מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

למה הוריך לא ברחו מפולין לפני המלחמה?

אורי גזית וסבא יעקב גולדמן
משפחתו של סבי, יעקב גולדמן
אורי גזית מראיין את סבא יעקב גולדמן

אורי שואל את סבא: למה הוריך לא ברחו מפולין לפני המלחמה?

אורי מראיין את סבא, (מצד האמא), יעקב גולדמן בן 69 מפתח תקוה

באיזה שנה נולדו הוריך ומה היה באותה תקופה?

הסבא רבא שלך, אבי-צבי גולדמן נולד במאי 1918 (כמעט לפני 100 שנה) בעירה קטנה בשם מזריץ' שבפולין. בתקופה זו פולין הייתה תחת שלטון הצאר הרוסי. זאת הייתה השנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה שפרצה ביוני 1914 והסתיימה בנובמבר 1918 וגבתה את חייהם של 16.5 מיליון אנשים. זאת גם הייתה השנה הראשונה אחרי המהפכה הבולשביקית נגד הצאר ניקולאי השני שהתרחשה חמישה חודשים לפני כן באוקטובר 1917. בהמשך לסיום מלחמת העולם הראשונה פולין זכתה בעצמאות.

סבא רבא וסבתא רבתא

הסבתא רבתא שלך, אמי-צינה גולדמן לבית למפרט נולדה ביוני 1922 במזריץ'. כשהיא בת 7 שנים ומספר חודשים מתרחש במרחק אלפי ק"מ משם מאורע שישפיע על עתיד כל העולם ויביא את האסון הגדול ביותר על יהודי אירופה. בארה"ב, ב- 24 לאוקטובר קורסת הבורסה של ניו יורק. יום זה שיקרה "יום חמישי השחור" נחשב לתחילת השפל הכלכלי הגדול, שיצר את התנאים שאפשרו את עלית הנאצים לשלטון בגרמניה.

איפה גרו הוריך?

הם גרו בעירה קטנה בשם מזריץ'. העירה ממוקמת במזרח פולין קרוב לגבול הרוסי ליד לובלין. בעירה זו היו לפני המלחמה כ 20,000 תושבים, רובם יהודים שנרצחו על ידי הנאצים בשואה. בעירה היו בתי ספר יסודיים. בשנת 1912 נפתחה בה גמנסיה "תרבות" בה לימדו עברית. הרעיון הציוני רכש לו חסידים רבים בעיקר בקרב צעירי מזריץ. בלטו תנועות הנוער "השומר הצעיר" "גורדוניה" "החלוץ" ובשנת 1930 הוקם בה סניף "ביתר".

במיזריץ לא היו מכוניות, עיקר התחבורה הייתה ברכבות ובעגלות רתומות לסוסים. חשמל כבר היה אבל רוב בתי היהודים לא היו מחוברים לחשמל. הבית של אבי חובר לחשמל בין הראשונים. הרדיו היה בתחילת הדרך, בבית של אבי היה רדיו מהראשונים בעירה. טלפון היה קיים אבל לא היו טלפונים בבתים. בעיירה לא היו מים זורמים בבתים. את המים היו מביאים בשני דליים מהבאר הקרובה. את הצרכים עשו לתוך שירותים שניבנו מעל בור בחצר. בלילות החורף עשו צרכים בסיר ובבוקר היו מוציאים אותו לשירותים בחצר

מה עשו ההורים של הוריך?

ההורים של אבי היו בעלי מפעל לעיבוד עורות. הם היו קונים עורות של פרות, סוסים, כבשים ועיזים שנשחטו על ידי הגויים והיו מעבירים אותם תהליך כימי עד שהיו הופכים לעורות למעילים ועורות למגפיים ונעליים. הם נחשבו אמידים מאוד. הם היו אנשים מאמינים ודתיים מאד.

ההורים של אבי 

להורים של אימי הייתה חנות לבשר – קצביה. הדוד אריה (האח של סבא רבא) היה נוסע בין כפרי הגויים וקונה מהם פרות. את הפרות היו שוחטים במיזריץ ומוכרים את הבשר העצמות והעורות. את העורות היו מוכרים למפעל של אבי כך שלמעשה כבר לפני המלחמה היה קשר בין שתי המשפחות. גם הם היו אנשים מאמינים ודתיים מאד.

