מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להסתתר שלוש שנים בתוך שידה

עדותה של בתיה אפרתי המספרת על ילדותה בתקופת המלחמ ועל התקופה בה הסתתרה.

נולדתי בפולניה בעיר לבוב .

כשהייתי בת ארבע וחצי ,יום אחד אמא העירה אותי ואמרה "קומי מהר התחילה המלחמה".

לא הבנתי מה זאת מלחמה .אמא נעלה לי נעליים ושמחתי שלא הייתי צריכה לנעול לבד.

נגשתי לחלון,בשמים היו אווירונים ,במכוניות חיילים גרמנים עם קסדות על הראש.

תוך זמן קצר יצאה הוראה שכל היהודים צריכים לענוד סרט לבן עם מגן דוד כחול על היד.

היהודים תפרו סרט לבן וציירו מגן דוד כחול. הגרמנים עברו ברחובות עם קומנדקר ורמקול ואמרו ליהודים לצאת למרפסות לחלונות ולהראות את הסרט. היהודים שלא הבינו שעומדים להרוג אותם יצאו. הגרמנים ציינו וסימנו כל בית בו עמדו יהודים עם סרט על היד.

את כל מה שאני מספרת -ראיתי, ,שמעתי ,הייתי שם ,לא סיפרו לי.

במשפחה שלי היינו אבא, אמא, דודה אחות של אמא בת שבע עשרה וחצי ואני בת יחידה בת ארבע וחצי.

בגטו

ניתנה הוראה חדשה ש"כל היהודים היו צריכים לעבור לשכונה יהודית". הורי עזבו את הדירה ועברו לדירה בת 3 חדרים כאשר בכל חדר היתה משפחה אחת. תוך יומיים הצטרפו עוד שתי משפחות לחדר ואני ביניהם, שומעת הכל. בדרך כלל שיחקתי עם בובה מתחת לשולחן. היה צפוף… 

ואז,באו אנשים נרגשים ואמרו "יש גדר מסביב לשכונה, יש גדר מסביב לשכונה! יש שער ולא נותנים לצאת!". 

לשכונה קראו כבר "גטו".בגטו נהיה המצב קשה,לא היה אוכל,היה צפוף ,עמד חייל בשער. ואז ,החלה להישמע מילה חדשה- "אקציה".הגרמנים תפסו ואסרו יהודים. ההורים התחילו לדבר באותו חדר והשתמשו במילה "נעלמו". ההורים שלי הבינו שהולכים להרוג אותנו. הם החליטו להציל אותי. הייתה להם תוכנית אבל הם לא סיפרו לי אותה.

יום אחד, הופיעה בחדר הזה אישה מהכפר (היו מגיעות נשים מהכפר למכור ירקות,תפו"א).  אבא שילם לה שתבריח אותי מהגטו. היא לבשה חצאית רחבה עד הקרסול ואת המטפחת היא קשרה כך שהסתירה את הסל שנשאה. אותי היא הכניסה מתחת לחצאית, יצאה מהגטו – ואני הייתי בחוץ. זה לא היה פשוט ,אם מישהו היה רואה הוא היה יורה בנו.

היא לקחה אותי לתחנת רכבת ואז נתקלתי פעם ראשונה בבעיה שיש לי ש"אני נראית יהודיה". אמרו עלי שיש לי "עיניים יהודיות" ושיער שחור מסולסל –אין פולניות שנראות כך. האישה קשרה מטפחת ראש לראשי ואמרה לי "תסתכלי למטה לא על אנשים". נסענו לעיר אחרת במרחק שעתיים בערך. שם היא מסרה אותי לידידים של הורי והם קבלו אותי יפה.

אצל הפולנייה

אחרי יומיים הגיע אבא שלי ופולניה. הם הגיעו להסכם בניהם.  אבא אמר לי "את תגורי עם האישה הפולנייה". הייתי בת חמש. הוא שאל אותי "את יודעת איך קוראים לך?",את יודעת בת כמה את?","מהו היום בו נולדת?"תזכרי את זה. את תגורי עם האישה (הפולנייה) ועם הדודה בבית של האישה הזאת. המראה של דודתי היה פולני,אפשר היה לעשות לה ניירות פולניים ,תעודת לידה ורישיון עבודה. הפולנייה לקחה אותי .והדודה מצאה עבודה כפועלת ניקיון במשרדים של הפולנים. 

