מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאז ועד היום

סבתא אסתר עם אדוה וטליה
סבתא אסתר עם אחיה התאום יצחק
הורי גיבורי ישראל

אבי ואמי נולדו ביוון, אבי פרץ, נולד באי קורפו ואמי טובה, נולדה בעיר פטרה. סבי, יצחק ישראל היה יצרן סבונים ושיווק אותם ברחבי יוון וסבתי אסתר הייתה מיילדת. בשנת 1943 נכנסו הגרמנים לקורפו רכזו את כל היהודים וביקשו מהם להביא את כל התכשיטים שלהם. הנשים שמו את התכשיטים בתוך סינר והביאו את כל תכשיטיהן לגרמנים. סבי הרגיש שמשהו לא כשורה, הוא לקח את כל תכשיטי המשפחה ונתן לשכנו הגוי לשמור עליהם. משפחתו של אבי נשלחה למחנות ההשמדה ב"אושוויץ", בהם אבי היחידי ששרד.

בזמן המלחמה, כשאבי היה רק בן 13, הופרד ממשפחתו. הנאצים במחנה השתמשו בו כבהמת מסע, קשרו לגבו עגלה מלאה באבנים כבדות בכדי לבנות לנאצים בונקרים או ביתנים חדשים ל"משלוח" של יהודים נוספים מרחבי אירופה. עגלה זו שימשה גם להובלת כמו גדולה של זהב, שנאסף מהיהודים. באחת הפעמים, כשאבי הוביל את העגלה, אחד השומרים הגרמנים ביקש ממנו להוציא זהב מהעגלה ולהביא לו, אבי אמר לו שייקח בעצמו, אך השומר לא העז לקחת בעצמו, כי הוא פחד ממגדלי הפיקוח שפיקחו על עבודת היהודים.

בסיום המלחמה, אבי עבר החלמה ארוכה בבית חולים באיטליה, בפיקוח הצלב האדום שתמך ביהודים לאחר השואה. לאחר ההחלמה, אבי החליט לחזור, עם עוד חבר, לעיר הולדתו כשהוא בן 16 וחצי בלבד. התושבים לא קיבלו אותו יפה והכניסו אותו למאסר. למזלו הטוב, הוא פגש את שכן המשפחה, שעבד בכלא, שהיה ביחסים טובים עם הוריו. השכן נדהם לגלות שכל משפחתו הושמדה והוא היחיד ששרד, השכן אמר לו שעליו לברוח מקורפו ושיגיע אל ביתו למחרת היו בכדי לקבל את תכשיטי המשפחה. משפחתה של אמי היו אנשים אמידים מאוד, סבי יצחק וסבתי אסתר יוחנן היו בעלי חנות בדים במרכז העיר.

לאמי היו ארבעה אחים ובזכות כספי המשפחה כל המשפחה ניצלה. בזמן המלחמה הם הצליחו להסתתר. בכדי לשרוד הם שיחדו את הכפריים בכדי שיסתירו אותם מהנאצים ויספקו להם מזון. בסיום המלחמה, נפטרה סבתי כנראה מאפיסת כוחות, ואימי התייתמה בגיל 12. לאחר המלחמה, הייתה עליית נוער מאורגנת לארץ ישראל. סבי החליט לשלוח את אימי, טובה. ב-1947 הסתיימה המלחמה האיומה. פרץ וטובה (הורי לימים) עלו בעליית הנוער. עליית הנוער סיפקה לעולים מחסה.

במהלך ההסתגלות הם למדו קרוא וכתוב בעברית, עבדו בתורנויות במטבח ובמכבסה. לאור הסכנות שהיו בתקופה זו הם התבקשו לשמור על המחנה. בתקופה זו הכשירו אותם להיות לוחמים, הם עברו אימונים גופניים ולימדו אותם איך להשתמש בנשק. לאחר האימונים שהיו קשים ומפרכים, הורי הוכיחו שהם מסוגלים לעמוד בנטל הלוחמה ונשלחו לקרבות על כיבוש המדינה. משנת 1947 עד שנת 1948, כשקמה מדינת ישראל, הם כבשו את לטרון, לוד, אפיקים, דורות ועוד.

