מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ליאו באומן – העבודה בבתי הזיקוק חיפה 1938 – 1939

סבא ליאו בן 90
סבא ליאו ובנותיו פלה ויעל
מספרו של סבא ליאו באומן

הקדמה – ספרו של ליאו, דבריו של גידי כרמי

ליאו נולד בעיר לייפציג, גרמניה, בתאריך 16.5.1911. נפטר בביתו בירושלים בתאריך 18.3.2011.

בתחילת שנות התשעים, כשהיה בערך בן 84, קניתי לליאו מחשב PC עם תוכנת וורד, ואני, וגיסי ז"ל מלקולם לימדנו אותו איך כותבים במחשב. לקח לו קצת זמן לקלוט ולהבין מה ואיך, אבל תוך כמה שנים ועד שנת 2000 כתב את זכרונותיו במחשב. הוא כתב כמובן בגרמנית, שפת האם שלו.

את החומר הגולמי שהוא כתב הבאנו לחבר מקבוץ כפר הנשיא, יליד גרמניה שגדל באנגליה והוא תרגם את החומר לאנגלית. אנוכי תרגמתי מאנגלית לעברית וחברה של פלה, גם היא מכפר הנשיא, ערכה את החומר הכתוב בצורתו הבסיסית. אני עברתי על הכל תיקנתי והגהתי וערכתי את הצורה הסופית.

בשנת 2001, ליום הולדתו ה-90, הדפסנו מהדורה ראשונה של הספר, עדיין ללא תמונות ומסמכים.

לקראת ולכבוד יום הולדתו ה-100, הדפסנו מהדורה שניה של הספר עם הרבה תמונות וצילומי מסמכים מחייו, ביניהם נדירים וחשובים ביותר. בכל מקרה שתי הגרסאות, זאת מ-2001 וזאת מ-2011 שמורות אצלנו בכמה עותקים בכמה מחשבים בצורה דיגיטלית.

לצערנו, ליאו לא זכה לראות את גרסת 2011 מכיוון שהוא נפטר בחודש מרס 2011, חודשיים לפני יום הולדתו ה-100.

ליאו עם שני גפירים (שומרים) בעת סלילת כביש הצפון – 1938

זהו הספור. הקטע על בתי הזיקוק נמצא כמובן בספר ואני שלפתי אותו מהספר וערכתי מחדש תוך דילול פרטים לא חשובים. מקווה שההסבר מספק.

ליאו באומן – העבודה בבתי הזיקוק חיפה 1938 -1939

התגוררתי כבר זמן מה בחיפה כשחברים, שהכרתי עוד מימי קמניץ נקלטו גם הם בעיר. בעזרתו של חבר הכרתי  אמריקאי אחד. אמריקאי זה היה פקיד בעל השפעה בחברת בנין אמריקאית "קלוק" אשר זכתה במכרז להקמת בתי הזיקוק במפרץ חיפה.  ידיעת האנגלית שלי, מבית הספר, לקתה בחסר ושפת בן שיחי האמריקאית הייתה לי לחידה. ניסיתי להסביר לו כי אני מהנדס אזרחי שהתמחה בבטון מזוין.  עוד קודם למדתי איך אומרים זאת באנגלית.  הוא מסר לי מכתב למשרד הבניה וחשבתי שהכל בסדר.  רק למחרת התברר לי שהוא הבין ממני רק את המילים "בטון מזוין" ומזה הבין שמקצועי הוא ברזלן ולא מהנדס.  האכזבה הייתה גדולה, ויטמין  P, הפרוטקציה  שאין בילתה, לא עמדה לי.  אך האבטלה הייתה רצינית ובלית ברירה קיבלתי את העבודה.  זה לא היה קשה גופנית והשכר היה טוב.

תפקידי, שהאנגלים קראו לו  ברזלנות, היה לעמוד ליד קיר או תקרה שמכינים אותם ליציקת הבטון ולקשור את הצטלבות הברזלים בחוט ברזל דק בעזרת פלייר.  כיפוף הברזל נעשה על ידי עובדים אחרים.  הובלת הברזלים נעשתה על ידי ערבים בלתי מיומנים.  עלינו היה לשריין את הקירות החיצוניים של מגדלי הקירור בברזלים אלה.  היציקה עצמה בוצעה גם היא בידי ערבים. תבניות היציקה הוכנו כל פעם לגובה של מטר והעבודה לכל סבוב ארכה כשבועיים. ככל שגבה המגדל פחת  היקפו עד מעל מחצית גובהו ואז הוא שוב התרחב. הגובה הכולל הגיע ליותר מ-100 מטר. כל שבוע ניתנה תוספת שכר בגין הגובה.  תחילה רצו כולם להמשיך ולעבוד בגובה בגלל תוספת זו, אבל עד מהרה התברר שלא כולם מסוגלים לכך.  מעל 30 מטר נשארו מעטים שלא סבלו מפחד גבהים, אף על פי שהובטחה תוספת שכר גבוהה יותר.  נשארנו חבורה קטנה שהמשיכה עד לשיא הגובה של 100 מטר.  אני אישית הייתי בטוח לגמרי וטיילתי בחופשיות בגובה 100 מטר מבלי להתחגר בהתאם להנחיות המפורשות.  היה אפילו אמריקאי אחד שביצע תעלולים אקרובטיים ללא כל אמצעי בטיחות.  ודאי עבד אי-פעם בקרקס.

