מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לפני העלייה ארצה

סבתא ואני
סבתא כאם צערה
סיפורים של סבתא

בקרוב כל המשפחה ניסע ביחד לטיול שורשים ברומניה ואני אכיר יותר טוב את הבני דודים שלי ואת השורשים שלי:

סבתא נולדה בשנת 1935, בעיירה שטפנשט, עיירה קטנה של יהודים סוחרים, לכל אחד הייתה חנות. לסבא רבא שלי היה מחסן של קרשים, שמהם בנו את הבתים. מסביב לעיירה היו כפרים של איכרים שהיו באים לחנויות בעיירה של היהודים ומביאים תוצרת חקלאית. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, בשנות הארבעים, הגרמנים החליטו שהיהודים מפריעים להם וגרשו אותם. "הודיעו לנו בבוקר להתפנות ובשעה ארבע היינו צריכים לצאת ולא נתנו לנו עגלות או מכוניות. את הגברים אספו ובינתיים שלחו את הנשים והילדים ולהביא אספקה לגברים מעיירה רחוקה, כולם הלכו ברגל.

סבתא מספרת שכל הילדים הקטנים, והיא ביניהם, התחילו לצעוק ולבכות שהם רוצים את אבא ונעשה בלגן גדול. השומרים פתחו את השערים ושחררו את הגברים. הם חזרו כולם להתארח בעיירה שממנה לקחו את האספקה.

הם היו שם שבוע: "אחר כך הגרמנים החליטו שהם רוצים שנחזור לשטפנשט, הרוסים הפציצו את העיירה וכשהגענו הכל בער, כל הבתים בערו וחלק מהחנויות היו פרוצות. אימא שלי דיברה גרמנית וניגשה לשומרים הגרמנים וביקשה מהם לפתוח מים כדי שיהיה אפשר לכבות את השריפות, אז הגרמני ענה לה משפט שלא אשכח לעולם: "ליהודים יש מספיק דם לכבות את השריפה".

כל המבוגרים שכרו מכוניות ונסענו לעיר הגדולה: בוטושן. שם עברנו את המלחמה ובשנת 1950, עלינו ארצה באונייה טרנסילבניה."

 

קישור לסיפור ההתאקלמות בארץ, שסופר לנכדה הבכורה, נטע: "קבלנו עגלה הרה, חצי סוס וחצי עגלה"  

 

הזוית האישית

אני למדתי הרבה דברים חדשים על סבתא. לפני התוכנית לא היינו מדברות על העבר שלה ושל סבא.

מילון

תקופת הצנע
עם קום המדינה, כשכל העולים החדשים הגיעו לארץ היה מחסור באוכל בחינוך ובעוד דברים הכרחיים לחיי היומיום. החליטו לתת תלושים חודשיים שרק מהם אפשר לקנות, גם אם היה מספיק כסף לא היה אפשר לקנות בלי התלושים. משטר "צנע", שבמסגרתו נקבעו הקצבות של מזון, ביגוד, ריהוט לכל אזרח ובאופן שהבטיח צרכי יסוד לכל.

ציטוטים

”אהבה אפשר להראות לא רק בחיבוקים ונשיקות“