מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

לחיות ברוסיה משנת 1927 ועד 2017

אני ואיתן בקשר הרב דורי
אני בהפלגה
לעולם לא מאוחר לעלות ארצה

נולדתי ברוסיה, בעיר סמפרופול, ברחוב לנינה מספר 40, בתאריך 10 במאי, 1927. בית הספר בו למדתי היה בסמוך לביתי, שם התחנכתי במשך שמונה שנים, עד שפרצה המלחמה. השתייכתי לחוג, אליו הייתי הולכת שלוש פעמים בשבוע- טיסנאות, בניתי מודלים של מטוסים ומאוד מאוד אהבתי ללכת לשם.

אני עם חברי בחוג ספורט

בעיקר אהבתי להטיס את הדגמים אותם בניתי. אני זוכרת היטב את תקופת ילדותי טרם המלחמה את משחקי החברה ששיחתי עם חברותי: מחבואים, קפיצה בחבל משחקי כדור וקלאס. בסופי השבוע הייתי מבלה בפארק שבעיר עם חבריי. שמה של חברתי הטובה ביותר היה לובה.

בשנת 1942 בזמן המלחמה, כאשר הייתי בת 15, פגשתי את חברתי במקרה, כשהעבירו אותי ואת אמי לעיר אחרת כדי להגן עלינו ולהרחיקנו מאזורי המלחמה. לימים, כשחגגתי 70 נסעתי לעיר הולדתי ופגשתי את לובה בפעם הראשונה מאז שהסתיימה המלחמה. המפגש היה מרגש מאוד עבור שתינו.

במהלך המלחמה התחלתי לעבוד במפעל אזפסטל. כל בוקר הייתי קמה מוקדם ויוצאת לעבוד בהלחמה של חוטי חשמל למשך 12 שעות. לאחר העבודה נהגתי ללכת  לבית הספר ללמוד עד שעות הערב המאוחרות. עבדתי במפעל הזה במשך 35 שנה עד יציאתי לפנסיה.

עם שחרור סמפרופול, חזרנו הביתה. התקבלתי לאוניברסיטה וכשסיימתי את לימודי התואר, מצאו עבורנו עבודות מתאימות. שלחו אותנו לכל למקומות שונים.

לאחר המלחמה הגעתי לדמבס שבסמפרופול, שם התגוררתי עד לפני שנה. בשנת 2016 בהיותי בת 90 עליתי והגעתי לכאן, לישראל, עם כל משפחתי. בשנת 2017 עברתי להתגורר בבית אבות בהרצליה.

יש לי ילד ושמו אנטולי והנכדים שלי: דריה ואנטון. יש לי גם נינים ששמם דניאיל וליזה. התחביבים שלי הם קריאת ספרים ופתירת תשחצים.

אני והבן שלי

לסיום לעולם לא מאוחר לעלות לארץ ישראל.

הזוית האישית

אולגה: נהניתי מאוד לשבת עם איתן ולספר לו את הסיפור האישי שלי, הוא הקשיב והתעניין מאוד.

איתן: נהנתי מאוד להקשיב לסיפור של אולגה, למדתי המון מהסיפור.

מילון

עלייה
הגירה למדינת ישראל מתוקף חוק השבות המאפשר לכל יהודי בעולם להתיישב בישראל כאזרח

ציטוטים

”לעולם לא מאוחר לעלות לארץ ישראל.“