ספר על אביך ועל משפחתו עד פרוץ המלחמה

אבי היה הבן הבכור במשפחה עם שישה ילדים. כששרה בת הזקונים נולדה, אבי כבר היה בן שלושה עשרה. הוא היה ילד מוכשר מאד וניבאו לו גדולות. למד בחדר, משם עבר לבית ספר יסודי ובשנת 1932 התחיל לימודיו בגמנסיה "תרבות". הוא הצטיין בלימודיו וסיים את הגימנסיה בגיל 18 בשנת 1936בהצלחה רבה. אביו מנסה לשלוח אותו ללימודי רבנות אבל הוא מסרב ושולחים אותו לוורשה ללמוד הנדסה כימית כך שבעתיד יוכל להשתלב במפעל המשפחתי. מספר היהודים שמתקבלים לאוניברסיטה מוגבל ואבי בהמתנה. בינתיים המשפחה מחליטה להקים מפעל עורות שני בוורשה. אבי נרתם למשימה, הם קונים את המכונות המודרניות ביותר מאנגליה, מקימים את המפעל ואז פורצת המלחמה.

ספר על אמך ועל משפחתה עד פרוץ המלחמה

אימי נולדה ביולי 1922, במיזריץ שבפולין. היו לה אח מנס שהיה צעיר ממנה ב- 4 שנים, ואחות קטנה ברכה שהייתה צעירה ממנה ב9 שנים. אמי מספרת "אנחנו גרנו עם סבתא ועם אחד האחים של אבי בבית דו משפחתי. הזיכרונות הכי טובים שיש לי הם מהתקופה הזו, עם סבתא. היינו מקבלים ממנה דברים טובים ודמי כיס בכל יום. היא הייתה נשארת אתנו כשההורים היו נוסעים ומספרת לנו סיפורים מהעבר שלה. סבא שלי נפטר בגיל צעיר והיא נותרה עם ארבעה ילדים. אבא שלי היה המבוגר שביניהם וכבר בגיל 17 תפס את תפקיד ראש המשפחה

אנחנו הילדים חיינו חיי אושר בבית עם משפחה גדולה ואוהבת. אמי מסיימת בית ספר יסודי ובשנת 1936 מתחילה ללמוד בגימנסיה. היא גדלה לנערה יפיפייה, היו לה מחזרים רבים וחבר רציני אחד. החיים נראו יפים ומבטיחים.

ואז בבת אחת הכל השתנה. בתאריך 1.9.39 פרצה המלחמה והגרמנים נכנסו לפולין. בתאריך 13.9.39 הגרמנים נכנסו למיזריטש. הם לא הספיקו להתיישב בה וכבר הרוסים נכנסו לעירה. עברו עוד שבועיים והוורמכט כבש את העירה. כ – 2000 מתושבי העירה ניצלו את ההזדמנות ועזבו את העירה עם הרוסים הנסוגים. רובם עברו את המלחמה בשלום ברוסיה. משפחת אימי לא הייתה ביניהם.

האם היו סימנים להתקרבות מלחמה שתביא שואה נוראית ליהודי אירופה?

היו אין סוף סימנים לכך שהולכת לפרוץ מלחמה ושבמלחמה זו יהרגו יהודים רבים. כבר במרץ 1933 המפלגה הנאצית בגרמניה זוכה בבחירות, היטלר מושבע לקנצלר גרמניה ומוקם מחנה הריכוז הראשון דכאו. באפריל מסלקים את כל היהודים משרות המדינה בגרמניה, אוסרים על יהודים ללמוד באוניברסיטאות, בוזזים את בתי העסק היהודיים. באותה שנה מתרחשת "שרפת הספרים" וגרמניה מכריזה על פרישה מחבר הלאומים.