 

במהלך האימונים הורי הכירו והתחתנו בשנת 1949. ב-1950 נולדנו אני, אסתר, ואחי התאום יצחק בבית חולים "אסף הרופא". כעבור 8 שנים נולד אחי הקטן יהושע. שמו ניתן לו בהשראת פרשת השבוע. הייתה לי ילדות מאושרת, גרנו 11 שנה ברמלה מול בריכת "סנט אלנה" ששם הסריטו את הסרט "חסמבה". גרנו בבית גדול עם חצר גדולה, שני עצי ברוש גדולים, בריכה שיכולנו להיכנס פנימה בימי הקיץ החמים. גידלנו גפן בחצר וכמובן פרחים והחצר הייתה יפה ומטופחת. גידלנו כלב שקוראו לו בובי ואהבנו אותו מאוד.

.

למדתי בבית ספר יסודי "אחווה" ולאחר סיום שיעורי הבית וקריאת הספר כל ילדי השכונה היו יוצאים מבתיהם ומשחקים יחדיו במשחקי רחוב. שיחקנו חמור ארוך, חבל קפיצה, נחש בא, אדמה סכין ומחבואים. אבי היה אב מסור ואוהב הוא אהב לטייל אתנו בחורשות הרבות שהיו בעיר רמלה, היינו יושבים בשדות הירוקים ועושים פיקניק בשבתות ובחודשי הקיץ החמים היינו מארגנים אוטובוסים ונוסעים ,כל השכונה, לחוף הים. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה. מאוד נהנינו לשבת בחיקם של אבי ואימי ובילדותנו ספגנו אהבה המון לטבע. בגיל 11 עברנו לגור ב"תל אביב" ברחוב לוינסקי המפורסם, ושם למדתי בבית ספר "ביאליק" עד כיתה ח', סיימתי את בית הספר בהצלחה רבה. הורי התרגשו מאוד שהתחלתי ללכת לתיכון סיימתי את התיכון וכשהתגייסתי לצבא. התרגשות רבה ליוותה את הורי וחברי דאז שלאחר כמה שנים הפך להיות בעלי.

התגייסתי לצבא בשנת 1968 ושירתתי בחיל חיבה (חילות בשירות המשטרה) השירות היה מעניין מרגש והכרתי חברים רבים שעם חלקם אני עוד בקשר היום. הורי היו אנשים מאוד טובים ונוחים אבל דבר אחד הרגיז את אבי מאוד, כשהייתי קוראת ספר או עיתון קולות הדפדוף לא הניחו את דעתו ותגובתו הייתה מאוד קיצונית לאופיו הרגוע והנוח…הוא אף פעם לא הסביר את פשר התגובות שנגרמו לו עקב רשרוש הדפים, כנראה שזה הזכיר לו משהו מאוד טראומטי מתקופת שהותו במחנה הריכוז "אושוויץ". אבי נפטר בשיבה טובה בשנת 2013, בגיל 84 כשכל משפחתו חובקת אותו ברגעיו האחרונים, בצער רב נפרדנו ממנו כולם.

הילדות עם אמי (טובה): אמי הייתה אמא מסורה מאוד, היא נודעה בניקיונה וטיפוח ביתה. היו לנו פרחים שהיא גידלה וטפחה, בהם היו ממש יפים וצבעוניים. והיא נהגה לסרוג לכל נכד שנולד חליפת תינוק עם נעליים וכובע. אמי אפתה עוגות מצוינות וטעימות, וגם תבשילים טעימים. אנחנו נהגנו בבית לחגוג את כל חגי ישראל ועם אמי הקפידה להדליק נרות שבת עד היום . היא אהבה לספר לנו את סיפורי הפלמ"ח עד היום ואפילו לנינה.

