מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"לכל מקום שאני הולך אני הולך רק לארץ ישראל"

בתי נכדתי ואני בכותל
אבא שלי בשוק בקזבלנקה
סיפור אישי

"לכל מקום שאני הולך אני הולך רק לארץ ישראל" (ר' נחמן מברסלב)

"שמי מזל סוזן קטפיאן שם המשפחה הקודם שלי הוא רואימי. נולדתי בשנת 1960 להורים עמרם ורוזה, במרוקו בעיר קזבלנקה. אני בת למשפחה שמונה 13 אחים ואחיות. בילדותי למדתי בבית הספר: "בית רבקה" עד גיל תשע.

את רוב שעות היום הינו מבלים בבית הספר. בשעות אחה"צ אהבנו מאוד לשחק בגג הבית שלנו זה היה "מגרש המשחקים שלנו". שם אהבנו לשחק קלס וחבל יחד עם אחיי ואחיותיי וחברים יהודים מהשכונה. ובכל מוצאי שבת אהבתי ללכת עם אבא שלי להופעות של שירים וזמרים מוכרים ומפורסמים. את השירה, המנגינות והשפה אני אוהבת עד היום הזה.

במרוקו אבי עבד כקצב ידוע ומוכר בשוק המרכזי שבעיר קזבלנקה. ואמי טיפלה באחיי ואחיותיי. גדלתי בבית מסורתי, חגגנו את כל חגי ישראל והקפדנו לכבד את השבת.

השוק בו אבא שלי עבד

מנהג מיוחד שהיה לנו בכל יום שבת הינו הולכים (לפארן- תנור), למקום שבו אופים את הלחם. לא היה לנו בבית תנור. בכל שבת היינו נפגשים במקום המיוחד הזה שבו האדם האחראי ידע בדיוק איזה סיר חמין שייך לכל משפחה (זה היה מדהים לראות את זה!) שם היינו אוכלים יחד עם כל המשפחות היהודיות את החמין. העוזרת שלנו, בשם עיישה, הייתה אחראית לקחת את הסיר חמין לפארן.

הבית שלנו היה בית מאוד פתוח, אהבנו להכניס אורחים יהודים וערבים. כולם אהבו לבוא לבית של ההורים ולאכול את המאכלים המיוחדים שאמי הייתה מכינה. בשבת שהיו באים לבקר את הוריי כולם הקפידו להשליך את הסיגריה מחוץ לבית כדי לכבד את אבי בשמירת השבת.

העלייה לארץ ישראל

בתאריך ביולי 1969 עשינו עלייה מקזבלנקה שבמרוקו לארץ ישראל יחד עם שני הוריי ושמונת אחיי ואחיותיי. מאוד רצינו לעלות לארץ ישראל נשארנו ממעטי היהודים שנשארו במרוקו. רוב היהודים והמכרים שלנו עשו עלייה ועזבו את השכונה. אני זוכרת שההורים שלי לא כל כך רצו "התלהבו" לעשות את העלייה. אני ואחיי הגדולים דרבנו אותם לעשות את העלייה. מאוד רצינו לעלות לארץ, לא הרגשנו שייכים. הרגשנו שונים ודחויים. חיינו במקום שבו רוב התושבים היו ערבים. הגויים הגדולים מאתנו היו מטרידים אותנו. כשהיינו יוצאים לשוק או לקניות הם היו מנסים לתקוף אותנו והיו רוצים לקחת מאתנו את הכסף.

מסלול העלייה שלנו – נאלצנו "לברוח" ממרוקו זאת הייתה עלייה "בלתי חוקית",  נעזרנו בנציגים מהסוכנות היהודית. עזבנו את הבית והלכנו לשהות בביתה של בת דודה של אבא שלי שקראו לה חוויתה. נשארנו אצלה יום וחצי ובאמצע הלילה הלכנו לשדה התעופה בקזבלנקה ומשם טסנו לצרפת למקום שנקרא LACO (מרכז קליטה). שם שהיינו במשך חודש וחצי. בדרך כלל שוהים שם מקסימום כשבוע וחצי, אבל בגלל שאבא שלי מאוד התעקש להפליג לארץ באנייה התעכבנו וזה לקח הרבה זמן.

המשכנו את המסע שלנו לארץ הקודש באנייה. (לא זוכרת כמה זמן ארכה ההפלגה, אני זוכרת שעצרנו בספרד ובאיטליה עד שהגענו לחיפה). מנמל חיפה הגענו ישר לעיר עכו שם קיבלנו שתי דירות מ"עמידר". דאגו לנו לשמיכות ומיטות. ואחרי כמה חודשים הגיע המשלוח שארזנו ממרוקו. בינתיים הסתדרנו עם הבגדים שהבאנו אתנו ממרוקו.

