסת אליו העברנו את ספרי התורה שהוא כתב. אבי ודודי היו מתפללים שם גם בשבתות. בחגים היינו הנכדים והנינים של סבי מתפללים בבית הנסת ולקראת סיום צום יום הכיפורים בברכת הכהנים היינו נכנסים כולנו כולל הנינים, שלא הכיר, מתחת לטלית שלו ומבורכים בברכת הכהנים.

עד היום, בכל מפגש משפחתי שמתקיים בבית כנסת (עלייה לתורה, הנחת תפילין, אזכרה להורי…) אנחנו נכנסים מתחת לטלית של אחי הגדול.

מנהג נוסף שאנחנו ממשיכים לקיים הוא "הבסיסה": בערב ראש חודש ניסן אימי הייתה מכינה תערובת של חיטה קלוייה וטחונה עם תבלינים, אגוזים ופירות יבשים בקערה גדולה. בתוך הקערה כל אחד ואחד היה שם את הזרת ואבי היה שופך שמן, היינו טובלים את האצבע המשומנת בתוך הקערה המלאה ומכניסים לפה. לאחר שהיינו "שובעים" מהמעדן איימי הייתה שמה בצנצנת את השארית ואבי היה מניח בתוך הצנצנת את טבעת הנישואים שלהם ואת מפתח הבית למשך לילה. לשאלתנו מדוע? נאמר לנו שמנהג זה מביא ברכה, שפע ופרנסה. עש היום גם אחר מותם של הוריי אני, אחיי, ילדינו ונכדינו נפגשים בתאריך זה ראש חודש ניסן וממשיכים את המנהג.

מספר שבועות לפני החגים איימי הייתה מתכוננת לחג. למחרת פורים כבר היית ה מתחילה בניקיונות הפסח. וכולנו היינו נזהרים שלא להכנס/להכניס "חמץ" חלילה, למקומות שכבר ניקתה.

בליל הסדר אבי היה מסדר סלסלת קש גדולה ופתוחה ובה סידר את הזרוע המרור הכרפס והביצים. כשהיינו מגיעים בהגדה של פסח  לשיר "מה נשתנה" אימי הייתה מסובבת את הסלסלה מעל ראשינו לברכה. עד היום אני ואחיי ומשפחותינו חוגגים ביחד את חג הפסח וממשיכים במנהג זה כשאני ואחותי הגדולה מסובבים את הסלסלה מעל ראשיהם של בני המשפחה. סלסלה זו הועברה לי מאמי למשמרת. ראש השנה שכולם היו אוכלים ומברכים על תפוח בדבש אנחנו מברכים על ריבת תפוחים וריבת חבושים שאותם אמי הכינה לפני החג.

בחג השבועות אימי הכינה לכל ילד בייגלה בצורות: "סולם- איתו משה עלה לשמיים", "סל- בו שם משה את לוחות הברית", "יד- איתה כתבו את התורה" "ומשקפיים- כדי לראות את התורה".

הורייך ביום נישואים

כל יום שישי בצהריים אכלנו קוסקוס קציצה (מפרום) ובערב לאחר הקידוש שאבי היה עושה אכלנו חריימה (דג חריף), מפרום ומרק. בראש השנה, סוכות ושבועות אימי הייתה מכינה מאכל שנקרא "באזין" שהיה בצק מבושל ועל היו שמים תבשיל עם בשר ותפוחי אדמה. מאכל קבוע היה אצלנו בצאת יום הכיפורים היה "נוקידס" אלו פתיתים בגודל של שועית לבנה אותה היו מכינים מבצק שהתייבש באוויר מספר ימים ובערב הכיפורים היו מבשלים אותו עם עוף ורוטב עגבניות. למחרת פסח הייתה אימי מכינה לחמניות מתוקות ובאמצע הייתה מניחה ביצה קשה ואופה בתנור. לחמניה זאת נקראת "מימונה". לאחר סיום לימודי בתיכון התגייסתי לצבא ושירתתי במעבדת מזון של צהל שם היינו קבוצה של שבעה חיילים שבדקה את כל המזון שהספקים סיפקו לצבא ובדקנו אם המזון שסופק הכיל את כל המרכיבים והערכים שהיו אמורים להיות. לאחר שיחרור מהצבא התחתנתי עם יהושוע אמיגה (שוקי) לאחר כ- 3 שנים נולדה הילה ביתי. גרנו ברעננה והילה למדה בבית ספר מגד ולאחר מכן בחטיבת ביניים רימון ובתיכון רוטברג ברמת השרון.

בקיץ 2002 התחתנו הורייך הילה ועוז.

בשנת 2005 את נולדת והפכת אותי לסבתא בפעם הראשונה אחריך נולדו יונתן ודניאל.

יובל, יונתן ודניאל

הזוית האישית

דורית- הקשר ביני לבין יובל הוא יום יומי, אני מעורבת בחייה, ויודעת עליה כמעט הכל… בפרויקט זה של הקשר הרב דורי "למדה" יובל אותי. הכירה את ילדותי ועברי. זו הייתה חוויה לראות את יובל קשובה ומסוקרנת תודה יובל שהזמנת אותי לפרויקט זה. תמיד איתך באהבה. יובל- היה לי ממש כיף לעבוד עם סבתא ואני שמחה שבחרתי אותה לעבודה. העבודה העניקה לי קשר מחוזק עם סבתא וידע רב נוסף על חייה כילדה ועל משפחתה גם אלה שלא הכרתי. זאת הייתה חוויה מדהימה ומומלצת. סבתא אני מאחלת לך בריאות אושר את הסבתא הכי טובה בעולם. אוהבת.

מילון

חוט השני
יסוד קיים ורצוף

ציטוטים

”"את תקוות חוט השני תקשרי בחלון אשר הורדתנו בו..." (יהושוע ב/יח)“