מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

להיות יהודייה גאה וחופשייה

בלה גולדה
הילדה בלה גולדה

משפחה 
נולדתי בשנת 1954 באוקראינה, בעיר גדולה שהיו בה יותר ממיליון תושבים. 60 אחוזים מהם היו יהודים. אמא שלי הייתה מהנדסת ואבא שלי היה חצרן ועבד במפעל ויש לי אח אחד שצעיר ממני. ההורים שלי היו דתיים תמיד למרות הסכנה שבעניין. אבא שלי היה 3 פעמים בבית הסוהר על עצם היותו יהודי. הוריי שמרו שבת וחגים וכשהייתי קטנה חשבתי שכולם שמרו. אבל זה לא היה נכון כי זה היה מסוכן לשמור מצוות. להרבה יהודים היו שמות של גויים אבל לא כך היה במשפחה שלי. לי קוראים בלה גולדה, לאמי קראו הינדה ביידיש, שהפירוש שלו בעברית זה איילה ולאבא שלי קראו ישי. לסבא קראו יצחק ולסבתא קראו רוזה. בבית דיברנו יידיש. סבא שלי היה שוחט ורב בית הכנסת, היה לו סידור בעברית ממנו למד תלמוד ותנ"ך. 
 
חיי היהודים באוקראינה 
באוקראינה כשאני נולדתי לא היו בתי ספר יהודיים על אף שהיו הרבה יהודים. רק המנהל היה רוסי. הממשלה בברית המועצות חשבה שכולם צריכים להיות אותו דבר ולחשוב אותו דבר. אין שום דת! ומי שחושב או מתנהג אחרת נכלא – צריך רק להגיד שהכל טוב ולהיות בשקט. והיום זה מאוד מוזר לי שאפשר לדבר נגד הממשלה. אם רצו לדבר, הדליקו רדיו או טלוויזיה בקול רם ודיברו במטבח. 
 
המאסר של אבא 
בשנות ה-60 אבא שלי נכנס לכלא. זו הייתה תקופה קשה מאוד. לפני זה היה אסור לעבוד עצמאית, אלא רק לעבוד בבית חולים, בית ספר או משרד ששייך לממשלת ברית המועצות; ואז ברז'נייב אמר שאפשר לעבוד עצמאית כי המדינה צריכה עושר. אבא שלי וחבריו פתחו מפעל ואז החליט ברז'נייב להחזיר את הכח לק.ג.ב ושוב לאסור לעבוד עצמאית. סגרו את המפעל ושלחו אותם לכלא ל-15 שנה. כשהייתי לפני גיל בת מצווה בערך, בשנות ה-70, הייתה תקופה ש'השערים' לארץ ישראל נפתחו והיה אפשר לעלות ורציתי לעלות לארץ ישראל כי מילדות הייתי ציונית. אך אבא שלי היה בכלא ואמא שלי אמרה שאי אפשר לעלות בלי אבא וצריך לחכות שישתחרר. כשאבא השתחרר כבר סגרו את השערים להרבה שנים ואי אפשר היה לעלות. 
 
שידוכים באוקראינה
כשגדלתי המצב נהיה יותר קשה ומסוכן ליהודים ובנים יהודיים לא רצו להתחתן עם יהודיות. באותה תקופה למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ואחר כך ספרות. אחי גם למד באותה תקופה באוניברסיטה, ואמר לי שתהיה לי בעיה להתחתן כי היהודים רוצים רק גויות. אני לא שמתי לב לזה כי הייתי עסוקה בלימודים ואמרתי, אין שידוך אין חתן, מה לעשות, צריך לחכות. בסופו של דבר כשהתחתנתי זו היה השגחה פרטית.  
 
