מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

מאורוגוואי לישראל

סיפור חייו של סבא מריו

שמי מריו עמיתי. נולדתי באורוגואי ב-1944. שמי היה אז מריו קנורוזובסקי. הייתי הבן הצעיר מבין שלושה אחים. ההורים שלי הגיעו לאורוגואי מפולין וליטא ב-1929, כל אחד מהם בנפרד, לבדם, בלי אף אחד שהם מכירים, בלי משפחה או ידידים, בלי שפה, בארץ זרה לחלוטין.

ההורים של סבא מריו: דבורה ויצחק קנורוזובסקי 1930

בילדותי הלכתי לבית ספר ממלכתי, ובמקביל הלכתי לבית ספר יהודי בשעות אחרי הצהריים, "שלום עליכם", בו למדו ביידיש. בשעות אחרי הלימודים שחקנו ברחוב עם ילדי השכונה. באותם ימים לא היה כסף לקנות כדורגל, אז אלתרנו כדור מעיתונים ישנים, אותם עטפנו בגרב ישנה, ועם זה שחקנו כדורגל ברחוב צדדי, בו כמעט ולא עברו מכוניות.

סבא מריו עם הוריו ואחיו, אורוגאווי 1950

גרנו בעיר מונטבידאו, שהיא בירת אורוגואי, בקרבת הים. בקיץ הלכנו ברגל כל יום לים, שהיה במרחק הליכה מהבית שלנו. גם בית הספר היה קרוב לבית שלנו, וגם אליו הלכתי כל יום ברגל. להורים שלי הייתה חנות בשכונה אחרת קרובה לנמל, ואני הייתי נוסע בתום יום הלימודים בטראמביי (חשמלית על פסי רכבת). הנסיעה לילדים בתחבורה ציבורית עם תלבושת אחידה, הייתה חינם.

בגיל 15 נכנסתי לתנועת נוער "הנוער הציוני", והייתי פעיל בה וגם מדריך של קבוצות צעירות. כשהייתי בן 18 קיבלתי אפשרות לנסוע לארץ ישראל במסגרת של שנת לימודים של המכון למדריכי חוץ לארץ של הסוכנות היהודית. הייתי בארץ שנה ואחרי זה בחזרתי לאורוגוואי הייתי פעיל בתנועה למשך ארבע שנים, ואז התחתנתי, ויחד עם אשתי מרתה  בגיל 23, עלינו ארצה לקיבוץ ניצנים.

החיים שלנו באורוגוואי היו מאוד קשורים לחיים של הקהילה היהודית שם, והתעניינו כל הזמן במתרחש בישראל. אני נולדתי בתקופה מאוד סוערת, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והשואה הנוראית השאירה על משפחתי רושם עצום ועמוק, כי המשפחות של ההורים שלי נספו בשואה. עם קום המדינה, הקהילה היהודית ברובה נשטפה בגל הזדהות עם המדינה היהודית, וצעירים רבים התגייסו ועלו ארצה על מנת להיות שותפים למפעל העצום של הקמת המדינה.

אחי הבכור, צבי, עלה ארצה ב-1954, ואחריו אחי אלעזר ב-1960, ואני הצטרפתי במאי 1967, 3 שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

הגענו ארצה באנייה לחיפה, בערב יום העצמאות, 14.5.67, את צפירת הדומייה של יום הזיכרון שמענו על הרציף.

עם הגיענו לקיבוץ לא היה לנו הרבה זמן להתאקלמות. תוך ימים ספורים היה גיוס כללי של המילואים והקיבוץ התרוקן מגברים, ואנחנו ניסינו למלא את החסר כמיטב יכולתנו, כולל שמירת לילה עם עוזי, שלשמחתי הכרתי עוד מקודם, אך לא הפעלתי אותו כלל.

נישאתי למרתה באורוגואי ב-1967. היינו חברי תנועת הנוער "הנוער הציוני" ושם היכרנו. היינו  חברים 5 שנים לפני החתונה. החתונה נערכה במסגרת המשפחה וחברים באולם קטן. על פי הנהוג באורוגואי, מתחתנים בבית המשפט לפני שופט, ולאחר מכן היו עורכים חופה בבית הכנסת. במושגים של אז, זו הייתה מסיבה צנועה עם כ-120 מוזמנים, במוצאי שבת. במסיבה הגישו ארוחת ערב, כפי שהיה מקובל, והושמעה מוזיקה ישראלית שהכרנו מתנועת הנוער.

היינו לבושים בהידור. מרתה לבשה שמלה לבנה ארוכה ומאוד יפה. אני לבשתי חליפה שחורה ששכרתי אותה ליום אחד, כי לא היה לנו כסף לקנות חליפה. חליפה הייתה מבד עבה מאוד, והחתונה הייתה בקיץ, ואני הזעתי בתוכה מאוד, עד כדי כך שכשהורדתי את הבגדים בסוף הערב, הייתי רטוב כולי לגמרי. החליפה הייתה ממש ספוגת זיעה.

אחרי מסיבת החתונה, נסענו ל"ירח דבש" במשך שבוע לעיר קייט בשם פיריאפוליס.

אחרי החתונה עלינו ארצה באנייה, והגענו לקיבוץ ניצנים. בניצנים נולדו לנו 4 בנים: איתן ב-1967, חגי ב-1971, צחי ב-1976 (אבא של סהר), דרור ב-1979.

בשנת 1990 אמצנו באופן לא פורמלי שתי בנות, ציפי ותקווה, שעלו ארצה במסגרת עליית הנוער ולא הייתה להן משפחה. ומאז, הן חלק מהמשפחה שלנו.

הרחבת המשפחה הסבה לנו אושר גדול, גם אז וגם היום.

אהבה

יש לי אהבה גדולה לשני דברים – למשפחה ולפרדס.

המשפחה שלנו מאוד קרובה ללבי. בכל מצב, ובכל השנים, תמיד דאגנו לשמור על קשר קרוב עם כל אחד מבני המשפחה. בחיים של כל אחד מאתנו, יש היסוד שממנו מתחילים לבנות את החיים עצמם. היסוד הזה הוא המשפחה.

טיול המשפחה המורחבת: סבא וסבתא, בנים וכלות, בנות מאומצות ונכדים, 2017

עבדתי בפרדס של קיבוץ ניצנים במשך 50 שנה. מאוד אהבתי את עבודתי. כשהתחלתי לעבוד שם היו 3 זנים בפרדס: תפוז שמוטי, תפוז ולנסיה ואשכוליות לבנות. במשך השנים הוספנו זנים, הרכבנו זנים חדשים על שורשי העצים הישנים, והצלחנו לגוון את הפרדס ולשפר את הכנסותיו, והגענו ליותר מ-20 זנים: תפוזים שונים מסוג טבורי, קלמנטינות שונות לאורך החורף, מאוקטובר עד אפריל, אשכוליות אדומות, לימונים, וכו'.

הזוית האישית

סהר: החוויה שלי מהקשר הרב דורי היא חוויה חשובה מכיוון שלמדתי את ההיסטוריה של משפחתי ושל סבי. מריו: הייתה לי הזדמנות לשבת עם סהר, ולספר לו קצת על המשפחה, ועלינו, דור הסבים.

מילון

טראמביי
רכב לתחבורה ציבורית שנוסע על פסי רכבת בעיר.

ציטוטים

” עלינו לארץ לא מכיוון שגירשו אותנו והפלו אותנו במולדתנו אלא בגלל הרצון לחיות במדינה יהודית. “