מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להלך בין הזיכרונות

סבתא ואני
סבתא ברוריה בצעירותה
סיפור חייה של סבתא ברוריה

נולדתי בשנת 1947 להוריי פסיה ושמחה רוטברד במחנה המעבר ברגן בלזן. הוריי הם יוצאי שואה, על כל הבעיות והעצב שהיו כרוכים יחד לכל האנשים האלה שעברו את השואה הנוראית. אימא שלי הייתה בת למשפחה בת אחד עשר ילדים, ממנה נותרו אחרי המלחמה שלושה אחים ואבא. אבי היה נשוי לפני המלחמה. היו לו אישה ושלושה ילדים שנספו כולם בשואה.

אבא שלי שמחה הגיע מהעיר שדליץ בפולין, אני לא יודעת הרבה פרטים על משפחתו כי הוא נפטר כשהייתי בת שש.

 סבא רבא שמחה (אבא שלי)

אחרי המלחמה הוא עבר יחד עם יתר הפליטים והגיע למחנה המעבר ברגן בלזן. אימא שלי היא מהעיירה קרילב שבפולין, אחרי שחלק ממשפחתה הוצאה להורג, האח הבכור שלה יקותיאל, שהיה שייך לתנועת תרבות ודיבר עברית עוד בעיר הולדתו, חשב שברוסיה יהיה להם טוב יותר יחד עם הקומוניסטים, אבל הם התבדו מהר מאוד ומיד עם הגיעם הועברו למחנות הכפייה בסיביר שם עבדה בעבודות כפייה יחד עם אחיה הקטן יוסף ששרד ואבא שלה. בתום המלחמה הגיעה גם היא לאותו מחנה מעבר ברגן בלזן שם הם שהו בחסות ארה"ב. אבא שלי ואימא שלי נפגשו במחנה ושם גם התחתנו. כמו שני אודים מוצלים מאש, הם ניסו להקים את החיים שלהם מחדש. הם נישאו ואני נולדתי שם במחנה בדרך לעלייה לארץ. כשהייתי בת שנה עלינו כולנו ארצה, הגענו לארץ באנייה התקופה. הייתה מיד אחרי מלחמת השחרור.

לאבא שלי שמחה היה אח בארץ ישראל, שעלה עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והוא גר ביפו, כשהגענו לארץ הוא עמד על כך שנבוא לגור עם המשפחה שלו ביפו וכך לא עברנו את הקליטה הרגילה של מחנות העולים.

הגענו ליפו לבית ערבי נטוש עם חצר ענקית סגורה בחומה אבל אחרי זמן קצר, כשנתיים לערך, עברנו לגור בעפולה בגלל שאבא שלי עבד בתחנה הקמח בעפולה. הוא ידע להפעיל את מכונות הטחינה, מקצוע שלמד עוד בעיר הולדתו שם עבד גם כן כטוחן. אבא לא זכה לחיות הרבה שנים בארץ. בבית שלי דברו אידיש. ואני בתור ילדה קטנה, ידעתי רק את השפה הזאת. אני זוכרת איך הילדים שגרו בשכנות איתנו והיו ותיקים בארץ ולא אהבו את העובדה שלא ידעתי עברית. וגם קיבלתי מכות מהילדה של בעלת המכולת בגלל שלא ידעתי עברית. אז, לא כמו היום, התביישנו לדבר בשפה זרה. כשהתחלתי ללכת לגן למדתי מהר מאוד את השפה.

תמונה סבתא ברוריה בצעירותה

הייתי בת יחידה להוריי והייתי מאוד מפונקת. אמי היתה נוהגת לקנות בדים מיוחדים והייתה תופרת לי ולה בגדים תואמים.

סבתא פסיה וסבתא ברוריה 

היה חשוב לה שאראה טוב ולא יחסר לי כלום. סבא שלי, סבא גרשון, גר איתנו וגם הוא נהג מאוד לפנק אותי. סיפור קטן שזכור לי מאז: קיבלתי מתנה תלת אופן. אחרי שתי דקות החלטתי שאין לי כוח יותר לרכב עליו. כשסבא המקסים שלי ראה את זה, הוא קשר חבל ומשך אותי לאן שאני רוצה. כל החברות שלי היו באות אלי הביתה כדי להיות עם סבא שלי, דבר שהיה נדיר ויקר בזמנו מכיוון שלהרבה ילדים לא היו סבים וסבתות. היה לו זקן לבן ארוך. הוא היה אדם מקסים וחברותי.

תמונה סבא רבא גרשון 

תקופת האושר הזאת לא הייתה להרבה זמן. כשהייתי בת שש אבא שלי נפטר ממחלה קשה. נשארנו רק אני אמא וסבא שלי. אני זוכרת שאת כל החגים היינו חוגגים אני, אמא וסבא שלי. הייתה תקופה לא קלה בארץ, היתה זו תקופת הצנע, קיבלו אוכל רק על פי תלושים ולפי הקצבה ולא היו מותרות כמו שרגילים היום. אמא שלי החלה לעבוד בבית ספר במטבח להזנת ילדים בעפולה. תחילה בבית ספר אורט ואח"כ בבית ספר יזרעאל. עבודתה האחרונה הייתה בבית ספר באוהל מאיר.

משפחות חיו במצוקה ואימא שלי במסגרת עבודתה במטבח הייתה מכינה סנדוויצ'ים לכל הילדים שלא היו יכולים להיכנס לחדר האוכל ומחלקת להם אותם. זה כנראה היה האוכל היחידי שאכלו באותו יום.

אימא שלי וסבא שלי לא הפסיקו לדאוג לי, לפנק אותי ולתת לי להרגיש שלא חסר לי כלום. למדתי בבית ספר אוהל מאיר בעפולה עד כיתה ח'. הייתה לי ילדות מלאת חברות, עיסוקים והנאה.

