מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להרביץ עם בצלים

ילדי שכבת ה' במפגש הראשון
תמונה עם הקשישה שרה
ילדות באיראן וסיפור עלייה לארץ

כשהייתי קטנה אהבתי מאוד לאכול את השלג שירד בחורפים, אהבתי לשחק עם חברות בקלאס, גומי ועוד… בילדות שלי לא היו מחשבים או טלפונים היה רק בשחור לבן  והימים היו קשים כמו שאתם רואים הילדות שלנו קצת יותר קשה מהילדות היום..
כשגדלתי התחלתי בגיל 7 ללמוד בעיר שירז בפרס.
בגיל 10 כבר סיימתי ללמוד כי אבי נפטר ועברנו לגור בארץ אחרת.
בכיתה א' למדנו אומנויות, אהבתי מאוד ללמוד גם את סיפורי התורה.
הייתה מורה אחת שקראו לה רבקה אני מאוד אהבתי אותה כי היא אף פעם לא הרביצה לנו ובכיתה קראנו לה "מורתי".
בבית ספר היינו צריכים לבוא עם חולצה בצבע תכלת זו הייתה התלבושת שלנו.
הייתה לי חברה טובה שישבה לידי בכיתה והיינו חברות ממש טובות. אני הייתי מגיעה לבית הספר ברגל כי הוא היה קרוב מאוד לבית שלי..
בבית הספר שלי הכיתות היו מחולקות שבכל שכבה מינימום 5 כיתות.
 
מתחתנים
את אברם הכרתי בגיל 16 במעברה ובגיל 17 כבר התחתנו. כשאני התחתנתי חלק מחברותי כבר היו נשואות.
אברם היה חייל, וראיתי אותו פעם בשלושה ימים בערך כשהוא היה בא לבקר.
התחתנו בבית הכנסת ואז הלכנו הביתה ועשינו מסיבה גדולה. בחתונה לבשתי שמלה לבנה וגדולה. לחתונה  באו המשפחה והחברות הקרובות שלי.
טקס החתונה בבית הכנסת התנהל עם רב שקידש אותנו ובמסיבה שהייתה בבית , היה זמר ומתופף שניגנו לי ולבעלי.
לאחר החתונה אני ובעלי הלכנו לצריף, אחרי החתונה אברם התייחס אליי מאוד יפה וכיבד אותי…
לאחר מכן ילדתי ועכשיו יש לי 5 ילדים ושמם: משה, אמנון, ניסים, סיגלית ורביטל.
אני מאחלת לכל אחד ואחת מכם שתאהבו אחד את השני ושיהיה לכם כיף ביחד.
 
החגים
      
אני אוהבת את כל החגים במיוחד את חג הפסח. המאכל האהוב עליי הוא: המרק והאורז עם פול שאני מכינה לכבוד חג הפסח. בחג היינו לוקחים את הגרעינים ושמים אותם בשמש. בפרס היינו נוהגים את אותם המנהגים שנוהגים בארץ.
לאבא שלי הייתה מאפיה של מצות ובכל חג הייתי מבקשת להכין מצות ואבא היה אומר לי " לא לכי החוצה ותקבלי מצה".
כשהיינו קטנים היינו מנקים את החיטה אחד אחד לא כמו היום שיש מכונות. היינו קוראים את האגדה ובאמצע האגדה היה מנהג להרביץ אחד לשני עם בצלים. זה היה חלק כיף בחג.
כל הזמן בחוץ לארץ הילדים באו לערב חג עם שקים על הגב שלהם ואמרו " אנחנו רוצים ללכת לירושלים ולארץ ישראל" אמרנו להם נשב לאכול ושנסיים לאכול נצא לישראל. כמובן שבאותו רגע זה היה בצחוק. אבל זה מאוד ריגש אותנו שהם רוצים ומראים שהם רוצים לעלות לארץ ישראל.
 
כשהייתי קטנה אבא שלי היה מוכר וקונה אדמות.
באתי מפרס במטוס לארץ ישראל הגענו למעברה וישנו שם באוהלים. היו לילות טובים וטובים פחות. היו פעמים שהייתה סופה והיה מאוד קר האוהל שלנו עף עם הרוח ונספג במים.
כשהיינו במעברה לא ידענו לדבר עברית והיה קשה מאוד כי לא ידענו עם מדברים עלינו לא יפה או שמדברים אלינו יפה או מה שאומרים בכלל זו הייתה אחת הבעיות הקשות שלנו בעלייה לארץ.
כשעלינו לארץ ארזנו המון דברים בזמן קצר מאוד ובגלל זה לא יכולנו לקחת את כל הדברים אז היו דברים מאוד חשובים שהיינו צריכים להשאיר.  לקח לנו הרבה זמן להשתלב בארץ והדיבור היה קשה.
בגלל שלא הלכתי לבית-ספר למדתי בפרס עד כיתה ב'.         
הגעתי לשכונת נווה נאמן בשנת 1960. כשהגעתי לנווה נאמן התחלתי לעבוד בבית הספר נווה נאמן בתור מורה לתזונה. התלמידים למדו להכין מה שהכנו בכיתה. אני הייתי רושמת על הלוח את המתכונים והם היו מעתיקים את מה שרשמתי. שלחנו את המתכונים לבתי ספר דתיים שגם הם ידעו את המתכונים שהייתי מלמדת.
כולם תמיד אמרו שהם הכי אוהבים את האכול שאני מכינה, ובמיוחד את עוגות הגבינה ואת המרק שלי.
בשכונה לא היו טלוויזיות ולא מחשבים ובגלל זה היינו רושמים יומן.
אני הייתי נפגשת עם חברות שלי בבית, בחצר ובבית הספר לפעמיים היינו בלי שום כוונה רואות אחת את השנייה ברחוב וככה היינו נפגשות. ככה היה גם פעם.
האחיות שלי לא גרות פה, אחת מהן בכפר סבא והשנייה ברמת גן. אני מאוד אוהבת איך שנווה נאמן התפתחה וגדלה. זאת הייתה תקופה כייפית בשכונת נווה נאמן.      

מילון

בלשקון
עזוב אותה

ציטוטים

”כבד את אביך ואמך וככה ילדיך יכבדו אותך“