נפילת ברית המועצות 
בשנת 1991 ממשלת ברית המועצות נפלה וכל מדינה קיבלה עצמאות וכך גם אוקראינה. נפתחו השערים לעלייה לארץ ישראל וכולם יכלו לעלות. באותו הזמן הגיע רב חב"ד שנשלח על ידי הרבי מלובאביץ' מארה"ב. הוא פתח במקום בית-ספר יהודי ואני הלכתי והצעתי את עזרתי והתחלתי לעבוד בגן ילדים. היה קשה מאוד בהתחלה כי לא ידעו שיש הבדל בין תרבות של גויים לתרבות יהודית, הם כבר לא זכרו את התרבות היהודית והיה להם קשה להיקלט. לשנות את המנטליות זה מצריך זמן, חינוך ומוטיבציה. מדינת ישראל פתחה מרכז ישראלי בעיר שלנו לכל מי שרוצה ללמוד תרבות, דת, לשמור שבת וללמוד עברית. עם זאת עדיין היו כאלה שפחדו להיות דתיים הם היו חילונים אבל ידעו שהם יהודים אך לא ידעו שום דבר בכשרות ושבת. לי הייתה מוטיבציה והאמנתי שה' איתי תמיד, נולדתי במשפחה שהאמינה שכך צריך להיות. הייתי בערך בת 36 והייתה לי תוכנית לעשות קבלת שבת –  לעשות קידוש ולהכין חלות. היה בן אדם אחד שהגיע לשם וישב בשקט והקשיב. אחר כך דיברנו והוא סיפר לי שקוראים לאמא שלו טניה והיא יהודייה. היא נולדה למשפחה יהודית בתקופה שהיה צאר ברוסיה ואנטישמיות גדולה ויהודים זרקו את המסמכים שהם יהודים ושינו את השמות לשמות של גויים וכך גם אמא שלו שינתה את שמה לאחר שקרה משהו לילדים שלה וכשהוא עצמו נולד, אמא שלו לא סיפרה לו שהם יהודים עד שהגיע אותו רב ואז היא סיפרה לו את סיפור החיים שלה והוא חיפש איפה אפשר להתחיל מההתחלה חיים של יהודי. ככה פגשתי את בעלי, הוא היה בן 55 ואחרי כמה שנים, כשהייתי בת 42, התחתנו. שנה אחר כך נולד בננו.
 
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו 
כשבננו נולד לא היה מוהל באוקראינה. הרב שלנו התקשר לארץ ישראל והזמין מוהל שהגיע במטוס לעשות לו ברית בגיל 8 ימים – פעם ראשונה שעשו אצלנו ברית לתינוק בזמן. קראנו לו יצחק ישראל. יצחק ע"ש סבא שלי וגם ע"ש יצחק אבינו שנולד לשרה בגיל מבוגר, וישראל ע"ש בן של סבא שלי שנפטר צעיר וקראו לו ישראל-שרוליק. אבא שלי פחד שזה מסוכן שיהיה לו שם כזה יהודי כי הוא היה בכלא וגם סבא שלי היה בכלא, אבל אני חשבתי שגם אם יהיה לו שם של גוי עדיין ידעו שהוא יהודי אז עדיף שיהיה לו שם יהודי. הלכתי למשרד הפנים באוקראינה לרשום אותו בתעודת הזהות שלי בשמות אלה. כשהבן שלי היה בן חמש, בעלי נפטר מלחץ דם גבוה.  
 