אחר כך עברתי לבית ספר תיכון יהודה. שם בכיתה י' פגשתי את אהבת חיי שלום. לא ידעתי אז שהוא יהיה אבי ילדיי. היינו החברים הכי טובים. אחד הדברים שכל כך משכו אותי היה המשפחה הגדולה של בעלי שעלו מתימן.

סבא שלום

משפחה של עשרה אחים בית חם ואוהב דל אמצעים אבל משופע באהבה וחוכמת חיים. הם קיבלו אותי ואת אימא שלי אליהם באהבה רבה בלי לדעת מה יהיה בעתיד. כשהייתי בת שש עשרה, סבי נפטר. זה אחד הדברים הקשים ביותר שקרו לי בחיי כי הייתי קשורה אליו מאוד מאוד.

סבא שלום התגייס לצבא בשנת 1965 הוא התגייס לסיירת מובחרת, סיירת שיריון חטיבה 7, זו היתה תקופה מאוד מאתגרת מבחינת החברות חיכיתי לו כל פעם שהיה צריך להגיע שזה היה רק פעם בחודשיים, אך זה רק העמיק את אהבה והחברות. בשנת 1967 סבא שלום השתתף במלחמת ששת הימים בפלס"ר שבע היא פלוגת הסיור של חטיבה 7 תחת פיקודו של אורי אור בחצי האי סיני. הפלס"ר השתתפה בקרב רפיח.

מפה שעל לוחות הברונזה ביד לשיריון ( התמונה לקוחה מתוך אתר יד לשריון)

קרב זה נחשב כזה שהביא את הניצחון לחטיבה 7 והם כבשו את רצועת עזה ואת חצי האי סיני והגיעו עד תעלת סואץ. הפלוגה קיבלה צלש"ים יחידתיים על הקרב ברפיח. הם היו גם בין מחלצי אביגדור קהלני שהיה אז מ"מ צעיר בחטיבה ונפצע קשה בקרב הג'יראדי באותה המלחמה.

תמונה מתוך אתר פלסר 7  – לוחמי ששת הימים 

סבא שלום יצא בשלום ממלחמה זו כמו מכל יתר המלחמות. אנחנו בעורף לא כל כך הרגשנו את המלחמה ולא הרגשנו פחד. הרגשנו שהעורף מוגן. זו היתה גם מלחמה קצרה יחסית וזמן קצר אחרי המלחמה נסעתי עם סבתא ברכה (אימא של שלום) לכותל לקבר רחל ולחברון בטיול מאורגן.

בשנת 1969 התחתנו.

חתונה סבא וסבתא 

נולדו לנו שלושה ילדים שחר מיכל ואיילת.

סבתא והילדים

גידלנו את הילדים, נכנסנו לשגרה של עבודה ובנינו את חיינו. בשנת 1984 התחלנו לבנות את הבית הפרטי שלנו בתוך החצר של הסבתא עם אח של שלום בעפולה. הפכנו להיות מין קבוצה סגורה כזאת של המשפחה. זה היה כיף לכולם. בזמן הבניה עשינו המון דברים בעצמנו היתה זו תקופה של אינפלציה גבוהה מאוד בעלי מקצוע רבים לא השלימו את העבודה ומצאנו את עצמנו מעלים את כל הבלטות לקומות הגבוהות יותר לבד, סבא שלום שם את אריחי המטבח לבדו וגם באדנית של הסלון. הוא נאלץ לתכנן את המדרגות שבין הקומות בעצמו מכיוון שהתוכניות לא היו ברורות, למרות כל הקושי ואולי דווקא בגללם נקשרנו מאוד מאוד לבית.

לצערי שלום לא הספיק לחיות בבית הרבה זמן. בשנת 1995 הוא נפטר ממחלה קשה.

אני המשכתי לגור בבית. גיבשתי את המשפחה שלי סביבי. הילדים התחתנו ונולדו הנכדים. כולם מאוד אהבו את הבית, אבל בשנת 2019 נאלצתי למכור את הבית ולעבור לדירה קטנה יותר שגם אותה כולנו אוהבים מאוד.

כתיבת הסיפור יחד עם נכדתי גרמה לי לרגעים להלך בין הזכרונות, להיזכר בתמונות… אלה זיכרונותיי בקצרה, הרבה דברים קרו בדרך, חלקם שכחתי, חלקם נצורים בליבי וחלקם חלקתי עמכם. כנראה שאם הייתה לי אפשרות לכתוב את הסיפור מהתחלה הייתי עושה בו כמה שינויים, אבל גם הרבה דברים אחרים לא הייתי משנה.

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות" כתב ג'ון לנון בשירו, אנחנו יכולים לתכנן אבל לחיים יש קצב משלהם ודברים שאינם בשליטתינו. אך מה שכן בשליטה, עליו חייבים להילחם ולהשפיע. אני גאה במשפחה שהקמתי ואיחדתי גם כשהיה קשה ובהישגים שצברתי. רוצה ומתפללת שהילדים והנכדים שלי יצליחו ויהיו מאושרים. מתפללת כל יום שעם ישראל יהיה חזק וישמור על מדינתנו, כי אין לנו ארץ אחרת.

הזוית האישית

אוריין אהרון: למדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא. שמחתי לתעד את סיפור החיים של סבתא. למדתי עליה הרבה. הייתה לי זכות גדולה.

מילון

אוד מוצל מאש
אוד מוצל הוא ביטוי המתאר אדם שניצל מאסון.

ציטוטים

” כמו שני אודים מוצלים מאש, הם ניסו להקים את החיים שלהם מחדש.“