מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לפיד מוצל מאש

הוריי ביום נישואיהם
אבא ארקדי (אברהם), אימא פרידה והילדים דב, ראובן ומשה ישראל הקטן
הוריי היו לפיד מוצל מאש והקריבו על מזבח ארצנו את היקר מכל

אני ראובן דורון בן לניצולי שואה, יליד פמגוסטה שבקפריסין, אל"מ פורש צה״ל. אשתי היא אתי לבית משפחת גז הענפה מצפת שעלו מטוניסיה. משפחה בעלת יחוס של דורות רבים, אוהבי המדינה והארץ. אתי נולדה בטבריה על שפת הכנרת. עץ משפחתנו הניב פריו בדמות שלושה ילדים, נכד ונכדה.

סיפור החיים מתחיל מן השורש ומטפס במעלה הגזע. גזע משפחתנו הוא גזע מפואר, שהחזיק מעמד בסערות שפקדוהו בעבר ומעולם לא נשבר. הגזע של משפחתי הוא פרי איחוד גזע משפחת דורנשטראוך מצד אבי וגזע משפחת יוריסט מצד אמי. אבי, ארקדי (אברהם) נולד בגליציה שבפולין. הוא בא בברית הנישואין עם אמי, פרידה לבית יוריסט שנולדה ביאסי שברומניה. אבי, בן למשפחה חרדית היה אחד משמונה ילדים. אמי הייתה בת הזקונים במשפחתה שמנתה שמונה ילדים. משפחת אמי היתה דתית ברוח הפועל המזרחי (לימים המפד"ל). מתוך שמונת הילדים שרדו חמישה בלבד, שלוש בנות ושני בנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הופרד אבי ממשפחתו. הוריו ושבעת אחיו ואחיותיו נשלחו ברכבות למחנות ההשמדה ולא נותר להם שריד ופליט. גם משפחתה של אמי התפצלה. אביה אריה לייב לקח את אשתו בתיה ואת ילדיו והלך מיאסי שברומניה דרך היערות לגבול הונגריה ומשם עבר לאוסטריה. שם הם נשלחו למחנה מעבר בווינה. אמי ואחיה יחיאל הגיעו למחנה מעבר בקפריסין. הקשר עם אחותה ייטי ואחיה שמעיה נותק למשך שנים רבות, אך הם נותרו בחיים ועשו עלייה מאוחר יותר. האחות פרלה, שנפצעה ברגלה, נותרה עם הוריה ואף הם עלו ארצה וגרו ברמלה בבית ערבי נטוש.

מצעד חברי תנועת הנוער בקפריסין 

אבי, שלא ידע על גורלה המר של משפחתו, נכלא במחנה עבודה בפריפריה הפולנית. הוא היה עסוק בתכנון בריחתו. הוא נשאר בחיים, בזכות מלאכת הסנדלרות, אותה למד מאביו בהיותו בן שמונה. עיסוקו בסנדלרות הביא תועלת רבה במחנה העבודה. עקב כך התחבב אבי על הקצינים הפולנים, אולם לא זנח לרגע את רעיון הבריחה. כשנפלה לידו הזדמנות הוא לא החמיצה! עקב התנאים הסניטריים במחנה העבודה התפשטו מחלות מעיים שהפיל חללים בקרב יושבי המחנה. החולים נשלחו היישר לבית חולים. כדי להינצל החליף אבי את צואתו הבריאה בצואת אחד החולים ונשלח לבית החולים. מבית החולים הוא הצליח לברוח וכך השתחרר ממחנה העבודה ומצא מסתור בביתה של אלמנה מקומית. השכנים בסביבה הקרובה לא חשדו בו כיוון שחשבו שהוא בעלה. בהמשך הדרך הגיע אבי למחנה מעבר בנאפולי. הן אבי והן אמי עשו כל אחד בנפרד נסיונות להעפיל לארץ, אך נכשלו בכל ניסיונותיהם. כתוצאה מכך הם מצאו עצמם כלואים במחנות המעבר בקפריסין שם הצטלבו דרכיהם ושם גם נקשר גורלם. שניהם היו פעילים בתנועת הנוער במחנה, כך גילו אחד את השנייה והאהבה שפרחה ביניהם איחדה את הוריי האהובים. אמי היתה בת 17 ואבי בן 25 עת החליטו הורי להינשא מיד.

