מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ל"צנע" נולדה

סבתא נורית וארז בתכנית הקשר הרב דורי
סבתא כתינוקת
סיפורה של סבתא נורית

שמי ארז גורפינקל, בן הזקונים להורי לירון וארנון ואח לשלוש אחיותיי, שקד, הדר ויערה. סבתי מצד אמי היא נורית בר, ילידת הארץ דור שני ,שאת סיפור הדור דרך סיפורה של סבתא, אספר בתיעוד זה בתכנית הקשר הרב דורי. סבתא נורית נולדה בחולון בשנת 1951 כשהמדינה הייתה בת שלוש. הוריה התגוררו בתחילה אצל הסבים וכעבור כמה שנים עברו לדירה משלהם בחולון. המדינה הייתה צעירה והיו קשיים רבים.

סבתא כתינוקת

באותה תקופה פרצה מגפת פוליו, מגפה אשר תקפה ילדים וגרמה להם לשיתוק ברגליים. לכן, הוריה, הסבים רבים שלי, לא נתנו לאף אחד להיכנס הביתה לראות את התינוקת. שנים רבות חברותיה של סבתא רבא שלי נעלבו ולא סלחו לה על כך. סבתא זוכרת הרבה חולות, ללא כבישים סלולים, ומכוניות ששקעו בחול. בלילות נשמעו קולות תנים למרחוק.

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היה מחסור גדול במוצרי מזון והייתה מדיניות "צנע", לפיה לכל משפחה הוקצב מזון לפי מספר האנשים והילדים. אבא של סבתי, סבא רבא שלי, אורי גרשוב ז"ל יליד חיפה, נסע במיוחד לחבר במושב בנגב אשר נתן לו תרנגולת בכדי לבשל לסבתי מרק.

סבתי במרכז עם הוריה: סבתא רבא אסתרקה שלי שתבדל לחיים ארוכים וסבא רבא אורי ז"ל

כאשר סבתא נורית הייתה בת 5 פרצה מלחמת סיני. סבא רבא אורי נקרא לשרות מילואים. לסבתא כבר הייתה אחות קטנה בת שנתיים (רוני מרגולין). הן נשארו עם אמא שלהן. סבתא זוכרת שהייתה עומדת על כיסא במטבח וצופה מחלון המטבח אל הרחוב, מחכה לאביה שיחזור מהמלחמה. כשהיו אזעקות היו יורדים במדרגות לקומת הקרקע, יחד עם השכנים וממתינים לצפירת ההרגעה. היו שני סוגי צפירה. אחת למצוא מסתור או מקלט והשנייה שעם השמעה ניתן היה לצאת מהמקלטים. מכיוון שלא היו אז מקלטים, והמשפחות היו יורדות לקומת הכניסה של הבניין, היה צריך לאטום את הכניסה לחדר המדרגות. זאת עשו בעזרת שקי חול.

בלילות היו חייבים לשמור על חשכה, מחשש להתקפה של מטוסים מצריים שהיו מגיעים בלילות וכשהטייסים היו רואים ריכוז של אורות, שם היו מפגיזים. לכן, כיסו את החלונות בבריסטולים שחורים והדביקו ניירות דבק על הזכוכיות, למנוע רסיסים במקרה של פגיעה. להחשכה הזו קראו האפלה.

סבא רבא אורי גרשוב ז"ל עם נכדתו הראשונה לירון שהיא אמא שלי

כאשר סבתא הייתה בתיכון פרצה מלחמת ששת הימים. סבתא נורית עמדה בתחנת האוטובוס בדרך לתיכון, כאשר נשמעה אזעקה. היא רצה הביתה ואמה שלחה אותה בחזרה בטענה שזו טעות או ניסוי צופרים. בשיעור הראשון שוב נשמעה אזעקה ואף המורה בכיתה פסקה שזו טעות. לפתע הגיע לכיתה סגן מנהל ביה"ס אשר הודיע לתלמידים כי אכן האזעקה אמתית וכי פרצה מלחמה. התלמידים נשלחו במהרה לבתיהם.

סבתא נורית על רקע האוטובוס

בין היתר נכבש חצי האי סיני והתאריך: 1 לספטמבר 1968, היום הראשון לפתיחת שנת הלימודים, היה יום מיוחד עבור סבתי. אביה, שהיה נהג ותיק ב"אגד" ונסע הרבה בקווי אגד בדרום הארץ, קיבל את הזכות לנהוג באוטובוס הראשון בקו הארוך ביותר במזרח התיכון באותה עת, קו תל אביב – אבו רודס. לנסיעה היו הדים רבים בתקשורת הבין לאומית והנוסעים כולם היו עיתונאים.

סבתא עם אחד העיתונאים על רקע פסל שנגלה בדרך

סבתי ביקשה להצטרף לנסיעה אולם אביה לא הסכים שתפסיד את ימי הלימודים הראשונים בכיתה י"ב. היא לא וויתרה, הגיעה לבית הספר באחד מימי סוף החופש הגדול, נכנסה לחדרו של סגן מנהל התיכון, מורה אותו העריצה בזכות היותו ציוני, קצין שריון ואוהב הארץ. הוא היה המורה לתנ"ך שלה ולכן הכיר אותה היטב. היא סיפרה לו על הנסיעה המיוחדת לסיני והתייעצה עמו. הוא נתן לה אישור להיעדר מהלימודים ואף הוסיף ואמר לה שמחובתה להצטרף, כי חוויה כזו לא נופלת בחלקנו בכל יום, כמו כן הוסיף ואמר שהיה שמח בעצמו להצטרף אם לא היה בתפקיד סגן מנהל תיכון ביומיים הראשונים של פתיחת שנת לימודים.

האוטובוס מחלץ משאית צבאית אשר שקעה בחול

תדלוק בדרך

סבתא נורית שרתה בצבא ומיד לאחר מכן נשאה וילדה 4 בנות אשר הבכורה היא אמי לירון. לסבתא נורית יש 12 נכדים ואני השביעי בין כולם. לצערנו, המלחמות לא תמו עד היום, והשלום עדיין רחוק ונשמע כחלום…

 

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אשר סבתא נורית השתתפה יחד עם נכדה ארז, בבית הספר החיטה בזכרון יעקב.

מילון

אבו רודס
יירה במחוז דרום סיני במצרים על חופו המזרחי של מפרץ סואץ

ציטוטים

”הזכות לנהוג באוטובוס הראשון בקו הארוך ביותר במזרח התיכון באותה עת, קו תל אביב - אבו רודס“