מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב

מ
ת
היופי בחיים מלאים בהגשמה עצמית

רותי וגנר, נולדה בשנת 1941 בישראל, פנסיונרית שמתגוררת בהוד השרון כל חייה (הבית בו חיה כילדה הוא הבית שחיה בו כיום). היא אוהבת לטייל, ללמוד דברים חדשים ולנגן בחלילית.

רותי מספרת על ילדותה

"בתור ילדה, גרתי בשכונת הפועלים א' ברמתיים שהיום נקראת הוד השרון לאחר איחוד של ארבע מושבות שכנות: רמתיים, מגדיאל, כפר הדר ורמת הדר. בבית ילדותי היו שני חדרים בתחילה ולאחר מכן נוספו מקלחת,סלון ומרפסת, היו לעיתים קרובות מאוד אורחים שבאו לבקר – גם בבית עם שני החדרים אך תמיד היה מקום. בשנות חיי הראשונות, ההורים של אבי חיו איתנו ולאחר מכן עברו לבית משלהם.

לאחר שסבי נפטר, עברה סבתי לאנגליה. רוב הזמן היינו ארבע נפשות – ההורים, אני ואחותי הקטנה עירית. אני זוכרת שבחצר הבית היה לול שבו היו אווזים, ברווזים, ברבורים, תרנגולות הודו ואף עז – דבר שכבר לא קיים היום בשכונה".

רותי בתמונה עם חתול

"כשהייתי ילדה, הייתי בתנועת השומר הצעיר. למדתי אקורדיון אך לא התמדתי… בימי שישי היינו מדליקים נרות ושרים שירי שבת ואם המשפחה המורחבת הייתה מגיעה היינו משחקים גם משחקי קלפים. בנוסף, הייתי משחקת עם חברים המון משחקים בחוץ אבל אחד שלא אשכח הוא חמש אבנים – אבי היה קונה בתל אביב אבנים בצבעים בזמנים שהיינו משחקים בחמש אבנים".

בבית ילדותה של רותי היו חוגגים את כל החגים:

"זכור לי במיוחד סדר פסח – היינו עושים יחד עם המשפחה המורחבת, וכל הסדר היה סדר כהלכתו.

ביום כיפור אבי היה צם ואמי הייתה צמה חצי יום ואחר כך הולכת להאכיל את התרנגולות.

בחג השבועות בבית הספר הייתה חגיגה גדולה – לכל אחד היה טנא ואמי הייתה מקשטת את הטנא העשוי מרשת באספרגוס ופרחים. בנוסף, היינו לובשים זר של פרחים על הראש ואני זוכרת שבדרך היינו אוכלים את הירקות בתוך הטנא וכשהיינו מגיעים לבית הספר, הירקות כבר נעלמו. בחנוכה כמובן שהיינו מדליקים נרות כל ערב".

רותי מוסיפה ומספרת על חייה כתלמידה במערכת החינוך של פעם:

"בגן טרום חובה הייתי בפעוטון בשם טריץ' ברמות השבים שליד הוד השרון של היום. בגן החובה הייתה לי גננת בשם חוה – הייתי בורחת לה לכרם שליד הגן עם החברים והיינו מתחבאים שם. לאחר מכן, הייתה לי גננת בשם שושנה שנשארה איתי עד כיתה ב' ביסודי.

ביסודי למדתי עד כיתה ח' בכפר מלל בבית ספר על שם אהרונוביץ' שקיים עד היום בשם הבית ספר האנתרופוסופי. בבית הספר היסודי הייתה מורה לזמרה ובשיעור זמרה היינו שרים שירי מולדת – עד היום אני זוכרת חלק מהמילים לשירים ולפעמים משתובבת ושרה אותם לעצמי.

בתיכון למדתי בתיכון כצנלסון בכפר סבא שנתיים ואז בבית ברל בסמינר לגננות – אפילו לא עבדתי שעה כגננת, לא התחברתי לזה".

בתור נערה צעירה, הקדישה רותי את כל זמנה לתנועת הנוער "השומר הצעיר" – דוגמא לכך היא שרותי לא חגגה בת מצווה, אלא במקום הייתה במחנה מטעם השומר הצעיר.