בעוד אמי מגדלת כרס עגולה, הם ניסו לבצע עוד ניסיון העפלה שנכשל אף הוא. באותו זמן אחזו הצירים את אמי והיא הועברה לבית החולים בפמגוסטה, שם נולדתי, תשעה חודשים אחרי נישואי הוריי. הוריי נתנו לי את השם ראובן, על שם סבי מצד אבי. אבי שנותר במחנה, לא ידע להיכן נעלמה אשתו ההרה והיקרה. אמי שהתברכה בשפע חלב להנקה הוחזקה שלושה חודשים בבית החולים והיא הניקה ילדי יולדות אחרות שמפאת המחסור לא הניבו שדיהן את הנוזל המבורך. כך יצא שחלב אם יהודיה זורם בדמם של הרבה ילדים באי קפריסין… בדרך מתוחכמת, שלחה אמי לאבי פתק ובו בישרה לו על הולדת בנו, וכמו כן ציינה את מקום הימצאה. אבי ויחיאל, אחיה של אמי, יצאו חיש לדרכם ופגשו את האם הצעירה והטרייה. הפגישה הייתה מרגשת, ואני ראיתי בפעם הראשונה את אבי. כשגדלתי אמי סיפרה לי שלא היה קץ להתרגשותו, והוא כמעט בכה, אך הוא תמיד מחה על כך בתוקף. רגשנות ודמעות? זה לא הסטייל שלו… לאחר שחרורה של אמי החלה המשפחה להתארגן על אוניית המעפילים 'משמר העמק' לקראת הפלגתם לארץ ישראל. בהגיע הספינה אל חופי עתלית נלכדה על ידי הבריטים שהתכוונו לגרש את המעפילים כמנהגם. למזלם של המעפילים, והוריי בתוכם, מצבה הרעוע של האונייה היה בכי רע והבריטים נאלצו להתיר למעפילים לרדת ממנה והם נשלחו למחנות המעצר בעתלית. במחנה הבריטים ניסו להיות מדי פעם נחמדים לעולים והיו מחלקים חבילות שוקולד לילדים. אמי, שהייתה בת פחות משמונה עשרה, זכתה אף היא בשוקולד הנכסף.

אז לא ידעה אמי היכן ההורים שלה אך בעזרת המדור לאיתור נעדרים התגלה לה אביה, אריה לייב, כי כולם הכירו את אריה, החלבן הראשון ברמלה! מפאת דמיונו למנהיג רוסיה סטאלין, הדביקו לו את הכינוי 'סטאלין'. לאחר שהגיעו הוריי לישראל וראו כי טוב, הם הביאו לעולם את אחי היקר דב, שנקרא על שם סבא של אימא. אנו התגוררנו בבית ערבי נטוש ללא רכוש ובתנאים לא תנאים. ביחד איתנו שכנה משפחה בולגרית שבזכותם למדה אמי שתי שפות נוספות. תנאי המחיה לא היו קלים כלל וכלל ולא היה לנו מים זורמים או חשמל. אך ההורים ששרדו את כל מה שהיה נחלצו למלחמת הישרדות בפעם השנייה. במשך הזמן המצב הכלכלי השתפר ועברנו לגור בשיכון חדש. השיכון נבנה בעזרת הפועל המזרחי והמפד"ל ונועד למפוני המעברות והבתים הערבים הנטושים. התנאי למגורים במתחם היה הצהרת הוריי על חברותם במפלגה. כך הם עשו ולשיכון החדש נכנסו (דירת  שניים וחצי חדרים-54 מ"ר). לימים, נולד אחי הצעיר משה ישראל, שנקרא על שם חלל ממלחמת השחרור. משה ישראל עצמו נפל חלל במלחמת יום הכיפורים…

כאן אעצור לרגע ואציין שהוריי מעולם לא דברו אתנו על השואה. הנושא לא עלה בבית ואנו ליקטנו רסיסי מידע מאנשים וממקורות שונים. הנושא עלה לראשונה על שולחן המשפחה, כאשר בני איתן אריאל נסע במשלחת לפולין והיה אמור להכין עבודת שורשים. אז ישבנו סביב הורינו ההמומים והדוממים והאזנו לסיפור שלא נחשף בפנינו מעולם…  סיפור על מלחמת הישרדות נואשת יום יום מעלות השחר ועד רדת הלילה. לאחר מספר שנים ניאות אבי לנסוע איתי ועם רעייתי אתי לפולין, למסע שורשים. מאמי נבצר לנסוע עקב חולשתה. ביקרנו באושוויץ ובבירקנאו, וגם שם הקשבנו בחיל ורעדה לזוועות שעברו על משפחתנו, ואנחנו לא ידענו…

