מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאיר עמרם תובל

אני וסבא בפעילות ט"ו בשבט
אני וסבא בפעילות ט"ו בשבט
סיפור העלייה ממרוקו לישראל לפני 63 שנים

זיכרונות ילדות ממרוקו- לישראל

הסבא :מאיר תובל

התלמיד: דור לוי

נולדתי במרוקו ב 28 לינואר 1945, ט"ו בשבט תש"ה בעיר וואזאן שבמרוקו, בן שני להורי אליהו ורחל זיכרונם לברכה. שבעה מאחי ואחיותיי נולדו אף הם בוואזאן, האח הצעיר שמעון נולד בישראל הצבר היחידי במשפחה.

בעיר וואזאן עברו עלי אחד עשרה שנות ילדותי, יחד עם בני הדודים, סבא וסבתא וחברים.

תמונה משפחתית במרוקו לפני 65 שנה לערך (אבי במרכז התמונה לבוש בחליפה, אימי לימינו, אחותי ואני לפני ההורים)

 

העיר וואזאן בלועזית Ouezzane שוכנת בצפון מערבה של מרוקו, בעיר שלטו השריפים שהתייחסו לצאצאי הנביא מחוחמד, העיר נחשבה כקדושה בעיני המוסלמים ועל היהודים נאסר לקבור שם את המתיהם ובית הקברות היהודי נמצא מחוץ לעיר במקום שנקרא אג'ן.

כאשר אני מנסה להיזכר בתקופה היא עולים בראשי זיכרונות נפלאים, זיכרונות מהבית רחב הידיים בו גרנו על שלל חלונותיו הצבעוניים. בקומה הראשונה גרה משפחת דודי אברהם ובקומה השנייה גרה משפחתנו. זוכר אני את המטפלת האישית המוסלמית שטיפלה בי בילדותי באהבה ונאמנות. בתקופה הזאת חיו היהודים והמוסלמים בהרמוניה ושלווה.

הלימודים במרוקו החלו בגיל ארבע בתלמוד תורה שם למדנו לקרוא ולכתוב אותיות ומשפטים בעברית. חזרנו על תפילות ופסוקים מסידור התפילה והחומש. לאחר שנתיים בגיל שש עברתי ללמוד בבי"ס "אליאנס" שם למדנו מקצועות שונים בצרפתית כמו כתיבה תמה, חשבון היסטוריה וגיאוגרפיה. המנהל והמורים היו כולם יהודים והיה דגש מיוחד להכרת ארץ ישראל כולל שירים וסיפורים.

שיטת הלימודים התבססה על עידוד הצטיינות ותחרות בתוך הכיתה ובין הכיתות. בכל סוף שנה לפני היציאה לחופש הגדול חילקו פרסי הצטיינות ותעודות בהשתתפות ההורים ונכבדי העיר. לשמחתי ברוב השנים זכיתי לפרסי הצטיינות.

הלימודים בבית הספר היו מהבוקר עד שעות הצהריים ולאחר מכן היינו ממשיכים את לימודי הקודש בלמוד תורה, שם למדנו כבר חומש וגמרא.

כבר לפני עלייתנו ארצה ביוני 1956, שלטתי בשפה העברית קרוא וכתוב.

זכור לי כשעלינו לישראל עם האונייה ארצה בדרך ממרסיי לחיפה שלחתי אגרת בעברית לסבא מצד אימא יוסף ז"ל, הוא שמר את האיגרת וכשהגענו לארץ הוא הראה לי אותה בגאווה.

המעבר מהבית המרווח לאוהל במעברת שלומי לא היה קל להורי, אנחנו הילדים דווקא נהנינו מהחופש והמרחבים החדשים, בדרך לב"יס עברנו שדות וחורשות מלאים בעצי תאנים, חרובים וזיתים.

למרות הקושי הורי לא התייאשו, אבי תפס יוזמה ולא המתין לסוכנות שתמצא לנו מקום דיור מתאים, הלך וקנה בית בבת-ים, כי שם הוא האמין שנוכל ללמוד ולהתקדם, הלימודים והתפתחות הילדים עמדה לנגד עיניהם וב"ה זכו לראות את בניהם מצליחים עם תארים אקדמיים.

בבת-ים החל השלב השני של ילדותי. התחלתי ללמוד בכיתה ה' בבי"ס ממ"ד "עקיבא". לשמחתי מהר מאוד השתלבתי בכיתה, השפה לא הייתה מכשול וגם רמת הלימודים באליאנס הייתה גבוהה יותר. בתקופה ההיא לא היו מחשבים וטלוויזיה ולכן כל המשחקים והמפגשים היו מחוץ לבית עם החברים הרבים. הבית היה תמיד הומה מחברים שנהנו גם מהמאכלים הטעימים של אימי ז"ל.

כך גם בארץ עברה ילדותי עם הרבה חוויות וכן הצטיינתי בלימודים בעיקר במקצועות חשבון ולימודי הקודש. בסוף כיתה ח' היה נהוג במדינה לערוך מבחני סקר ארציים להערכת הלימודים. לאור תוצאות מבחני הסקר שלי הוזמנתי יחד עם שבעים נערים ונערות מכל רחבי הארץ לפנימיית מחוננים בירושלים, כאן התחיל שלב ההתבגרות והכנה לעתיד לבוא,

זכיתי וגם חגגתי את בר המצווה בארץ ישראל- ארץ שחלמנו עליה כל השנים, חוויה מיוחדת בפני עצמה.

 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

============
====================

ציטוטים

”אהבת הארץ והעם היהודי היו פיצוי לקשיי העלייה והתאקלמות בארץ.“