הרתכים, כולם יהודים, עברו הכשרה מיוחדת בהסתדרות כדי לבצע משימה זאת. הממונה עלי והרתכים היו מרוצים מאד עם אופן ניהולי.  ארגנתי את העבודה בצוות שלי יותר טוב מצוותים אחרים שנוהלו על ידי מנהלי עבודה אמריקאים ולא תמיד הבינו את הוראותיהם.  עם זאת הרתכים האמריקאים שהובאו ארצה היו בעלי מקצוע מעולים והרתכים שלנו יכלו ללמוד מהם רבות.  היחסים ביניהם לבינינו היו קורקטיים.

כך סיימה קבוצתנו את הקמת שני מגדלי הקירור בני 100 המטרים ללא אירועים חריגים.  ככל שידוע לי הייתה רק תאונה טראגית אחת כשעובד ערבי מעד וצנח למותו מגובה 30 מטר. אחרי סיום שני המגדלים מוניתי למנהל האחראי לתליית הצינורות. סוף-סוף נעזרתי קצת בוויטמין  P.

בסך הכל היה זה מקום עבודה טוב ונעים.

ואז קרה הבלתי נתפש. בוקר אחד רצחו הערבים את כל היהודים שנמצאו אז בבתי הזקוק. היה זה פוגרום אמיתי. יותר מעשרים יהודים נרצחו באותו היום.  היה זה מעשה טרור מהאיומים ביותר (עד אז) בארץ.

ואיפה אני הייתי ביום הפוגרום?  מפוטר. מסולק.  מגורש מבתי הזיקוק.  למה, מה קרה?

ימים ספורים לפני הפוגרום תפס אותי איש בטחון (ערבי)  עם מצית בכיסי.  באותה תקופה עדיין עישנתי.  פשוט שכחתי להוציא את המצית מהכיס כפי שנדרש, ולהראות אותו לאיש הבטחון.  חל איסור חמור על הכנסת מציתים או גפרורים לתוך אתר הבניה המגודר.  כל  נסיונותי להסביר שלא שמתי לב לעובדה שהמצית היה בכיסי לא עזרו.  ההנהלה דרשה מלכתחילה לחנך את העובדים לא להכניס שום חומרי בעירה אל שטח בתי הזיקוק.  הם אף לא הרשו לי להתקשר עם "ספק הוויטמין P " שלי ולאחר תשלום שכרי מצאתי את עצמי מחוץ לאתר.  שוב מובטל, ומה הלאה? כך עמדתי ליד השער.

ומי יאמר שאין השגחה עליונה? ימים אחדים לאחר מכן, אולי באותו שבוע, התרחש הפוגרום.

 

הזוית האישית

גידי: זהו הספור. הקטע על בתי הזיקוק נמצא כמובן בספר ואני שלפתי אותו מהספר. מקווה שההסבר מספק.

מילון

הקמת בתי הזיקוק בחיפה
בתי הזיקוק הוקמו בעידוד שלטונות המנדט הבריטי במפרץ חיפה בשנת 1938, כחלק מהערכותם לקראת אפשרות של מלחמה עתידית, שתדרוש הפקת מלאי גדול של דלק לצרכים מלחמתיים. בתי הזיקוק מוקמו על גדות נחל קישון משלוש סיבות: החל מ-1934 הגיע לשם הדלק בצינור הנפט כירכוכ-חיפה. באזור הקישון היה ניתן לשאוב מים לקירור מתקני הזיקוק. זה היה מתחם שממנו היה אפשר לתכנן גישה נוחה הן בתחבורה והן בהולכה בצנרת לנמל חיפה. העבודה להקמת בתי הזיקוק החלה בשנת 1938, ונמשכה במלא התנופה בשנות מלחמת העולם השנייה. כבר ב-1939 החלו בתי הזיקוק לספק מזוט לאניות שעגנו בנמל חיפה. במשך כל תקופת הבנייה היה מאבק בין העובדים הערביים לעובדים היהודים על כיבוש העבודה במפעל הגדול, שהעסיק אלפי עובדים בתקופה של חוסר עבודה ומלחמה. עבודת הקמת בתי הזיקוק בוצעה במהירות רבה על ידי חברת "קלוג" האמריקאית, שהסתייעה בחברת "סולל בונה". עבודות שלב ההקמה הושלמו בשנת 1944. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”ומי יאמר שאין השגחה עליונה? ימים אחדים לאחר מכן, אולי באותו שבוע, התרחש הפוגרום.“