אני גדלתי בבית שלא חינך למיליטריזם. אני ואחיי החלטנו להתגייס ולהתנדב. אני לצנחנים, דב לחטיבה 7 ואחי הצעיר משה ישראל הי"ד לצנחנים לגדוד 890. הוריי מעולם לא דחפו לכיוון זה, אך הם לא התנגדו. הם היו גאים בנו. שלא כמו ניצולי שואה אחרים, הם לא ראו בכך 'ניצחון על הגרמנים', כי אלו היו מילים גדולות על האנשים הפשוטים והיקרים האלה. אבל במושגים שלהם זה היה בכל זאת סוג של ניצחון, לראותנו מגיעים הביתה עם הנשקים, מעוטרים בדרגות ולובשים מדי צה״ל. אנחנו למדנו מהם דוגמה אישית וספגנו בביתנו מוסר וערכים ובהם הצטיידנו כשיצאנו לדרכים. הם למדונו לנהוג בכבוד כלפי כל אדם ובמיוחד כלפי אנשים מבוגרים.

אני עבדתי בעבודות מסגרות וחרטות וכן למדתי חניכות בבית ספר עמל. תמיד חלמתי להשלים לימודיי ולא עלה בידי. היה בי מן רעב וצמא לדברים שלא יצא לי לעשות. ברוח זו אני התגייסתי לצבא. רציתי להצליח באופן אישי ולהרים את רף הישגיי הכי גבוה שאפשר. החלטתי שאני הולך לקרבי. ואם קרבי – אז רק לצנחנים! בתקופת שירותי, להיות בצנחנים היה כבוד גדול. אני, שבאתי מרמלה, מוקף הייתי בבוגרי ביה"ס הריאלי ובקיבוצניקים מעמק יזרעאל. היה זה קושי רב להתמודד מולם ולהצטיין. אך כנראה שיצר ההישרדות של הוריי זרם בדמי והיה לי דחף להגיע הכי רחוק ולהיות הכי טוב, כי היו לי יכולות והייתה בי אש שדירבנה אותי וגרמה לי להתעלות על עצמי. למרות שלא למדתי מעבר לביה"ס היסודי, אתגרתי את עצמי והחלטתי שאגיע לדרגה הגבוהה ביותר ואשלים את לימודיי. היות ונתבקשתי להתרכז בהוריי לא אפרט את מסלול חיי המרתק בצבא, ואשאיר זאת להזדמנות אחרת. מבלי שחשבתי על כך עשיתי מה שהוריי ציפו ממני לעשות וניצוץ הגאווה שראיתי בעיניהם הוא אשר הזניק אותי מתפקיד לתפקיד וממשוכה אחת לאחרת גבוהה וקשה ממנה…כן, כל אחד וההישרדות שלו!

במסגרת שירותי הצבאי

ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים וה'גרזן' נחת על משפחתי היקרה כאשר אחי הצעיר, משה ישראל הי"ד, נפל בקרבות החווה הסינית במסגרת גדוד 890. הנער טוב הלב שבחיי כולם השתלב, שהלך אחריי כל השנים והתנדב בעקבותיי לצנחנים. הנער שעסק ביהלומים ובליטושם נפל חלל בדמי ימיו. אחינו האהוב – היהלום שבכתר! המלחמה עדיין התנהלה ואני חזרתי מהקרבות ב'תעלה' אל ביתי היישר ל'שבעה' ולצערי צפיתי בעוד 'שואה'. עיני אבי יבשו מדמעות, ועיני אמי אדומות בימי הזכרון, אבלה על בן הזקונים שלעד לא יחזור. הבן שטיפל בהוריו ופתע נקטף. אבי שאיבד את כל משפחתו מהמכה הקשה הזו לא התעודד. לא מצא ניחומים על בנו האובד. המוות שקצר את כל משפחתו חזר להתדפק על דלתו… אמי כמו נפלה חלל ביום שאחי נפל. האש בנשמתה כבתה והיא נותרה הצל של עצמה. היא המשיכה לחיות אך לא להתקיים, השבר שלה היה ללא תקומה. הוריי היקרים שבקברם שוכנים לא הצליחו לשרוד את המכה הזאת. השלישית והכואבת מכולן… את סבלות גופם בעבר הם נשאו בגאון אך לא הכילו את צער השכול. ימים ולילות היו חולפים אך לא היו אלה חיים. לא עזרו הילדים והנכדים שנולדו. השבר הזה היה עמוק ולא ניתן לאיחוי, והחור שבלבם נפער עד אחרון ימיהם לא נסגר. הם התמסרו לשכול ולמוות, במקום להשקיע עצמם במשפחתם ובדורות הבאים.

