מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

למרות השואה הוקמה משפחה

אני ונכדתי המקסימה, זהר.
סיום בית ספר יסודי 1964.
מפולין לישראל והמעברה

שמי ציפי שמפניר צ'בוטרו, נולדתי בשנת 1950 בוולבז'יך שבפולין להורים ניצולי שואה, וכעת אני גרה בהרצליה עם בעלי קרול. יש לי שלושה ילדים, הדס מירון וחוי וכולם גרים קרוב בהרצליה. להדס יש שתי בנות: שובל וזהר. למירון יש שלושה ילדים: אור, זיו, והילה.

אני ואחי זאב בוולבזיך, פולין 

 

הסיפור שלי:

נולדתי בעיר וולבז'יך שבפולין בשנת 1950. יש לי שני אחים, יוסי וזאב ואחות בשם פנינה.האווירה בבית הייתה עצורה, לא הייתה שמחה אמיתית. רק כשגדלתי וגיליתי את הפרטים על משפחת אבי שנהרגה ועל משפחת אמי שסבלה בתקופת מלחמת העולם השנייה הבנתי מדוע. אבי איבד את כל משפחתו בשואה ושרד לבד בודד, אמי שרדה עם משפחתה ואיבדה אח אחד ברוסיה בהפגזה. הורי נפגשו ברוסיה ושם נישאו.

עליתי מפולין דרך איטליה לישראל באנייה ששמה היה פאצ'ה.

יום הולדת 7, במעברה 

כיתה א' במעברת בת ים 

בישראל הגעתי עם משפחתי למעברת צריפים בבת ים. היינו 6 נפשות וקיבלנו צריף מאזבסט, ובו חדר אחד ומיטות ברזל עם קפיצים ומזרוני קש. השירותים היו בחצר ומשותפים לעוד צריפים. לאחר מכן, נבנו צריפים יותר גדולים והשירותים היו בתוך הצריף. לא היה חשמל, הדלקנו אור בפתיליות [עששיות] ובישלנו אוכל על פתיליות, שנקראו גם פרימוסים. היה מקרר גדול שמחולק לשניים, בחלק העליון היה מקום לגוש קרח שהיינו קונים כל יום מעגלון שהיה מגיע למעברה ומצלצל בפעמון, ובחלק התחתון היינו שמים את האוכל ומוצרי חלב. בגינה גידלנו קצת ירקות ופרחים.

אני הגעתי לארץ בגיל שש וחצי ועדיין לא היה בית ספר במעברה, אז לא התחלתי ללמוד, האחים שלי שהיו יותר גדולים, נסעו לעיר בת ים לבית ספר. אחר כך, כשבנו בית ספר במעברה, התחלתי ללמוד ואני זוכרת שחילקו בקבוק קטן של חלב לכל ילד בבית הספר.

הוריי בחנות הכלבו 

ההורים שלי התפרנסו ממכירה בחנות שהייתה קטנה מאוד, אבל היה בה הכול מלבד אוכל. לחנות קראו "כלבו" כי הכול היה בו: היו שם משחקים, מכשירי כתיבה, עיתונים בפולנית ורוסית ויידיש, חומרי ניקוי וגם קצת מצעים וביגוד. כולם חיו בצניעות ולא הייתה דרישה ליותר מדי מוצרים.

אני עזרתי להורים בחנות במכירה וסידור וגם הייתי מביאה שליחויות לאנשים שלא יכלו להגיע לחנות לקנות עיתונים.

תחרות הילד היפה, עיתון 1957 

בתקופת ילדותי היו לי מעט מאוד בגדים וספרים, אך לא הרגשתי חוסר. היה לי טוב, הייתי מאושרת ובאותה תקופה, לאף אחד לא היו דרישות. שיחקנו בדרך כלל במה שמצאנו ברחוב: מקלות שהפכנו למשחקים, אבנים שיצרנו מהן "חמש אבנים", שיחקנו בגומי, חבל קפיצה וסתם טיילנו בחוץ ופטפטנו והעברנו את הזמן עד שהחשיך בערב היינו חוזרים הביתה.

לאחר 5 שנים במעברה עברנו לגור בעיר בבת ים. גם החנות של ההורים הועברה לעיר ואני המשכתי גם שם לעזור להורים למכור בחנות. עדיין קנינו קרח כי לא היה כסף לקנות מקרר חשמלי.

ברצועה, עלי מוכתר באופק, 1967 

כשהייתי בתיכון הלכתי לתנועת נוער "השומר הצעיר", נהניתי מאוד. היינו הולכים למחנות עבודה לעזור בקיבוצים, עבדנו בקטיף ובחקלאות. למדתי הנהלת חשבונות ואז עזרתי גם להורים בניהול החשבונות של החנות. עבדתי בארקיע בשדה דב 4 שנים, לאחר מכן עבדתי במכבי שירותי בריאות 18 שנה.

בשנת 1970 נישאתי לבעלי קרול וגרנו בבת ים. נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים, הדס ב-1971, מירון ב-1974 וחוי ב-1980. בשנת 2003 עברנו לגור בהרצליה ליד ביתי הדס ועד היום אנחנו וגם שלושת ילדיי וחמשת נכדיי גרים בהרצליה קרוב אחד לשני בכיף.

הזוית האישית

ציפי צבוטרו: אני שמחה על הרעיון של תכנית "הקשר הרב דורי", זו הזדמנות נהדרת לתעד את הילדות של פעם שהיא שונה לגמרי מהתקופה של היום. נהנית לשתף בחוויות את נכדתי זהר. אי אפשר להשוות את החיים של פעם לתקופה של היום ולכל הטכנולוגיה החדשה והמתקדמת. כילדים לא היה לנו כלום ויחד עם זאת, לא היה חסר כלום. המסקנה היא שאפשר להסתפק במועט וגם להיות מאושרים.

זהר בן יאיר: אני נהניתי שסבתא שלי שיתפה אותי בחוויות ילדותה שהיא שונה לגמרי מהילדות של היום, ובמעבר מפולין לישראל.

ציפי שמפניר צ'בוטרו השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי, בבית הספר גורדון בהרצליה והעלתה את סיפורה הנוסף: משואה ואובדן להשרדות ותקומה.

מילון

יא
יא היא מילה בפולנית ופירושה אני

ציטוטים

”להיות צנוע ולהסתפק במועט, ולעזור לזולת.“