סיפור מרגש ומיוחד מאוד

כשעלינו לארץ אחותי הקטנה עליזה הייתה בת ארבע. אך עדיין לא יכלה ללכת. היא הייתה מצליחה להניע את עצמה בעזרת הישבן. אבי האמין שמישהו עשה לה "כישוף" (בכל זאת גדלנו בין ערבים). אבי ידע שהדבר הטוב ביותר לבטל את זה, זה לחצות את הים באנייה. אחרי 12 שעות של הפלגה אני יורדת לבטן האנייה במקום שבו נמצאו החדרים, כדי להשגיח על אחותי שהייתה צריכה להיות בהשגחת מבוגר כל הזמן. ואז קראתי לאמי בקול רם: "אימא, אימא בואי תראי, עליזה עומדת על הרגליים" – השמחה הייתה כפולה.

טיול שורשים

בשנת 2012, נסעתי לטיול שורשים יחד עם בעלי. היה חשוב לי לבקר ולראות את המקום שבו גדלתי. עשינו יחד סיור בשוק המרכזי ובאזור המגורים שלי. קודם לכן לקחתי תארתי לו את המקום בדיוק כמו שהוא. כשעליתי לגג הבניין שבו שיחקנו כילדים פגשתי מישהו שאמר לי: "גברת את יודעת שעמרם רואימי היה גר כאן". זהו! עכשיו נסגר המעגל היה ברור וחתום שזה היה הבית בו גדלתי! הכל נשאר אותו הדבר!!!

מנהגים מיוחדים

מנהג מיוחד במשפחה שלנו היה לעשות תסרוקת "דג" לכל אח חדש שנולד, כשמלאו לו  40 יום. עושים לו קרחת בכל השיער ובאמצע השאירו להם שיער.

סעודה רביעית לכבודו של דוד המלך – בכל מוצאי שבת, אבא שלי היה מקפיד לערוך את השולחן עם מפה יפה.  היו שמים על השולחן עוגות טעימות, אבי היה מדליק נרות וכולם היו שותים שתיה חמה לכבוד דוד המלך.

חג הממונה – המימונה היה חג מאוד מיוחד עבורנו – היינו עורכים שולחן גדול ועליו שמים קמח ובצק שמרים, דג ענק גדול ומתחתיו ירק ופולים. הרבה מתוקים וכיבוד. במימונה כולם היו נכנסים לבקר ולברך אחד את השני וזאת היתה הזדמנות לעשות שלום בין שכנים יריבים.

קשיי קליטה בארץ

בתור ילדה הקליטה שלי לא הייתה קלה. לא ידעתי לקרוא ולכתוב בעברית. (ידעתי לכתוב את אותיות הא"ב בלבד). את התפילה ידענו בעל פה. הגעתי לישראל לכתה ה', למדתי בכתה רגילה. לא קיבלתי שום עזרה בבית הספר. היה לי מבטא מרוקאי מאוד כבד והילדים היו צוחקים עלי. הייתי ילדה שקטה, לא הרבתי לדבר. במשך תקופה ארוכה נלחמתי עם עצמי ולא וויתרתי לעצמי, הייתי הולכת אחרי שעות הלימודים בבית הספר לספריה ומנסה לקרוא, התמודדתי עם קשיי הקליטה לבד ובלי שום עזרה. אחר הצהרים הייתי הולכת למועדונית שם לימדו אותי לרקום ולסרוג. היה לי מאוד קשה.

עד כתה ח' היה לי מאוד קשה בלימודים, הרגשתי שאני סגורה, היה לי מאוד קשה להביע את עצמי בכתב בעיקר. כשעשו לי מבחנים בעל פה הציונים היו טובים יותר. בכתה ח' החלטתי שאני רוצה לשנות מסגרת לימודית ולהתחיל מחדש, במקום שלא מכירים אותי. זאת הייתה בשבילי הזדמנות טובה! סוף סוף הצלחתי לראות עליה והתקדמות בלימודים.

חפץ יקר שקיבלתי מאימא שלי

קבלתי ממנה קומקום מכסף עם חותמת בצורת כוכב ממרוקו. קומקום שהשתמשנו בו בארץ ובמרוקו ובו אנחנו מגישים תה לאורחים.

לסיכום: איפה הימים שהיו לנו פעם נוסטלגיה שלעולם לא תחזור! תמיד היינו מאוחדים, אהבנו ועזרנו אחד לשני, הבית שלנו תמיד היה פתוח. היינו מאוחדים ולא היה מצב של סכסוך בין יהודים.

הזוית האישית

מקחניאן שירלי: תעדתי את הסיפור במסגרת השתלמות למורים שליחים "ישראל כתרבות שנייה" בהנחייתה של תמר שורק.

מילון

פארן
תנור

פארן
תנור

ציטוטים

”יש תקווה עם ישראל חי וקיים!“