אחי משה ישראל הי״ד

לאחר השבעה, הלכתי עם אבי לקניות בשוק המקומי. אבי היה אדם פשוט, כפי שכבר הזכרתי, הוא עבד במפעלי נשר בעיר ולא השכיל להרחיב לימודיו. מעולם הוא לא דיבר בקלישאות או במילים גדולות, ואז לפתע הוא פנה אליי ואמר בעצב: "אין מה לעשות! כנראה שזהו המחיר שאנו משלמים, על מנת לחיות במדינה הזאת!" לבי יצא אליו. הבטתי בו ושאלתי את עצמי:"מאין? מאיזה מעיין שאב אבי את תעצומות הנפש הללו כדי לאמר לי דברים כואבים אלה". בעודו אבל וכואב ועדיין לא מתאר לעצמו מה מחכה לו בהמשך הדרך, כאב שכול.  מפה הבנתי שאמנם אבי לא דרבן אותנו להתגייס ליחידות קרביות, אך בתוך תוכו היה גאה בנו על שעשינו זאת.  הזכרתי כבר שבוגרי וגיבורי שואה אחרים קוראים לכך 'ניצחון על הגרמנים'. אבי אמר זאת בדרך אחרת, בדרך הפשוטה והכואבת שאדם יכול להביע בה צערו, מתוך תהומות עברו שפתחו את לוען מחדש כחיה טורפת וחסרת מעצורים…חיה שנגסה שוב במשפחתו.

אז כפי שאמרתי, יש לנו שלושה ילדים, נכד ונכדה. מירב, אשר שירתה ביחידה מובחרת של חיל האוויר וכיום עו"ד במקצועה. יניב, אשר שירת בצנחנים בגדוד 202 וכיום מורה לחינוך גופני, ואיתן אריאל אשר שירת ביחידת דובדבן עד שנפצע, ואשר מנסה מזלו בתור שף באוסטרליה הרחוקה. שמות נכדינו: עידו ועדי.

הדור השני והשלישי למשפחתנו – הנושם את אוויר ארצנו המשוחררת והגאה בבניה, אשר לא תתן לעולם לעולל לה או לבניה את מה שעוללו הנאצים להוריי היקרים, שהיו לפיד מוצל מאש ואף הקריבו על מזבח ארצנו את הקרבן הכי יקר שיש!

יהי זכרם ברוך!

אני כואב את אבלם, שומע בכיים הנאלם, ועדיין חש את סבלם. ואומר לנכדיי ולילדיי, די! לעולם לא עוד!

לעולם לא עוד!!!

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

איור של אריה טופור

 

מילון

קרב החווה הסינית
קרב החווה הסינית הוא כינוי לרצף של קרבות בין כוחות שריון וחי"ר של צה"ל לכוחות משוריינים וממוכנים של הצבא המצרי שהתרחש במערב חצי האי סיני סמוך לתעלת סואץ ולאגם המר הגדול, בין 15 באוקטובר ל-18 באוקטובר 1973, יומה התשיעי עד יומה השנים-עשר של מלחמת יום הכיפורים. את המתקפות יזם המטכ"ל כדי להשתלט על הצירים טרטור, עכביש ולקסיקון והצמתים שביניהם. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לפתע אבי פנה אליי ואמר בעצב: "אין מה לעשות! כנראה שזהו המחיר שאנו משלמים, על מנת לחיות במדינה הזאת!“

”הנער שעסק ביהלומים ובליטושם נפל חלל בדמי ימיו. אחינו האהוב – היהלום שבכתר“