מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לידה במחנה עולים בזנגריה

שחר וסבא
תמונת ילדות סבא
הם הצליחו להוציא אותי משם ברגע האחרון לפני שהייתי הופך להיות אחד מילדי תימן החטופים.

הורי יחיא (זכריה) וחממה (יונה) ידעי, עלו לישראל מתימן בשנת 1949, בעליית "על כנפי נשרים", או בשמה הנוסף עליית "מרבד הקסמים". משדה התעופה הם הגיעו היישר למחנה עולים בפרדסיה שבשרון, ושם שהו במשך שנה. העבודה הראשונה שבה הועסק אבי, הייתה לגרש ציפורים מעצי פרי שהיו בגינתו של תושב צור משה בישוב הסמוך, בעזרת מקל שניתן לו. מעין דחליל אנושי, תמורת שני גרוש ליום. כעבור שנה עברו הורי למחנה עולים בזנגריה שבצפון (היום: אליפלט), שם נולד בנם בכורם שנפטר בחודשי חייו הראשונים. אני נולדתי אחריו בשבת חול המועד סוכות בשנת 1951. אמי סיפרה לי כי לאחר לידתי חליתי ואושפזתי בבית חולים בטבריה, היא הייתה נוהגת לבקר אותי מידי יום ולטפל בי ובאחד הימים כאשר היא התקרבה למיטה שבה הייתי אמור להיות היא ראתה תינוקת. היא שאלה את האחיות היכן הבן שלי והן ענו לה במיטה שאת עומדת לידה , זו בת ולי היה בן השיבה, אך הן עמדו על כך שזו הילדה שלה. אמי חזרה הביתה והזעיקה את אבי ואת דודי. הם הקימו מהומה רבתי בבית החולים נכנסו פנימה ועברו מחדר לחדר. באחד החדרים הפנימיים הם מצאו אותי ולקחו אותי משם הביתה. כנראה שהם הצליחו להוציא אותי משם ברגע האחרון לפני שהייתי הופך להיות אחד מילדי תימן החטופים.

לאחר כשנה בזנגריה, עברה המשפחה דרומה למעברת מסמיה ליד צומת ראם. שם גרנו באוהלים. בכל אוהל גרו שתי משפחות בתנאים לא קלים. השירותים היו מחוץ לאוהל ובלילות החורף הגשומים היינו שוקעים בבוץ במעבר מהאוהל לשירותים בחוץ. אבא שלי עבד בעבודות דחק שיזמה הממשלה בנטיעת יערות, בסיקול אבנים ובחפירות לשם הנחת כבלים לתשתית טלפון במשך שעות רבות תמורת משכורת שבקושי הספיקה כדי להתקיים. המצב הכלכלי באותה תקופה במדינה היה קשה ולכן הממשלה הנהיגה מדיניות של צנע. כל משפחה קיבלה תלושים לבשר וביצים ורק עם התלושים היה אפשר לקבל כמה גרמים של בשר לשבוע וכמה ביצים. הורי גידלו בחצר תיש צעיר, זה היה דבר מקובל באותם ימים לגדל עז או כבש בחצר עד שיגיע למשקל הראוי כדי לשחוט אותו לאכילה בחג הקרוב. אני זוכר שפעם התקרבתי אליו יותר מדי והוא התנפל עלי בקרניו ואלמלא הגיע אבי לעזרתי, הייתי כנראה יוצא מזה חבול קשות.

בשנת 1958, חוסלה המעברה במסמיה וכל תושביה הועברו לבתים בישוב חדש שנבנה עבורם לא רחוק מהמעברה, שנקרא בני עי"ש (ע"ש עקיבא יוסף שלזינגר). כאן גרנו בבתים ראויים, יחד, יהודים שעלו מתימן עם יהודים שעלו מפרס ומעירק ומשפחה אחת ממרוקו. זכורה לי ילדות נפלאה עם חוויות רבות. שם למדתי בבית הספר היסודי עד גיל שלוש עשרה ולאחר סיום כיתה ח' עברתי לישיבת בני עקיבא  "אור עציון" במרכז שפירא, שבראשה עמד הרב דרוקמן. שם סיימתי את לימודי התיכוניים.

בטרם גיוס, החלטתי להקדיש שנה נוספת של לימודים תורניים בישיבת מרכז הרב בירושלים ולאחריה, התגייסתי לשרות צבאי במסגרת ההסדר לנח"ל המוצנח. זמן קצר לאחר שחרורי משרות סדיר פרצה מלחמת יום הכיפורים (במלחמת ששת הימים הייתי עדיין תלמיד) וכמו כל עם ישראל, גויסתי והשתתפתי בקרבות בחזית הדרום, כולל צליחת התעלה בואכה העיר סואץ בשטח מצרים. לאחר תקופה מסוימת בחזית הדרומית עלינו לרמת הגולן ושם החזקנו את הקו במשך מספר חודשים.

בשנת 1982, במלחמת שלום הגליל גויסתי שוב עם חברי למלחמה בלבנון, אלא שבמקרה זה הוחלט להשאירנו ככוח הרתעה מול הסורים ברמת הגולן אם הם יחליטו להצטרף למלחמה. השידורים ברדיו על הקרבות בלבנון ועל אתרים שנכבשו ובהם אתרים בעלי זיקה יהודית לא השאירו אותנו אדישים ובחופשה הראשונה שהייתה לנו החלטנו מספר חברים להיכנס ללבנון ולבקר באתרים אלה. כך הגענו לאגם קרעון ולהרי השוף בצידה המזרחי, ולצור לצידון ולביירות בצידה המערבי.

החל משנת 1975, עסקתי בחינוך והוראה בבתי ספר תיכוניים באשדוד והדרכה במסגרת החינוך הבלתי פורמלי במרכז הקהילתי בבני עי"ש. במהלך השנים סיימתי את המגמה למורים ומדריכים בידיעת הארץ של מכון אבשלום ולימודי גאוגרפיה ומינהל חינוכי באוניברסיטת בר-אילן, לימודים שנטעו בי את האהבה לארץ ולנופיה והחדירו בי את הרצון לקום ולהתהלך בה לאורכה ולרוחבה, לאהוב אותה ולהנחיל אהבה זו לילדי ולנכדי ולכל אלה שטיילו אתי בטיולים המאורגנים שארגנתי והדרכתי במשך שנים רבות. בנוסף לכך, בהמשך, סיימתי תואר ראשון ושני במשפטים והוסמכתי כעורך דין .

בשנת 1979, נישאתי לאשתי אסתר למשפחת ברטי שאף היא עוסקת בחינוך ובהוראה במרץ רב ובמסירות רבה. לאחר נישואינו עברנו לעיר רחובות ובה אנו חיים עד היום, להוציא תקופה של כעשר שנים (1990-1999), בה נקראנו לשליחות חינוכית בעיר מעלות שבצפון. בשנים אלה הייתה  העלייה הגדולה של יהודי אתיופיה ויהודי ברית המועצות ואנו היינו בין ראשוני הקולטים והמחנכים של בני הנוער בעלייה מדהימה זו.

בשנת 2015 פרשתי לגמלאות ממערכת החינוך, אך אני ממשיך בעבודתי כעורך דין.

יש לנו חמישה ילדים – שתי בנות, שלושה בנים ותשעה נכדים, ועוד היד נטויה בעז"ה.

שחר הוא הגדול שבהם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

זנגריה
אליפלט של היום

ציטוטים

”הם הצליחו להוציא אותי משם ברגע האחרון, לפני שהייתי הופך להיות אחד מילדי תימן החטופים.“