מה שהפריע לי בילדות: שבחגים חגגנו רק המשפחה הגרעינית וקינאתי בכל הילדים שהיו להם סבא וסבתא בחגים ובכלל. כשאחת החברות שלי אמרה שהיא הולכת לסבתא אז הייתי שואלת אותה בסקרנות : מה היא נותנת לך? , ומה את עושה אצלה ? רגיל הייתה עונה לי, אבל לי זה בכלל לא היה רגיל. הבטחתי לעצמי שאהיה סבתא מסורה והאוהבת ללא גבולות. נכדיי מעידים עלי שאני עושה את זה בכבוד רב ומפנקת אותם עד אין סוף.

סבא יהושע ז"ל : את בעלי הכרתי אצל חברה וכמו באגדות הרגשתי שזה יהיה בעלי. במשך התקופה שבילנו יחדיו יצאנו לבילויים רבים כגון: מסיבות טיולים הצגות פרקים ועוד. יהושע ליווה אותי לשרות הצבאי והיה חברי לאורך כל השרות הצבאי. בסיום השרות התחתנו ונקראתי אסתר מרואני חיינו באשר רב. בשנת 1971 נולדה אודליה בתי הבכורה ובשנת 1973 נולדה נטלי בתי הקטנה.

מפי אדוה וטליה, החוויות שלי עם סבי יהושע ז"ל הם: לפני הרבה זמן סבי היה מנהל מכולת ואנחנו היינו באות והוא היה מביא לנו ממתקים ואוכל הוא היה מסיע אותנו בעגלות סופר נפרדות אימא הייתה באה ולוקחת לחם וחלב היא הייתה מחכה באוטו בזמן שאני וטליה שתינו שוקו וברד ביחד ואני נורא אהבתי טופי וארטיק דובדבן בשנת  2012 שהבנות אדוה וטליה עלו לכיתה א יהושע חלה בסרטן ומת אחרי שנה ושלושה חודשים בשנת 2013 ואחרי שבועיים נפטר סבא רבה פרץ ישראל בשנת 2013. והאבל היה גדול במשפחה הצער והאבדן של שני ראשי משפחה יקרים.

הזוית האישית

התכנית גרמה לי לחשוב ולחזור למחוזות העבר שלי ושל משפחתי.

מילון

קורפו
קוֹרְְפוּ או קֶֶרְקִירָה (ביוונית: Κέρκυρα, בלטינית: Corcyra, באיטלקית: Corfù) הוא אי יווני הנמצא בים היוני, בצמוד לחופים המערבים של אלבניה ויוון. בין האי ליבשת מפריד מצר קורפו - רצועת ים שרוחבה נע בין 3 קילומטר ל-25 קילומטר. האי בכללותו, יחד עם מספר איים קטנים צמודים, מהווה רשות מוניציפלית אחת, השייכת מנהלית ליחידה האזורית קורפו, במחוז האיים היוניים. שטחו של האי כ-580 קמ"ר, ושטחה של הרשות המוניציפלית, הכוללת גם כמה איים קטנים ליד קורפו, מגיע ל-641 קמ"ר. אוכלוסיית האי, נכון ל-2015, עומדת על כ-130,000 נפשות. האי נחשב לאחד מהיפים באיי יוון. בירת ונמל האי היא העיר קורפו (קרקירה). מקור השם הוא כנראה בשם העיר שהוקמה במקום, קרקירה, אשר שמה נבע מהמילה היוונית (Koryphai) שמשמעותה "ציצית". השם האיטלקי, קורפו, הוא עיוות של השם הביזנטי של האי (Koryphō), גרסה מאוחרת יותר של השם המקורי.

ציטוטים

”כבוד לזולת וקבלת השונה באשר הוא.“