"כל ילדי השכונה היו הולכים יחד לתנועה והכל הסתובב סביב התנועה וגם היו לנו הרבה מפגשים מעבר לתנועה, בימי שישי למשל היינו הולכים מהוד השרון עד כפר סבא כדי לאכול גלידה – חיים מאוד מלאים. בסיכום קצר  – היה מקסים, היו חברויות, היינו נפגשים וללא ספק היה ממש כיף".

על הקשר עם משפחתה והוריה בתור ילדה רותי מספרת:

"סבתא וסבא מצד אמא נספו בשואה ומצד אבא, היו סבתא וסבא, אך סבא נפטר כשהייתי בת ארבע. לאחר מותו של סבי, קרה אסון שקשור לדוד שלי – אשתו נפטרה באנגליה והיה צריך לגדל את שני בני דודים שלי לבד וסבתא שלי עברה לטפל בהם באנגליה, שם גרה עד יום מותה".

רותי ממשיכה ומספרת:

"היה צלם שמדי פעם היה מגיע לצלם וזה מה שנשאר מתמונות של הסבא מצד אבא איתי".

בתמונה: רותי וסבא שלה ליד הבית בהוד השרון

"לאימא שלי היה אח בנתניה ואחות ניצולת שואה שאמי דאגה שתגור בהוד השרון לידנו. האח בנתניה בא עם שני בני דודים כל שבת ועד היום אני בקשר עם שני בני הדודים האלו – אילנה שבאה לארוחת ערב לפעמים ואמנון שחזר בתשובה ואנחנו בקשר לעיתים רחוקות – עד היום אני ואחותי נוסעות לחתונות של הילדים שלו עם חצאיות כדי לכבד אותו ואת המשפחה שהקים. היו לאימא שלי עוד אחים – בזמן השואה אחד נמלט לדרום אפריקה ולו יש שלושה ילדים. לאחר השירות הצבאי שלי, נסעתי לאנגליה לשמש בתפקיד אופר, זה היה בסביבות גיל 20 (לאחר השירות הצבאי) ואז קיבלתי הזמנה למשפחה בדרום אפריקה. כיום, בחגים אני משתדלת לדבר עם הבני דודים שאיתם אני בקשר עד היום."

תקופת הצבא ותחילת החיים העצמאיים

"רציתי להיות בתפקיד קרבי, אבל שלחו אותי לפיקוד הדרכה. בנוסף, רציתי להיות רחוק מהבית, אבל בסופו של דבר בתפקיד ההדרכה חזרתי כל יום הביתה. התחלתי מדרגת טוראית והגעתי עד לדרגת סמ"ל. הייתה לי תקופה נהדרת בצבא, למעשה יש לי עד היום חברה שנשארה מתקופת הצבא שגרה באשדוד ושמה גאיה".

רותי נאנחת ומוסיפה: "הצבא של פעם זה לא הצבא של היום".

"לאחר שחזרתי מעבודתי באנגליה בתפקיד אופר חיפשתי עבודה, לאחר חיפוש ממושך התקבלתי לעבודה בבנק הפועלים ונשארתי לעבוד שם שם עד לפרישתי לפנסיה –  התחלתי בתור פקידה זוטרית ולא ידעתי שום דבר, חשבתי שתוך חודשיים אעזוב את המקום, אך לאחר מכן, הפכתי למזכירה בכירה ואף הייתי מזכירתו של מנכ"ל הבנק כמעט, אבל לי זה לא התאים באותה התקופה. כשהייתי מזכירה נשלחתי במקביל, ללמוד כלכלה והפכתי לכלכלנית של הבנק – אהבתי מאוד את העבודה".

תפקידים נוספים שהיו לרותי בתקופת שנות עבודתה בבנק: היא שימשה כמנהלת מדור, סגנית מנהל מחלקה ומנהלת מחלקה בעצמה.

רותי מוסיפה ומספרת על שנותיה כאישה צעירה גם מחוץ לעבודתה: "בשנות העשרים של חיי הייתי מאזינה למוזיקה ישראלית, הביטלס ומוזיקת עולם". "גם הלכתי לרקוד ריקודי עם וריקודי עמים – הייתי נוסעת לתל אביב בשביל זה (פחות ריקודים סלוניים אך גם לפעמים). לא הייתי הולכת עם נעלי עקבים – הכל היה פשוט וסולידי, אבל יפה – לא יוצא דופן או אקסטרווגנדה".

