מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לימודי בבתי הספר בדמשק

איך למדנו בבי"ס נוצרי וערבי - אבל לא שכחנו את יהדותנו

בחורף 1942 בדמשק. בזמן הזה היו חיים בשלווה אבל אי אפשר היה לקבל תעודת לידה כי הייתי יהודיה. כדי לקבל תעודת לידה הייתי צריכים לשנות את שמי לשם ערבי שהוא סלחה (הוא עדיין רשום אצלי בתעודת זהות) אבל קוראים לי סלי.

אני זוכרת שהייתי הולכת לגן/בית ספר נוצרי פרוטסטנטי שהוא היה מנוהל על ידי נזירות, כדי לקבל שמה חינוך ולימוד קרוא וכתוב בצרפתית ובאנגלית. מכיוון שהייתי מאוד קטנה, ההורים שלי לימדו אותי שאני יהודיה ולא נוצרית ושאני צריכה לשמור על היהדות שלי. כל פעם שהיינו חוזרות הביתה אני ואחותי הגדולה (קוראים לה לילי) ההורים התעניינו מה אנחנו למדנו ומה עשינו שמה. אני חושבת שהכניסו אותי לבית ספר של הנזירות מכיוון שסגרו את הבית ספר של היהודים בדמשק והיתה שמירה עליו. הייתי כמה חודשים שמה ואז באנו הביתה וסיפרנו להורים שלנו, שלפני כניסה לכיתה היינו צריכות ללכת לכנסייה ולהתפלל. ההורים אמרו לנו לעשות את עצמנו מתפללות כדי שיהיה לנו איפה ללמוד. יום אחד שמו אותנו בשורה הראשונה וכמובן לפי הוראות לא התפללנו והנזירות שמו לב שאנחנו לא מתפללות ובאה נזירה וביקשה מאתנו להתנהג כמו כל הילדים ואנחנו סירבנו והנזירה נתנה סטירה ללילי. התחלנו לבכות, וסילקו אותנו מבית הספר. כשהגענו הביתה, סיפרנו להורים מה שקרה ואחותי קיבלה דלקת באוזן.
ההורים שמו אותנו בכותב (זה מקום שמנוהל על ידי רב והוא היה מלמד אותיות בעברית וקריאה בתורה). בתוך הכותב הרב מאוד קשוח. וכל פעם שמישהו היה מפריע או לא לומד מספיק טוב היה מקבל סרגל מאונך על כף היד והיה נותן מכות לפי העונש שהוא הכתיב לילד.
באותה תקופה הייתה סוריה בהפגנות ומהומות והיו רציחות היה פחד להסתובב (זה היה בשנת 1944-1946) כי הסורים רצו עצמאות ורצו לגרש את הצרפתים ששלטו שם. היו כמובן, אנשים שהסתובבו מחוץ לגטו היהודי והיה סיכון שהם ימותו. אני מכירה אדם שסקלו אותו באבנים והוא מת. הוא היה ממשפחת עבדי. בסוריה אחרי שצרפתים עזבו את סוריה ופתחו את הבית ספר של היהודים (שקראו לו "אליאנס" – כל ישראל חברים) וההורים העבירו אותנו לבית ספר זה. היינו פחות משנה בבית הספר הזה. בזמן הלימודים היו השלטונות באים ועושים חיפושים ובודקים מה הבית ספר מלמד. הבית ספר תמיד רצה ללמד צרפתית ועברית וכנראה שהשלטונות אסרו ללמד שפות אלו (היו מרשים ללמד רק ערבית) אבל הייתה לנו שיטה. מאחורי הלוח החבאנו את הספרים האסורים וככה השלטונות לא גילו והחיים היו בפחד שיגלו אותנו. הייתי באה הביתה כל יום ומספרת מה עובר עלי כי הלכתי מוקדם לבית הספר (הייתי בת חמש שש). הייתי עם אחותי באותה כיתה.
לאבא שלי באותו זמן היה בית חרושת לצביעה ואריגה של בדים. שכמובן עבדו בו הרבה פועלים. כמובן באותם שנים המצב הביטחוני של היהודים היה רע, מכיוון שזה הקמת מדינת ישראל אז נאלצנו לברוח ללבנון.
היה צריך לארגן את הבריחה של המשפחה כולה (שבעה ילדים ואימא). נעזרנו במבריחים ויצאנו לדרך כשכולנו מחופשים לערבים, ארמנים ונוצרים. בדרך קיבלנו כל הזמן סוכריות כדי שנהיה בשקט.

מילון

אליאנס-כל ישראל חברים
כל ישראל חברים (בראשי תיבות: כי"ח, בצרפתית - Alliance Israélite Universelle - "אליאנס") הוא ארגון תרבותי יהודי הפועל במספר ארצות ובסיסו בצרפת. הארגון לקח על עצמו לתת תמיכה מורלית, אחווה תרבותית ודתית וכן הגנה על יהודים הסובלים בגלל היותם יהודים.

ציטוטים

”מאחורי הלוח החבאנו את הספרים האסורים וככה השלטונות לא גילו והחיים היו בפחד שיגלו אותנו“