למה הפולנייה לקחה אותי? בעלה היה בצבא ,היא לא ידעה אם הוא חי או מת .היא גדלה ילדה בת 3 (שמה היה תרזקה) ,גרה עם אמה הזקנה ולא היה לה ממה לחיות.היא עבדה אבל פיטרו אותה כי הייתה לה יד משותקת.  אבא שלי שילם לה. בזמן המלחמה לא היו שטרות אז שלמו בזהב, במטבעות דולר זהב והוא נתן לה את הכסף למפרע. היא הייתה הגונה. רוב הפולנים לקחו את הכסף ומסרו לגרמנים. היא לא מסרה אותנו וסיכנה את חייה וחיי ביתה.

היא צבעה לי את השיער לבלונד.הייתי חופשייה לצאת לשחק. היה לי טוב.שבוע…שבועיים… ואז,דווקא בן ניגש אלי ואמר "יש לה שיער צבוע עם שורשים שחורים".אני הייתי באמצע וכולם מסביבי ,חיטטו לי בראש.

במסתור

הפולנייה הבינה שיש סכנה וצריך להחביא אותי .הבית של הפולנייה עמד בקצה היער (אפשר היה לראות מי בא).בבית היו שני חדרים:האחד סלון ,ממנו יציאה לפרוזדור שבקצהו היה לול ועוד חדר בו מטבח שולחן,מיטות ,תנור הסקה מעצים ופחמים ושידה.שידה בת 3 מגירות בלי רגליים ומעליה מראה. מאחורי השידה הניחה הפולנייה שרפרף ועליו ישבתי ,היה פתח קטן בו הייתי בבוקר נכנסת. בבית היו תמיד אורחים.אסור היה להשתעל כי ישמעו,לא נושמים עמוק ולשרותים מתאפקים. למדתי לא לנשום ,לא למשוך באף ,הכי קשה היה לי להתאפק לצחוק. וכך ישבתי שם.

מה עשיתי כל היום? לקרוא לא ידעתי ולפולניה לא היו ספרים. הרצפה הייתה אדמה דחוסה ,אפשר היה לצייר באבק. ציירתי,הקשבתי למה שאנשים מדברים וכשנמאס לי הייתי חושבת מחשבות שונות מגיל חמש ועד שמונה ישבתי שם. חשבתי על כך שהפולנייה הזקנה דיברה כל הזמן וצעקה "יהודיה מלוכלכת","טפשה" ואני חשבתי לעצמי "שתגמור כבר". כך הייתה הזקנה ,הפולנייה ראש המשפחה התייחסה אלי כאילו שהייתי שקופה. כשהזקנה הייתה אומרת לי "את יהודיה מלוכלכת ","צלבתם את ישו" "בוגדים" והייתי עונה לה שההורים שלי היו יהודים ,היא הייתה עונה "אז הם טעו"!

חשבתי :

אם ישו אלוהים איך יכול להיות שכל היהודים לא מאמינים בו? אם ה' ברא את האדם ,למה יש אנשים רעים?למה הוא לא יצר את כולם טובים?

לי הגישו אוכל מאחורי הארון. דודתי הייתה קמה בבוקר ויוצאת לעבודה. יום אחד היא סיפרה שקצין גרמני ניגש אליה וביקש לראות את הניירות שלה. הוא הסתכל עליה ואמר "חבל עליך את צעירה". בעצם הוא אמר לה:" אני יודע שהניירות מזויפים וגם הזהיר אותה אבל נתן לה אפשרות לברוח והיא ברחה.

הפולנייה כתבה מכתב לאחיה במערב פולין, הוא היה מורה. היא כתבה שהיא מורה ושתלמד שם. היא נסעה ולא ידענו אם היא הגיעה או לא. לא היה אז טלפון, דואר, הכל רק משמועות.

כך נשארתי בלי הדודה.

ואז,הגיעה ידיעה שהורי נרצחו.נשארתי גם בלי הורים.