העלייה לארץ 
בערך בשנת 2000 יותר ויותר אנשים רצו ללמוד ולעלות לארץ ישראל. גם אני רציתי לעלות. אנשים שראו את הבן שלי ברחוב עם ציציות וכיפה היו אומרים: "מה אתם עושים פה? אתם צריכים ללכת לארץ ישראל!" ואני הייתי אומרת להם: "נכון, אתם צודקים, אני רוצה לעלות לארץ ישראל, שם הבית שלי. אוקראינה היא לא הבית שלי!" לתשובה כזו הם לא ציפו ולא ידעו מה לענות. אני יהודייה גאה. ההורים שלי כבר היו מבוגרים ואמא שלי פחדה לעלות על מטוס ואמרה לי: "בלה, את צעירה ואת לא מבינה את זה, את צריכה לחכות" ואני שאלתי: "עד מתי?!" הם יכלו לחיות עד 120. נשארתי בשביל ההורים שלי שהיו מבוגרים וחלשים. אחרי שש שנים אמא שלי נפלה בבית ואחרי יומיים נפטרה. גם ההורים שלי וגם הסבים וסבתות שלי כולם נפטרו בגיל 87! אני הלכתי לבית כנסת לארגן את הלוויה לאמא שלי ולקבור אותה בבית קברות יהודי. אחרי ההלוויה הייתה סעודת הבראה בבית הכנסת. אחי הקטן שכבר היה נשוי (ליהודייה) והיו לו שני ילדים ולא רצה שום קשר ליהדות, לא רצה לבוא לבית הכנסת. אני אמרתי לו: "זו אמא שלך, פעם בחיים אתה צריך לעשות את זה בשביל אמא שלך!" אז הוא השתכנע והלך לקנות בקבוק יין וכשהביא אותו אמרתי לו: "זה לא כשר ואסור ליהודים לשתות את זה". זה היה בשבילו משהו חדש. לא ידע כלום על כשרות. הזכרתי לו שסבא שלנו היה שוחט ויש דברים שאנחנו צריכים לשמור. אבל זה לא שינה לו הרבה. הבכור שלו למד בבית ספר יהודי אחרי לחצים רבים ממני. שם למד גם על שבת. כשבא הביתה ואמר להורים שלו: "צריך לעשות קידוש, צריך להדליק נרות, צריך לשמור שבת" ההורים לא הסכימו ואמרו: "מה, הוא המנהל של המשפחה? לא! הוא לא מנהל ואנחנו נחליט מה לעשות".
 
אחרי שאמא שלי נפטרה הבן שלי, שהיה כבר בן 14, אמר לי שצריך לעלות לארץ ישראל. התארגנו ועלינו לארץ ישראל. כשהגענו לארץ אמרו לי שיש פנימייה של חב"ד בנתניה והוא צריך להיות בפנימייה. קיבלתי את זה כ"בום" ואמרתי, איך אישן בלילה בלי לדעת מה קורה עם הילד שלי? האם דואגים לו וטוב לו? התגעגעתי אליו. בהתחלה הגענו לאור עקיבא ואחר כך חברה שלי שגרה בירושלים הציעה לי שידוך למישהו שגר בדולב. אז עברנו לדולב והתחתנתי עם אלכס. היום יש הרבה נשים מבוגרות שלא התחתנו ואין להם ילדים כי אף אחד לא רצה להתחתן איתן כי הן יהודיות. אני התחתנתי באוקראינה מאוחר מאוד ועליתי לארץ לפני שנתיים ואת כל העברית למדתי פה. התחלנו בא"ב. יש לי עדיין חברות באוקראינה ואני מדברת איתן בסקייפ. בעיר שלי היו 47 בתי כנסת, מהם נשאר עומד רק אחד שהקומוניסטים לא הצליחו להרוס. קוראים לו "ורד הזהב". כשהייתי קטנה לא היה מניין בבית הכנסת אבל היום יש שם מניין ושם בני עלה לתורה בגיל 13.
 
תשע"ה 2015

מילון

ק.ג.ב
ארגון הביון והמשטרה החשאית הראשי של ברית המועצות, החל מ־13 במרץ 1954 ועד ל-6 בנובמבר 1991. בדומה לארגונים שקדמו לו וירשו אותו, המפקדה הראשית של הק.ג.ב. הייתה בלוביאנקה שבמוסקבה. במשך הזמן היו לארגון שמות רבים כמו הצ'ה קה ונ.ק.ו.ד.

ציטוטים

”לא התחתנתי כי בנים יהודיים הסכימו להתחתן רק עם גויות - מרוב פחד.“