רותי מספרת על זיכרונותיה ממלחמות ישראל ומאירוע שתמיד תזכור – רצח רבין

במלחמת ששת הימים רותי הייתה בת 20+ בערך, היא מספרת: "מאורע שחרור ירושלים הייתה התרגשות אדירה – אני זוכרת את הבוקר של פרוץ מלחמת ששת הימים – את החדשות שהודיעו שמטוסי חיל האוויר השמידו את מטוסי מצרים. המלחמה (מלחמת ששת הימים) נגמרה מהר והייתה אופוריה גדולה, אני זוכרת, שכל שבת הייתי נוסעת לטיול אחרי המלחמה, כי האזור היה שלנו.

את מלחמת יום הכיפורים – אני ממש זוכרת: אני זוכרת שהיו אצלי אורחים, כולנו צמנו ובשעה עשרה לשתיים הייתה אזעקה והתחלנו לרוץ, פתחנו את הרדיו וגילינו שהתחילה מלחמה – האזעקה הזאת ממש הקפיצה אותנו. אני גם זוכרת, שבאותו הבוקר של פרוץ המלחמה, טלפנו חברים והם סיפרו ששמעו ברשת ה- BBC על איזשהו ערפל בנוגע למלחמה. במלחמה היה לחץ נוראי – לא ידענו מה לעשות – המלחמה הכי נוראית שיכלה להיות במדינה הזאת ולצערי, המון חברים נהרגו במלחמה.

בשנת 1995, הייתי בעצרת המפורסמת (הייתה עצרת של אלפים) והייתה הרגשה שסוף סוף מתקדמים. לקראת סוף העצרת הלכתי עם חברים לבית של חברה אחרת בתל אביב ופתאום נכנסה חברה נוספת הביתה ושאלה 'למה אתם יושבים ככה? ירו ברבין!' – כולנו נכנסו להלם טוטאלי. לאחר מכן הסעתי חברה הביתה, פתאום שמענו ברדיו שרבין נפטר כתוצאה מהירי – חשבתי שזה הסוף, שאני עוזבת את הארץ, הרי איך ממשיכים מכאן? איך יהודי יכול לירות ביהודי אחר ועוד ראש הממשלה? הרגשתי זעזוע, מה יהיה הלאה?"

החיים העצמאיים כיום

כיום, רותי בפנסיה והיא מרחיבה את הידע שלה דרך האוניברסיטה והמכללה בתל אביב כשומעת חופשית: "אני לומדת שפות, אומנות, גיאוגרפיה במכללה או באוניברסיטה וגם מוזיקה דרך מורה פרטית (תווים וכו'). בבוקר, לפעמים אני עושה ספורט ומיד אחר כך נוסעת או הולכת לפעילות כמו ללמוד בתל אביב, ללמוד אומנות ברמת השרון, נגינה והרצאות או יציאה לטיולים. בנוסף, אני אוהבת להיפגש עם חברות ועושה חזרות לנגינה על חלילית. בזמן שעבדתי היה לי סדר יום קבוע והיום כל יום יש פעילות שונה…"

אחד מהתחביבים העיקריים של רותי הוא המוזיקה:

"כיום, אני אוהבת מוזיקה קלאסית (בעיקר את תקופת הבארוק) ושירי ארץ ישראל (אריק איינשטיין, שלמה ארצי ויהודה פוליקר) וגם את הביטלס. אני לא אוהבת מוזיקת ג'אז או אופרות. בסביבות גיל 60 התחלתי ללמוד חלילית – אף פעם לא מאוחר מדי! אחד מחלומותיי היה ללמוד כלי נגינה – חלום שאני בעצם מגשימה כעת". "התחלתי לנגן בחלילית במקרה, במקהלה שבה הייתי שאלו אותי אם אני רוצה לנגן על חלילית ומשם התחלתי ללמוד ולאהוב את זה – מוזיקה עושה לי טוב בנשמה".