בניירות של דודתי שנראתה כמו פולנייה היה שם יהודי "רגינה שטיינברג",שמה הפך ל "אירנה גרושבסקי".היה עלי לקרוא לה אירנה. הפולנייה גלחה לי את השיער . פעם אחת חליתי ואי אפשר היה להתאפק לא להשתעל, היה לי חום. הפולנייה סדרה לי מיטה בסלון בחדר השני (החדר שלא היה מוסק),השכיבה אותי במיטה וסובבה לי את הראש לימין. היא סדרה 3 כרים ועליהם שמיכת פוך ועליה כיסוי מיטה מקטיפה .3 ימים שכבתי במיטה ,זה היה נורא קשה לשכב בלי לעשות כלום. עשיתי שגיאה אחת גדולה. היה הסכם שכשאין אף אחד בחדר אני יכולה לקום ולהתמתח. כשלא היה אף אחד הייתי מתמתחת.

יום אחד ,באה שכנה אוקראינית לפולניה וביקשה ממנה כרוב (בסלון הייתה חבית עם כרוב). היה נדמה לי שהפולנייה והאוקראינית בעקבותיה יצאה מהחדר ואז קמתי ועמדתי פתאום פנים מול פנים עם האורחת. מיד הסתרתי את השיער והתיישבתי. הפולנייה חזרה ,נתנה לה את הכרוב. הזקנה אמרה לפולניה "היהודייה הטיפשה יצאה מהמחבוא".

הפולנייה הרביצה לי והמשיכה עוד ועוד. ואני חשבתי שתרביץ רק שהזקנה לא תתחיל לצעוק. כשהיא סיימה התיישבתי ואני והיא הסתכלנו אחת בשנייה. ואז הזקנה התחילה…"היהודייה הטיפשה", היית צריכה להגיד שבאת לבקר – עד שהפולנייה אמרה "אמא די". הן התחילו לדבר מה עושים?הזקנה אמרה על השכנה "היא תלשין" והפולנייה אמרה "היא לא". המשכתי להסתתר והחיים נמשכו האוקראינית לא הלשינה.

אחרי המלחמה

המלחמה התקרבה לקיצה ,הרוסים הגיעו ושחררו אותנו מהגרמנים.למרות שהרוסים הגיעו מפחד שהגרמנים יחזרו ,היא החביאה אותי עוד שלושה שבועות . ואז,יום אחד התלבשתי ,היא אמרה לי לצאת.יצאתי.נגעתי בשלג והייתי חופשייה. ואז אמרה לי הפולנייה :

אבא ואמא אין לך.יש לך דודה אם היא תגיע אמסור אותך לה.אם היא לא תבוא אמסור אותך למנזר.אבל,נחכה לדודה.אחרי 3 חודשים הדודה הגיעה. הייתי בת 8 הדודה בת 21 – בלי כסף, בלי בית, בלי כלום.לקחו אותי לעיר ממנה באתי -לבוב.

היא מצאה עבודה ושכרה חדר. אנשים התחילו לחפש אחד את השני.היהודים התארגנו. הדודה ידעה שיש לה אח בארץ ובאמצעות הסוכנות היהודית איתרו את הדוד בקיבוץ תל יוסף. אחרי 3 שנים עליתי ארצה.

בגיל 12 לראשונה חוויתי לימודים – הכיתה המסודרת בחיי הייתה כיתה ו' ,סיימתי ועברתי ללמוד באלוני יצחק.

 אני לא אוהבת לספר, אבלהסיבה שבחרתי לספר היא רק בזכות נכדתי אופיר.

מילון

גטו
במלחמת העולם השנייה השתמשו הנאצים במונח "גטו", כחלק ממדיניות התעמולה וההטעיה, וקראו בשם זה רחובות ורבעים מגודרים, שבהן רוכזו יהודי הסביבה. היהודים נאספו על פי צווים שהודפסו בכרוזים, או ששודרו ברדיו אל הגטאות כשלב ביניים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה או חיסולם בדרכים שונות.

ציטוטים

”כשהייתי בת ארבע וחצי ,יום אחד אמא העירה אותי ואמרה "קומי מהר התחילה המלחמה".“