בשנת 1935 היטלר מבטל את חוזה ורסאי ומורה על חימוש גרמניה. בספטמבר אותה שנה מתפרסמים חוקי נירנברג השוללים את האזרחות מיהודי גרמניה. באוגוסט ספטמבר אותה שנה בלוצרן מתקיים הקונגרס הציוני ה19 העוסק ברדיפות הנאצים של יהודי גרמניה ובהסכם העברה. בשנת 1936 גרמניה מכניסה כוחות צבא לחבל הריין בנגוד להסכם ורסאי. בשנת 1938 הסימנים הופכים לברורים ביותר. במרץ חיילי גרמניה הנאצית נכנסים לאוסטריה ומספחים אותה לרייך השלישי. בספטמבר נחתם "הסכם מינכן", מנהיגי אנגליה וצרפת חותמים על הסכם עם גרמניה ואיטליה המאפשר לגרמניה לספח את חבל הסודטים שבצ'כוסלובקיה לרייך השלישי.

בתאריך 10/11/1938 מתרחש פוגרום נוראי נגד היהודים בכל גרמניה שיקרא בעתיד " ליל הבדולח". בתי עסק יהודים נשדדים, בתי כנסת נשרפים, יהודים נהרגים ואלפים מוכנסים למחנות ריכוז

.

ב – 30 לינואר 1939 בנאום יום השנה לעלייתו לשלטון, היטלר אומר בצורה הכי ברורה " אם תפרוץ מלחמה יכחד הגזע היהודי בכל אירפה." במרץ 1939 גרמניה כובשת את צ'כוסלובקיה. באוגוסט גרמניה וברית המועצות חותמות על הסכם רובינטוב – מולוטוב שהוא הסכם אי התקפה בין המדינות. ב – 1 בספטמבר 1939 גרמניה פולשת לפולין ומתחילה מלחמת העולם השנייה.

אז למה הוריך ומשפחותיהם וכל יהדות אירופה לא קמו ועזבו?

שאלה טובה מאד. לדעתי יש לכך שתי תשובות:

א) הם לא רצו להיפרד מעסקיהם מביתם ומכל רכושם ולהתחיל לנדוד. לא רצו לעזוב את "סיר הבשר"

ב) כאנשים דתיים הם האמינו שהאלוהים יצילם מכל צרה.

את התשובה הזאת מצאתי בין החומרים שירשתי מאמי. היא שמרה על כל מה שאבי כתב וזה חלק מכתביו.

"מתוך נבכי העבר עלתה לנגד עיני דמות אבי. כשנפגשנו אחרי האקציה הראשונה, בה נספתה אמא, ראיתי שהוא הזקין תוך הימים האחרונים. נשקתי את פניו, הוא הביט עלי במבט חסר ישע מבעד לדמעות שמלאו את עיניו, פלט גניחה עמוקה, ונחלץ באיטיות לחדר השני, כדי להניח לבכיו לפרוץ החוצה. אולי רבץ על מצפונו המשגה הפטאלי ששגע בחורף 1939/1940 כשהחמיץ את ההזדמנות להצלה. הפצרתי בו שנברח לרוסיה ונציל את נפשותינו. כי היטלר לא הסתיר את מטרותיו והכריז קבל עם ועדה שבמלחמה זו יקיץ הקץ על יהדות אירפה. הוא סירב באמרו: "איך אעזוב את הבית והמפעל ואנדוד לניכר ללא כלום?" הוא ורבים כמוהו, התחמק מלראות את המצב עין בעין, ולא הבין את אימת התקופה. הרכוש הסתיר ממנו את העובדה שגם בהיותו בבית, הוא חי בארץ נוכרייה, עד אשר פרץ נחשול ים של שנאה, שסחף אותנו בכוח איתנים למצולות."

בחלק אחר כתב אבי על סבו

"במשוט הרהוריי הגעתי אל דמות סבי, שבאישיותו היה משהוא מנביאי התנ"ך. אמונתו הבלתי מעורערת בכל יכול ובישועתו הייתה החלטית. " ביטחון, יהודים, ביטחון!" היה חוזר ומטיף, כשהאווירה מסביב הייתה חנוקה מייאוש, חטיפות, ושמועות מסמרות שיער. היה בזה הטפה לחוסר מעש ולאופטימיות כוזבת.

