מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לסבתא לא הרשו לעלות

אתי עם אור ואבי
אתי בנעוריה

בשנת 1954  חזרתי מבית הספר, שזה היה סוף שנת הלימודים כיתה  ו'.  למדתי בבית ספר אליאנס. הגעתי הביתה ואימא מבשרת לי  "אנחנו נוסעים לפלשתינה. נרשמנו ואנחנו נוסעים לפלשתינה". שאלתי גם סבתא באה? "לא לסבתא לא מרשים לעלות, אמרה לי אימא". באוקטובר עזבנו באנייה  הייתה יציאה לגלית והרשו לנו לצאת ממרוקו.
שטנו באנייה שלושה ימים. היה ים סוער ומלא נוסעים לא הרגישו טוב.  היה מסע של שלושה ימים, די לא נעים . הגענו למרסיי שבצרפת, שם שוכנו בהאנגרים שהיו פעם של הגרמנים. זה היה מקום ליד הרים. אני זוכרת שהגיעו  לשם מכול צפון  אפריקה. זה היה בתקופת חורף, אוקטובר נובמבר, היינו שם כמעט חודשיים.  הגיעו מטוניס, הגיעו מצפון אפריקה, כול מי שרצה להגיע לפלשתינה.  ושם היכרנו את הטוניסאים שהיה להם שפה אחרת. 
אנחנו היינו שם בערך חודש וחצי. אני, כילדה, מאוד אהבתי את המקום כי היו שם פרחים והיה נוף מהמם. וישנו פשוט אחד ליד השני באולמות גדולים מאוד, וקיבלנו אוכל במסטינג. תמיד עמדנו בתור לקבל את מנת האוכל.
 
מהמחנה הזה הפלגנו באנייה ירושלים. בתור ילדה היה לי הרבה מקום באנייה. זאת הייתה אנייה ענקית, והיה חדרי אוכל גדולים ומפוארים. היינו שבועיים באנייה. זה היה כמו נופש אחד גדול. אחרי שבועיים, ראינו את חיפה מוארת מרחוק ומאוד שמחנו. כשהגענו, גילינו שלמדינת פלשתינה קוראים עכשיו  מדינת ישראל, כי זה כבר היה אחרי מלחמת השחרור. מחיפה  לקחו אותנו,  אני ואימא שלי ושתי אחיותיי. אימא שלי הייתה חד הורית .
העלו אותנו על משאית עם ספסלי עץ וכול הדרך התנדנדו במשאית . אחותי הגדולה הייתה בגיל 17 ואחותי הקטנה הייתה בת 7 ואני הייתי בת11. כולנו הרגשנו קצת פחד. לא ידענו לאן אנחנו מגיעים לא ידענו מה מצפה לנו. אני בטח לא ידעתי בתור ילדה . הייתה לנו נסיעה מאוד ארוכה מחיפה לבאר שבע. הגענו בחצות.  אני כל הדרך בכיתי כי התגעגעתי לסבתא שלי, כי היא גידלה אותי. היא הייתה מאוד חסרה לי. חוץ מזה, המסע היה קשה. לא ידענו לאן מובילים אותנו ומתי נגיע; המשאית התנדנדה מצד לצד ופחדנו מהנסיעה עצמה. הגענו בחצות; אני זוכרת שהייתי מאוד עצובה. היה חנק בגרון.  הבנתי שהגענו למציאות אחרת. ידעתי שזה יהיה הבית שלי. הגענו  לבאר שבע אחרי תלאות הדרך, ואני זוכרת שהמקום היה חשוך וגשם ירד. אני זוכרת שזה היה חנוכה, כי אני זוכרת שהיו חנוכיות בחלונות הראווה ברחוב הראשי בבאר שבע. כשהגענו למעברה היה חושך לא היו אורות. היה בוץ כי ירד גשם, ופגש אותנו איש עם עששית. הוא הוביל אותנו לצריף, ופתח לנו את הדלת.
 
נכנסנו פנימה. כמובן שלא היה אור – היה  חשוך. היו מיטות כאלה, של סוכנות, מברזל, מזרוני קש ושמיכות צבאיות. זה היה מאוד מאוד עצוב! אני הלכתי לישון עם תחושה כזו מאוד קשה. במרוקו חייתי בשכונה רגילה וזה מאוד שונה כי זה היה מקום מאוד חשוף כמו שדה, זה היה מקום הררי.  חוץ מחול וצריפים  לא היה שם כלום. שירותים  ומים היו בחוץ, והיה קר נורא לקום בבוקר ולשטוף את הפנים עם מים קפואים שיצאו מהברז בחוץ. השירותים היו מין בור ספיגה כזה, ואלה היו התנאים. בבקרים שמו לנו פתילייה, שנוכל לחמם מים, והיה לנו סוכר, תה ונתנו לנו להסתדר.
אמי כול כך שמחה שעלינו לארץ, שהיא לא שמה לב לקושי. אז הייתה תקופה שקיבלנו תלושים לקבל ביצים, לחם, ודברים בסיסיים. אמי התחילה לעבוד בקק"ל. היא הייתה שותלת עצים. קראו לזה עבודת דחק. זה היה משהו שפשוט נתנו לאנשים בשביל שיהיה כמה לירות. אני התחלתי ללמוד בבית ספר, בכיתה ו'. היה לי מאוד קשה, כי לא ידעתי את השפה. ידעתי רק צרפתית, ניסיתי להסתגל.
 
אחרי כמה חודשים, אמי לא יכלה לפרנס את כולנו ואז הציעו לה שאני אלך לקיבוץ שובל, שזה קיבוץ של  "השומר הצעיר".  נקלטתי מאוד מהר בקיבוץ ומאוד שמחתי להיות שם. קיבלתי המון ערכים טובים, כי למדתי לא רק מקצועות כמו שלומדים בבית ספר רגיל, אלא גם היה לנו עבודות מלאכה. עבדנו 4 שעות ולמדנו 4 שעות .
בשעות הפנאי היינו עושים כול מיני דברים – לדעת על כול מה שקרה במדינה ועל "השומר הצעיר". היינו שייכים לתנועת ה"שומר הצעיר". היו שם חוגים של עבודות עץ וקרמיקה היינו עושים חנוכיות בכול שנה והיו מסיבות של הקיבוץ, שהשתתפנו בהן: מסיבות של ט"ו בשבט ולשאר החגים. אני זוכרת את התקופה הזו כאחת התקופות הטובות בחיי.

מילון

עבודת דחק
עבודות יזומות על ידי מוסדות השלטון בתקופת הקמת המדינה. שנועדו לאפשר לעולים מינימום של פרנסה. לדוגמה עבודות בייעור מטעם הקרן הקיימת לישראל.

ציטוטים

”אמי כול כך שמחה שעלינו לארץ, שהיא לא שמה לב לקושי“