מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"לך לך מארצך וממולדתך…"

איתי צימט ורותי קליין נכד וסבתא
הגענו לנמל חיפה בישראל
עלייה משווייץ לישראל

אני רותי קליין לבית מאיר, סבתא של איתי צימט. נולדתי בעיר ציריך שבשוייץ, בת לחיה ויוסף מאיר ואחות לשני אחים שגדולים ממני: שמואל ומשה מאיר. כשהייתי בת חמש נולד לי עוד אח ושמו רוני מאיר. כך גדלתי בת בין שלושה בנים. בבנין גרו עוד משפחות יהודיות ולהם גם ילדים, רוב חברנו בשכונה היו יהודים.

סבא וסבתא שלי מצד אבי גרו בעיר לוצרן, מרחק של כשעה נסיעה מהבית שלנו, לכן אני זוכרת שהיינו נוסעים אליהם לשבתות ולחופשות. סבא וסבתא שלי מצד אמי גרו בשכונה לידנו במרחק של כעשרים דקות הליכה. למדתי בשווייץ בגן יהודי ולאחר מכן שלושה חודשים בכיתה אלף בבית הספר היהודי, ואז עלינו לארץ.

אני זוכרת משחקי ילדות בכדור ובמשחקי קופסא, אני שיחקתי בעיקר עם הבנים בגלל שיש לי רק אחים ואהבתי להיות "בת-בן". לדוגמא, אני זוכרת שהיה לי שיער ארוך ותמיד כאב לי מאוד כשסירקו אותי. ביקשתי להסתפר. הספר של אמי היה צמוד לבית, והספר של הבנים במשפחה היה מרוחק יותר. אמי התקשרה לספר שלה והודיעה לו שאני מגיעה להסתפר. אני הלכתי לספר של הבנים וביקשתי ממנו להסתפר קצוץ כמו אחים שלי. חזרתי הביתה בשמחה כי לא יכאב לי יותר, והורי קיבלו שוק מהתספורת !!!

קצת על הרקע של היהודים בשווייץ

עד לפני כ-150 שנה יהדות שווייץ הורשתה לגור רק בשני כפרים (קרובים אחד לשני) במדינה. לכן רוב האנשים שגרו בכפרים האלה היו יהודים. שמם של הכפרים הוא "לנגנאו" ו"אנדינגן". בכל כפר היה בית כנסת במקום כנסיה, והתנהלו חיי תרבות יהודיים. היהודים הורשו לגור באותו בית עם גוי אך השלטון אסר עליהם להיכנס באותה כניסה. לכן עד היום ניתן למצוא בכפרים אלה גם את בתי הכנסת הגדולים וגם בתים קטנים עם שתי כניסות – אחת עם מקום למזוזה ואחת בלי.

המקורות של המשפחה שלנו הם כמובן מאחד הכפרים הללו ואכן סבא רבא שלי ודורות לפניו נולדו באנדינגן. אני, כאמור, נולדתי בציריך שבשווייץ. הורי היו ציונים ופעילים מאוד בבני עקיבא הארצי של שווייץ. עוד לפני שהתחתנו תכננו הוריי לעלות ארצה. אך הם דחו זאת בגלל שלא רצו לעזוב את הוריהם לבד. יום אחד הוחלט בציריך בבית הספר היהודי שיפסיקו ללמוד בו עברית כשפה, אלא רק בלימודי תורה. זה היה "הקש ששבר את גב הגמל": הורי הרגישו שבית הספר והחברה היהודית הופכים יותר ויותר לחרדים ופחות ופחות לציוניים. הם קיבלו החלטה לעלות ארצה.

אבי – סבא רבא של איתי, ד"ר יוסף מאיר, פיזיקאי – ביקר בארץ וחיפש עבודה. הוא וסבתא רבתא של איתי חיה החליטו שבטבריה יוכלו לתרום הרבה גם בלימודי פיזיקה, כי חסר שם כוח אדם מקצועי. וכך באוקטובר 1966 יצאה משווייץ משפחת מאיר: אבא יוסף אימא חיה והילדים שמואל משה רותי (סבתא) ורוני למסעם ארצה.

משפחתנו מפליגה ארצה ממרסיי

תחילה נסענו 4 ימים עם רכב משווייץ לעיר הנמל מרסיי שבצרפת. לטיול זה ליוו אותנו סבא וסבתא של סבתא מלוצרן. ממרסיי עלינו על האנייה "תיאודור הרצל" – זאת הייתה ההפלגה האחרונה של אוניה זו. על האנייה היינו שבוע שלם. בשבת על האנייה קראו את פרשת "לך לך", והרגשנו התרגשות גדולה שגם אנחנו הולכים ממולדתנו אל ארצנו ומולדתנו האמתית, לישראל.

כאשר ירדנו מהאנייה קיבל את פנינו נציג של הסוכנות היהודית ורשם אותנו כעולים. הוא שאל מנין באנו, וכאשר אמרנו שבאנו משווייץ הוא לא הבין אותנו, השתומם ואמר :"השתגעתם?!!! משוויץ היפה לישראל?!!!!?".

עם הגיענו לנמל חיפה

התאקלמנו בטבריה החמה, למדנו בקיבוץ לביא, הלכנו לתנועת בני עקיבא עם בני דודים מחיפה (כי לא היו פעולות בטבריה). כל ילדי משפחת מאיר הפכו בינתיים לסבים וסבתות והמשפחה מונה בערך 70 איש.

לפני שלוש שנים, בשנת 2016 בשבת פרשת "לך לך", חגגנו יובל לעליה. השתתפו בחגיגה מזקן ועד טף. כל בני המשפחה הרחבה חיים בארץ ופזורים בישובים מקריית שמונה בצפון ועד הנגב בדרום.

חוגגים יובל לעלייה ארצה

הזוית האישית

סבתא רות: שנמשיך את המסורת עוד שנים רבות ונזכור את העליה לארץ כציון דרך חשוב.

סבתא רות והנכד איתי

מילון

טף
ילד קטן

פרשת לֶךְ-לְךָ
פרשת השבוע השלישית בספר בראשית. היא מתחילה בספר בראשית, פרק י"ב, פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ז, פסוק כ"ז. הפרשה עוסקת בתיאור קורות חייו של אברהם אבינו בחלק הראשון של חייו. הפרשה מספרת על: קריאת אלוהים לאברם (שמאוחר יותר משנה שמו לאברהם) לצאת ממולדתו, ירידה למצרים והתחזות לאחיה של שרי, מריבת רועי אברהם ורועי לוט, מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, מלכי צדק, גירוש הגר ולידת ישמעאל, ברית בין הבתרים, וברית המילה. (ויקיפדיה)

הקש ששבר את גב הגמל
בהשאלה: הדבר הקטן אך המכריע שהביא למפלה. (ויקימילון)

ציטוטים

”לך לך מארצך וממולדתך...“

”יום אחד הוחלט בציריך בבית הספר היהודי שיפסיקו ללמוד בו עברית כשפה, אלא רק במסגרת לימודי תורה“