על פעילויות מיוחדות – טיולים בארץ ומחוצה לה רותי מספרת: "עשרות פעמים נסעתי לחו"ל ועדיין יש מקומות שאני רוצה לחזור אליהם שוב". "הביקור בחו"ל הוא בשביל עצמי, להנות ולהכיר מקומות ואנשים חדשים – הייתי במצרים ירדן וטורקיה, הייתי באירופה, אפריקה (מרוקו, מאלי, קניה, דרום אפריקה, אתיופיה, נמיביה), במזרח (אינדונזיה, הודו חמש פעמים, תאילנד, לאוס, קמבודיה, וייטנאם, יפן, סין, אוזבקיסטן, פקיסטן), דרום אמריקה (צ'ילה, ארגנטינה, מקסיקו, גואטמלה, קובה ,קוסטה ריקה, פרו, איי גלפאגוס אקוודור קולומביה) ופפואה ניוגיני (ליד אוסטרליה) והרשימה עוד ארוכה…

בנוסף, חרשתי את סיני – מחוף סיני, שהוא מקסים והצלילות בחוף ועד ההר הגבוה בסיני שכולל את הר משה ועוד… אך למרות כל ביקורי מחוץ לארץ ישראל, אני חרשתי את אורכה ורוחבה במשך כל השנים מאז היותי בתנועת הנוער, בחברה להגנת הטבע ובלימודיי במכון אבשלום על ידיעת הארץ – אין מקום שלא הייתי בו בארץ – המון טיולים למטיבי לכת ברגל. מקומות שאני אוהבת בארץ הם הרי אילת, את מדבר יהודה אך עם זאת גם את הגליל ואת הגולן ובקיצור – כל ארץ ישראל. אפילו עד היום אני עוד מטיילת ברחבי הארץ, פעם הייתי גם מיטיבת לכת ולצערי היום כבר לא מפאת הגיל והקשיים שהוא מביא עמו".

בתמונה: רותי באחד מטיוליה בחו"ל בשנים האחרונות

רותי מספרת על משפחתה כיום

"המשפחה הכי קרובה שיש לי היא המשפחה של אחותי הקטנה, כי אף פעם לא התחתנתי ואני מתייחסת לכולם במשפחה כאילו הם הילדים שלי, מכיוון שאין לי משפחה אישית (לא הקמתי משפחה), אני מרגישה קרובה אפילו אל הילדים של האחיינים שלי – כאילו אני דודה לכולם. אני משתדלת להתעדכן עם הטכנולוגיה העכשווית, אבל לא בטוחה שאני פיקס, אני כן מאוד אוהבת ללמוד אבל לא בכל הדברים אפשר להיות עדכניים וזה בסדר, למרות הקושי של החוסר ידע לעומת בני הנוער של היום, אני חושבת, שאני מסתדרת לא רע סך הכל, ומה שאני מרגישה שחסר לי, אני משתדלת ללמוד אותו

ציטוט: "לא לקחתי החלטות גורליות – אם הייתי לוקחת החלטות כאלו ברגעים מסוימים בחיים שלי – אולי החיים שלי היו נראים אחרת היום, יותר זרמתי".

הזוית האישית

לירון רמתי: רותי, היה לי יותר ממהנה להקשיב לסיפור חייך וללמוד מחוכמת החיים שלך. הקשר בינינו הוא באמת שאין כמותו – אני הנכדה של אחותך הקטנה וחלק ממה שאת קוראת לו המשפחה שלך ואני אוהבת אותך אינסוף ומודה לך על ההזדמנות לתעד את סיפורך. אני מאחלת לך המון בריאות, שתמיד יהיה לך טוב ושלא משנה באילו קשיים את נתקלת – תוכלי להסתכל על הצד החיובי ולעבור אותם בקלות.

רותי וגנר: כשלירוני הודיעה לי כי היא בחרה בי מבין שתי סבתותיה וסבה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי – התרגשתי מאד והתמלאתי גאווה ושמחה. חיכיתי לימי רביעי לפגישות השבועיות בהן ישבנו אחת מול השנייה בהכנת העבודה ולעיתים גם גלשנו לעניני דיומא. ידעתי שלירון הינה רצינית אך כאן התגלתה לי הנחישות, החלטתיות שלה, החיונית והפעילויות הרבות שבהם היא שמה ידה. איזה כיף היה לנו יחד! מאחלת לה הרבה הצלחה בכל דרכיה – תודה רבה לך מתוקה. אוהבת המון, רותי.

מילון

פצ'קריי
הפירוש: הרבה התעסקות

ציטוטים

”לא לקחתי החלטות גורליות “