נזכרתי בוויכוח שכמעט נגמר בסטירת לחי. אירע הדבר בשלהי קיץ 1942 בזמן שהמוות כבר התדפק על שערי הגטו. כשכולם שקעו במחשבות קשות על המעגל שנסגר סביבנו ללא מוצא. לתוך דומית המועקה זרק סבי את המשפט: "בגלל שהפסקנו לדוש בגמרא ובתוספות – האיכרים הפסיקו לדוש בגורן." במר ייאושי הגבתי כלפיו: "סבי! אתה לא רואה את המציאות. שום תלמוד לא יצילנו, כי גורלנו נחרץ!" ברגע זה קם הסבא – כשעיניו המוקפות עיגולים שחורים נוצצות בברק חולני, וזקנו של נביא תנכי התנועע בעצבנות- והסתער עלי בזעקת חרון: "אלוהים יעניש אותך, אתה כופר בעיקר!"

הוא הניף את ידו כאומר לסטור לי, אבל ברגע האחרון נרתע וחזר בו. תוך מאמץ לכבוש את הדמעות צעד אל פינת החדר שם פתח בתפילה מרגשת אל ריבון העולם. " אלי, אנו מפילים תחנתנו לפניך. ראה את סבלנו ומצוקתנו. ראה את משפחות – פליטים ותינוקות דבית רבן מוכי רעב. ראה איך נופלים ארזים ונרמסים פרחים. איך נרצחים גאונים. ראה איך עומדים עלינו לכלותינו ושמע נאקתנו! בטל את רוע הגזרה והצילנו מכל אויבנו!" הייתה זו תפילה לוהטת ומזעזעת כאחד לבסוף, שבור ומיוסר נתן כולו בבכי. "

מה הלקח מכך והאם הלקח נלמד ומיושם בימנו

הלקח הוא שליהודים אין מה לחפש במדינות הגולה. קיימת שנאה עמוקה ליהודים שטבועה עמוק במוחותיהם של רוב הגויים עוד מתקופת התחלת הנצרות והאיסלם. שנאה זו נמשכה מאות שנים והתפרצה בצורות פוגרומים, רציחות, גרושים, חוקים מיוחדים , שוד וביזה של רכוש ועוד. היהודי נתפס כשונה וכמקור כל הצרות של הגויים. האנטישמיות הזו קיימת גם היום.

כיום יש לנו מדינה ויש לנו צה"ל חזק שמגן עלינו מכל צרה. הלקח הוא שכל היהודים צריכים למכור את רכושם ולהעלות לארץ ישראל כל עוד לא מאוחר. בעוד עשר, עשרים שנה אירופה תהיה עם רוב מוסלמי ואז אוי ליהודים שיישארו שם.

אבל הלקח לא נלמד, רוב יהודי אירופה כמו אז כן עתה, לא רואים את הנולד למרות שהכתובת רשומה על הקיר באותיות גדולות. הם יודעים על כך שהמוסלמים יהיו בעוד מספר שנים הרב באירופה אך חיי הנוחות גורמים להם לעיוורון ולהתעלמות ממה שהולך להיות בעתיד. בדיוק כמו יהודי אירופה לפני השואה.

העשרה

תנועות הנוער, ניתן לקרוא בהרחבה בקישורים הבאים: "בלטו תנועות הנוער: "השומר הצעיר" "גורדוניה" "החלוץ" ובשנת 1930 הוקם בה סניף "ביתר".

בית ספר "ניצנים", שהםמורה מובילת תכנית טל נימניינואר 2016, תשע"ו

מילון

ביתר
ביתר (בכתיב הארץ ישראלי הקדום: "ביתתר" או "בית תר") היא עיר יהודית קדומה בהרי יהודה, על שלוחת הר המוקפת על ידי נחל רפאים משלושה כיוונים. העיר ממוקמת מספר קילומטרים מדרום-מערב לירושלים. ביתר מלאה תפקיד חשוב במרד בר-כוכבא וכן הייתה מבצרו ומעוזו האחרון של שמעון בר כוכבא. ביתר מזוהה כיום עם חירבת אל-יהוד שבתחומי הכפר הפלסטיני בתיר.

ציטוטים

”אבל הלקח לא נלמד, רוב יהודי אירופה כמו אז כן עתה, לא רואים את הנולד“